כל מי שיצא לו להכיר או לעבוד עם פוליטיקאים יותר מדקה וחצי יודע שאין דבר שחשוב להם יותר ממיצוב. לא להתראיין מול ח"כ אם אתה שר בכיר, לא לשבת בפאנל עם ח"כים זוטרים לטעמך, להתראיין רק לבד בשיא הפריים טיים או תחת כל עץ רענן שיקבל אותך, כולל ערוץ מורשת. כלל הברזל הוא שברגע שאתה יושב מול פוליטיקאי פחות ממעמדך, מעמדך שלך מידרדר פלאים במהירות. הרף הוא תמיד הרף הנמוך, והוא מושך אותך למטה כמו אל כסאו של שגריר טורקיה. לא מעט ויכוחים בין דוברים לעורכים נערכים סביב טקס האגו, ההוד וההדר הזה.
אפשר להגיד הרבה דברים על נתניהו, אבל לשמור על מיצוב על, רמה אחת מעל כל הפוליטיקאים, הוא תמיד הצליח וידע לעשות. זו החוזקה שלו. זה לא רק שהוא לא מתראיין שנים (ואם כן, עשה זאת מביתו בשעה שהרצוג יושב מוקטן באולפן), וממצב את עצמו כשליט שאין לגעת בו – הוא גם מעולם במתקפותיו (להוציא תקופת בחירות), אינו מציין את יריביו בשמותיהם (אולי נקמה מאוחרת נוספת באליטות הישנות, דוגמת בן גוריון שהקפיד לא לקרוא למנחם בגין בשמו ונקט בביטויים כמו "חבר הכנסת שיושב לימינו של מר באדר“). תמיד בזלזול, תמיד מעליהם. גוליבר במדינת הגמדים שבכנסת. קרבות הבוץ זרים לו, יש לו את שליחי הליכוד בשביל זה.
הראיון אתמול אצל קרן מרציאנו היה טעות עבור נתניהו, שלא יחזור עליה בעתיד הקרוב. נציגיו ניסו בכוח לשוות לביקור באולפני ערוץ 12 מראית עין של קפיצה קטנה בהפתעה בדרך לחו"ל. נווה אילן על תקן הדיוטי פרי. אבל נתניהו, הגם שעמד בתקיפות מול כל השאלות והשיב לחלקן בתבונה, יצא משם עם מס ערך מוסף כבד.
המס הזה הוא הפיחות המהיר במעמדו. מגוליבר טפלון שאינו יורד אל העם, למעט ביקורי הגביר אצל החברים בליכוד טי וי, לעוד אחד מהפוליטיקאים שמתייצבים מול קרן מרציאנו ועמית סגל. עצם ההגעה לאולפן, גם אם נועדה "להזים את עלילת הדם" כדברי נתניהו, וגם אם מותגה כהופעה חד פעמית ומיוחדת – כבר משדרת פאניקה, לחץ ואווירת משבר.
בסופו של דבר, הדברים עובדים במגרפות גדולות וצריך לצאת מהראייה המיקרוסקופית של השיח הפוליטי המחובר 24/7. מדורת השבט אינה בוערת כל היום בפולמוסים הבלתי נגמרים בפייסבוק או בטוויטר, ורוב האנשים אינם מעורים בפרשות נתניהו, ובטח לא בפרשת הצוללות הסבוכה. הם יודעים שנתניהו חשוד ויש לו כמה תיקים, ויש סיגרים ושמפניות, ושוחד עם משהו שקשור לבזק. הם יודעים שיש משהו עם הצוללות אבל לא התעמקו בפרטים, בטח לא בקשר שבין מיליקובסקי למניות לרווח העתידי של נתניהו.
מי שאינו נמנה על עדת הוויכוח הפוליטי בטוויטר והפייס ראה אתמול ראש ממשלה מזיע, מתפתל בתשובותיו, מנסה להצדיק ולהסביר דברים מורכבים, תוך עקיצה חוזרת וקורבנית על "התקשורת המלטפת" שקיבל גנץ. גם אם הציבור לא מבין בדיוק מה פשר קניית המניות בחברת הפלדה ואיך היא קשורה לצוללות, ולמה אושרה המכירה למצרים – הוא ראה ראש ממשלה שמנסה להצטדק. הוא הבין שמישהו בבעיה, ומשהו מריח רע.
בהערכה זהירה מאוד, בחיפוש אחר נקודות המפנה של מערכת הבחירות, הראיון אתמול ייזכר כאחד מהן. הרגע שבו נתניהו ירד לעם והפך לפגיע. הטפלון הנודע שהוא מתחיל להישרט ושאריות ההאשמות באוויר מתחילות להידבק. הוא כנראה מכין עכשיו את השד הבא שיוציא מהבקבוק (או מהסלולרי של גנץ) כדי לתקוף חזרה, אבל התחושה היא שהוא נהדף אל הקיר ומשם יתקוף, לא מעמדת הביטחון והזחיחות הרגילים שלו. עוד שבועיים נדע האם ואיזה מחיר ישלם על הטעות של אמש.
