לפני שש שנים שטף את המשפחה הפרטית שלי צונאמי אדיר ממדים, שהתבטא בנתק נפשי ופיזי כפוי מילדיי האהובים שהיו במשמורתי, ללא הצדקה ובניגוד לפסיקה. זה היה גל הדף אכזרי ובלתי צפוי של הליך הגירושין שעברנו חמש שנים קודם לכן.
במשטרת ישראל נאמר לי שאין ביכולתם לסייע, ו"תפני לבית המשפט – אנחנו לא מחזירים ילדים מהורה בניידת". בית המשפט ביקש תסקיר רווחה וקבע דיון ראשוני לעוד חמישה חודשים. במחלקת הרווחה אמרו לי שהם עושים כל שביכולתם לסייע, אבל "אין שיתוף פעולה בצד השני" ו"אין לנו תשתית לטיפול בילדים מנוכרים".
במערכת החינוך ביקשו שאשתדל לא להגיע לשטח בית הספר כי "זה מטלטל את הילדים", והפסיכולוגית שמונתה על ידי בית המשפט אמרה לי "אי אפשר לטפל במחשבות שתולות. הזמן יעשה את שלו". היקום סביבי קרס לתוך עצמו, ואף גורם במדינת ישראל לא היה שם כדי להושיע.
השבר הלך וגדל בתוכי עם כל אדם שאיתו חלקתי את הטרגדיה הנוראית שלי. שוב ושוב חזרו על עצמם משפטים כמו: "איך זה ייתכן, הרי את המשמורנית?" או "מה עשית להם שהם לא רוצים אותך?" או "לא יכול להיות שזה קורה לך, אנחנו מכירים את המשפחה שלכם" וגם "חשבתי שזה קורה רק לגברים".
כיום, לאחר שש שנים של ניסיון שכולל בין היתר מחקר וליווי מאות הורים בעמותה למאבק בניכור הורי, אני יודעת שהתופעה הקשה שחוויתי יכולה לקרות לכל אחד ואחת. למעשה, לפי הסטטיסטיקה הבינלאומית מציאות חיים כואבת והרסנית זו היא מנת חלקם של 10-15 אחוז מהמשפחות בתהליכי גירושין, ללא הבדל מגדר, מגזר או מצב סוציואקונומי. זאת אומרת שבכל שנה נוספים למעגל ההתמודדות שלנו אלפי הורים וילדים בישראל.
אובדן מערכת יחסים אוהבת בילדות
אז מהו ניכור הורי? זוהי תופעה שבה ילד מפגין דחייה, סירוב ואף ניתוק קשר מהורה מיטיב – המכונה בספרות "הורה מטרה" או "הורה מנוכר" – זאת כתוצאה מתהליכי פרידה או גירושין, ומסיבות לא מוצדקות ולא טבעיות.
ב-1 בינואר אמורה להתפרסם המהדורה המעודכנת של ICD11, הקטלוג הבינלאומי לאיפיון והגדרת מחלות, הפרעות ותופעות של ארגון הבריאות העולמי. "הניכור ההורי" אמור להיכלל בו לראשונה ברשימת ההפרעות הנפשיות. צוות המומחים שכתב את ההגדרה לתופעה ציין שאחד מהמאפיינים שלה הוא אובדן של מערכת יחסים אוהבת בילדות.
לא בכדי הוכנס דגש זה להגדרות התופעה בקטלוג. תופעת הניכור ההורי לא מתייחסת למצבים שבהם הורה פוגעני גורם לניתוק הקשר – ניכור הורי מתקיים כשהורה מיטיב הוא האחראי לאובדן קשר.
אז מה בכל זאת גורם לילד להתנתק מהורה אוהב ואהוב? ילד מנוכר ניצב במרכז הקרע בין הוריו, ומעודד על ידי מי מהם לחרוץ דין ולבחור מי האוהב ומי האויב, מי בן הברית ומי יהפוך מעתה למודר מליבו ומחייו.
חרד, חסר כלים ובשלות רגשית וקוגניטיבית להתמודדות הזו, נאלץ הילד לייצר לעצמו ביטחון מחודש באמצעות שימוש יתר במנגנון ההגנה הקדום העומד לרשותו, מנגנון הפיצול הנפשי. ילד מנוכר נמצא בעמדת התובע, השופט והתליין. הוא הופך בעל כורחו לכל יכול, כלי נשק אנושי המופעל מרחוק בידי מבוגר משמעותי בחייו.
מצויד במנגנון הפיצול יפגין הילד המנוכר התנהגויות שונות, כמו השמצה של מעשי ההורה המנוכר והאדרה של מעשי ההורה המועדף; שימוש בטיעונים חלשים להצדקת היעדר הקשר כמו "היא עושה אוכל לא טעים" או "הבית שלו תמיד מבולגן"; ושימוש בהצדקות המושאלות מעולם המושגים של המבוגרים, למשל "היא אשה אובססיבית" או "הוא אדם בוגדני".
ילד מנוכר ניצב במרכז הקרע בין הוריו, ומעודד על ידי מי מהם לבחור מי בן הברית ומי יהפוך למודר מליבו ומחייו
בנוסף ינסה הילד לגייס את הסביבה לעמדה עוינת כלפי ההורה הדחוי וידחה את כל הקשור באותו הורה, כולל דחיה של בני משפחה מורחבת, חברים ואפילו חיית המחמד המשפחתית.
כאשר ילד הופך למנוכר, התנהגותו הקיצונית כלפי אביו או אימו תתאפיין בהיעדר אמביוולנטיות, רגשות אשמה או חרטה. לעומת זאת, כלפי ההורה המועדף יפגין תחושות הזדהות, אמון ואף סימביוזה מוחלטת. התנהגויות אלו שונות מאוד מהתנהגויות של ילדים הנתונים להזנחה או אלימות פיזית, שלרוב יפגינו רגשות מעורבים ואף צורך עז לשמור על קשר עם ההורה הפוגעני או המזניח.
תופעה שמשוחזרת לדור הבא
ממחקרים בינלאומיים מהעשור האחרון עולה כי לתופעת הניכור ההורי השפעות ארוכות טווח על בריאותם הנפשית של ילדים. מעבר לאובדן הורה אוהב בעודו בחייו, הדינמיקה הנפשית המפוצלת מייצרת מעין תכנות מחודש והכחדת זיכרונות, רגשות וחוויות אותנטיות שהיו נוכחים עד אז.
התוצאה ההרסנית של דינמיקה זו היא ילדים שגדלים להיות בוגרים עם ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית, היעדר אמון, נטייה לדיכאון ולאובדנות, היעדר תחושות אשמה וחוסר יכולות לקיים מערכות יחסים מיטיבות. מעבר לכך, לתופעה היבט חברתי מדאיג שכן בהיעדר טיפול היא משוחזרת גם לדור הבא, בדומה לאלימות פיזית במשפחה.
הילדים גדלים להיות בוגרים עם ערך עצמי נמוך, שנאה עצמית, היעדר אמון ונטייה לדיכאון ולאובדנות
לפני שש שנים, כאשר גיששתי את דרכי בחיפוש אחר מידע, מומחים או הורים מתמודדים כמוני, אפשר היה למצוא אזכור אחד או שניים לתופעה. בהדרגה אני וחבריי למסע ולמשא איתרנו עוד ועוד מתמודדים, הורים שכולים לילדים חיים. בצעדים קטנים ועם הרבה מאוד אומץ התחלנו להשמיע את קולנו. בתחילה במסגרת קבוצות תמיכה סגורות וסודיות, ובהדרגה בתקשורת, בכנסת, בכנסים, בעצרות, ובכל במה שעליה התאפשר לנו לזעוק את זעקתינו ואת זעקתם החרישית של ילדינו.
כיום העמותה הישראלית למאבק בניכור כוללת כ-900 הורים פעילים ויותר מ-3,000 בני משפחה ואנשי מקצוע. למרות השבר והאובדן כולנו בוחרים לא להרים ידיים ולהמשיך לעשות כל שביכולתנו למען איחוד ושיקום הקשר עם ילדינו, זאת לצד עשייה ללא לאות ליצירת תשתיות וידע למניעה, אכיפה וטיפול בנפגעי התופעה במדינת ישראל.
