תושבי גן חקל בונים, עיריית רמלה מחריבה

איור: Omriku

תושבי גן חקל בונים, עיריית רמלה מחריבה

תושבי גן חקל יודעים שהם עוברים על היתרי הבנייה של עיריית רמלה, כאשר הם מוסיפים קומות לבתיהם. "איפה נגור? על הירח?" הם שואלים ומתאחדים בטענה שהעירייה מסרבת להציע פתרונות

בתיכון למדנו סיפור על מוחמד, בדואי שעבר מהנגב לצפון. הפלאחים סירבו להעסיק אותו, לכן עבד כשומר באחד הקיבוצים. הסיפור, שמטרתו להנגיד בין הסובלנות של הצברים לאכזריות של הפלאחים, מזכיר במידה מסוימת את המתרחש בשכונת א-רבאט (גן חקל) בצפון רמלה, על הגבול עם לוד. גם הבדואים בסיפור שלנו היגרו מהנגב צפונה. האם הצברים קיבלו אותם בסבר פנים יפות? תלוי את מי שואלים.

כן, הם גרים כאן כבר שנים - ואפילו לא בעוני. אבל סידורי המגורים שלהם אינם הולמים. בלית ברירה, הם מוסיפים קומות ללא היתר. העירייה מאיימת להרוס אותן ולא מציעה אלטרנטיבה של ממש.

אני מגיעה לשכונה בסוף אפריל, ביום שבו מתקיימת במקום שביתה כללית במחאה על כוונת העירייה להרוס בתים. המדריך שלי בסיור הוא ע'סאן מונייר, בן 45, פעיל בל"ד, המתפרנס משיווק תרופות. אנחנו חולפים ליד בית הספר המקומי. המורות מפטפטות והילדים מחוץ לכיתות. אין לימודים. "כל הכבוד על השביתה", קורא מונייר לעבר המורות.

כ-3,000 תושבי השכונה גרים בתוך "חושים" - קומפלקס חדרים שבו שוכנת כל המשפחה המורחבת: ההורים, האחים, נשותיהם והבנים. הם מנותקים מחשמל, אך מחוברים לגנרטורים. החושים יפים ובאופן מפתיע השכונה לא נראית ענייה. "באמת אין פה עוני", מאשר מונייר. "כל התושבים עובדים. בתוך החושים יש מוסכים ובתי עסק, חלק מהתושבים הם חקלאים, לא זאת הבעיה שלנו. הבעיה היא עם אישורי בנייה".

מפות למגירה

א-רבאט היא שכונה פלסטינית היסטורית שאיכלסה בדואים עוד לפני 1948. עלי אל גירם, תושב השכונה, מספר שבמקום התגוררה משפחת אל פלאפלה המסועפת, אך היא גורשה במלחמה והאדמה הפכה לנכס נפקדים. "המדינה העבירה לכאן את משפחת קראג'ה מקטרה (גדרה) כפיצוי על האדמה שנלקחה מהם שם", הוא אומר. "במקור אנחנו בדואים מהנגב. אבותינו, שקראו להם 'ערב'1, היו מגיעים לפה ומציבים אוהלים ובעלי חיים. אחרי 1948 קנינו את האדמה ממשפחת קראג'ה וייסדנו את השכונה".

את השכונה חוצה כביש מס' 40, המפריד בין החלק העני של השכונה לחלקה האמיד יחסית. אחרי 1948 שינו הישראלים את שם השכונה לגן חקל על שום ריבוי הפרדסים באזור.

"אחרי 1948 קנינו אדמות פרטיות ובנינו עליהן", אומר אבו נידאל,  חבר בוועד העממי וממכובדי השכונה. במאהל של אבו נידאל מתארחים היום גברים בלבד - תושבי השכונה, חברי הוועד העממי וחברים במועצות המקומיות רמלה ולוד.

"ב-1948 נשארו ברמלה כ-500 ערבים בלבד", מוסיף אבו נידאל. "הרשויות הביאו לעיר פליטים ערבים מכפרים וערים ונתנו להם אדמות חלופיות. העירייה מדירה אותנו מכל התחומים, אבל הבעיה הכי חמורה כרגע היא שאנחנו לא מקבלים היתרי בנייה. 19 אלף ערבים חיים היום ברמלה, אבל ראש העיר גזען ומתעלם מאתנו. בעיניו, אין בכלל ערבים בעיר. ב-1985 תכננו בעצמנו מפה מבנית לצורך רישוי וחלוקת האדמה, אבל בכל פעם העירייה הציבה בפנינו מכשולים כדי לעכב את האישורים".

ביתו של אבו נידאל. צילומים: ז'נאן בסול

אילו מכשולים?

"קודם כל, לפי המפה המבנית מותר לבנות רק עד שתי קומות.  אין מספיק מקום, אין פתרונות בנייה לזוגות צעירים, אין פתרונות דיור למגזר הערבי - אז אנשים התחילו לבנות בניינים עם שלוש וארבע קומות. העירייה לא עזרה ולא  ניסתה אפילו לבנות ולתכנן מפה שתתאים למציאות שלנו.

"ב-1998 העירייה החליטה לשנות ייעוד של חלקת אדמה ריקה, חלקה 103, לאדמה מסחרית. בא  יזם, קנה חלקה של משפחה שלא כל בניה הסכימו למכור ובנה שם מתחם עודפים. מכיוון שלא כל הבנים הסכימו למכור, למתחם אין רישוי -  אך הוא עומד שם ואי אפשר לבנות".

אם זו אדמתכם הפרטית, איך העירייה יכולה לשנות את הייעוד?

מונייר: "זה הליך חוקי. אם העירייה מפרסמת הודעה על שינוי יעוד ואין התנגדויות במשך שישים יום - זה נחשב להסכמה. אבל איפה הם מפרסמים? בעיתון קיקיוני שאף אחד לא קורא ואז אומרים שאין מה לבוא אליהם בטענות, הם פרסמו".

"זה מה שקרה", מאשר אבו נידאל. "בכלל לא שמענו על הנושא. אחרי ששמענו ששינוי הייעוד אושר, התנגדנו אבל ללא תועלת. ב-2005 השתתפנו בישיבה בעירייה ואישרו לנו שינוי ייעוד חוזר לאדמת מגורים. התחלנו בתהליך. את המפה המבנית תכננו לבד, על חשבוננו; בדרך כלל העירייה אמורה לשלם על מפות מבניות. הגשנו שלוש מפות ובכל פעם העירייה הציבה בפנינו מכשולים".

מה למשל?

"רצו שנפתח כביש שיחבר בין בית הספר לבין חלקה 103. פתחנו כביש ברוחב 9 מטרים, בעירייה אמרו שהם רוצים 17 מטר. הם גם רוצים שנמיר חלק מהאדמה שאנחנו רוצים להקדיש לבניין ולמגורים לצרכים ציבוריים, למרות שאפשר להקדיש להם אדמות מינהל".

הצרכים הציבוריים הללו  הם בית הספר, מתנ"ס ורחוב שהעירייה ביקשה לפתוח כדי לחבר בין חלקה 103 לפנים השכונה ולבית הספר.

מתחם העודפים הריק

"העירייה רק רוצה שנרים ידיים. שנמכור את האדמות האלה ליזמים ונלך מפה. בגלל זה היא שינתה את הייעוד למסחרי", ממשיך אבו נידאל, מתנשף. "לפני כמה חודשים היא הכריזה על הפעלת 30 צווי הריסה בעיר, 11 מהם בשכונה זו. אלה בתים מאוכלסים שנבנו מ-2001. הבעלים שלהם שילמו קנסות גבוהים על בנייה לא חוקית: מ-15 אלף ועד 48 אלף שקל. גם הם התחילו תהליך של תכנון מפות מבניות, אבל המפות האלה נועדו למגירה. כל מי ששלח מפה, קיבל אותה חזרה. לא שיתפו אתנו פעולה ברישוי המבנים, כי המפה המבנית עצמה חייבת עדכון ובנייה מחדש.

"שכרנו עורך דין כדי לערער מינהלית, לעצור את הליכי ההריסה וכך להכריח את העירייה לשתף אתנו פעולה ברישוי הבתים ומניעת ההריסה. אם העירייה מעוניינת יש אפשרות לרישוי ושינוי הייעוד מחדש. שילמנו כ-150 אלף שקל כדי לעדכן את המפה לאחרונה,  דרך מהנדס ששכרנו. עוד דרך לרישוי היא 'מפה כללית' שתעבור ועדות ואז יהיה אפשר לאשרה, אבל נראה שהעירייה לא מעוניינת בכך".

האביב גם פה

בעקבות צווי ההריסה והמציאות המורכבת של האוכלוסייה הערבית בקו התפר, החליטו תושבי גן חקל לשתף פעולה עם תושבים בלוד, רמלה ודהמש ולנקוט צעדים ציבוריים בעזרת אנשי ציבור ערבים.

אבו נידאל: "פתחנו מאהל וארגנו הפגנה מול עיריית רמלה בהשתתפות חברי כנסת, במחאה על הריסת חמישה בתים בדהמש. הרכבנו שלוש ועדות עממיות ברמלה, לוד ודהמש והתחלנו לפעול להגברת המאבק נגד עיריית רמלה, נגד הריסת הבתים בדהמש ונגד כל צו או פעולת הריסה שייצאו בעתיד.

"גייסנו תרומות לבנייה מחודשת של כל בית שנהרס בלוד ורמלה. היום אנחנו שובתים ומפגינים בתל אביב. זו פעם ראשונה ששביתה כללית בדהמש, לוד ורמלה מצליחה כך", הוא אומר בגאווה ומספר בהתלהבות שחמישה אוטובוסים כבר יצאו  להפגנה.

מאהל המחאה בגן חקל

אבל עברתם על ההיתר שמאפשר לכם בנייה עד שתי קומות.

"את צודקת, אבל לאן נלך? אנחנו רוצים פתרונות ולעירייה יש תשובה אחת בלבד, להרוס".

מונייר: "העירייה צריכה לערוך תוכנית מתאר. זה תפקידה. איפה האנשים האלה יגורו? על הירח? זה לא עניין אישי".

אבו נידאל: "זה לא אישי. יש פה מדיניות כללית שלא לתת אישורים לשכונות שלנו, לא לתכנן אותן, כדי שיישארו לא חוקיות לעד. אנחנו חיים תחת חרב ההריסות".

אל גירם: "עקירה בצורה עקיפה, זה מה שהעירייה עושה".

האמירה מעוררת קולות זעם: "מה לעקור? לאן נלך?", נשמעים קולות במאהל. טלפונים מצלצלים והודעות סמס מזמזמות. הגיע הזמן להתארגן להפגנה. סימני האופוריה של "האביב הערבי" ניכרים גם כאן. החבר'ה אופטימיים, כי רשימה משותפת מדברת בשם כלל הציבור הערבי והתקווה היא שתפעל למען כולם. מישהו זרק בדיחה שאם הם הם היו נוצרים, הם היו מקבלים יותר אדמה מהכנסייה. אל גירם לא צוחק: "אני מוסלמי נוצרי. כולנו ערבים וכולנו אותו דבר", הוא אומר.

הצד האפל של כביש מס' 40

מונייר ואני עוזבים את המאהל לטובת עוד סיבוב בשכונה. זו קהילה שמקיימת את עצמה כמשק אוטרקי, ללא קשר לעיר שבה היא שוכנת. אני משתעשעת במחשבה שמאפיין הנדידה לא קיים עוד אצל הבדואים האלה. כל רצונם כעת הוא להתייצב ולהתיישב.

אנחנו מגיעים לצד הדרומי של שכונת גן חקל, לחלקה 103 המדוברת. מונייר מצביע על מתחם עודפים השומם תחת השלט "מתחם צומת רמלוד". הבניין עומד ריק בהעדר טופס 4 - בקשה לחיבור מבנה ראוי לשימוש לחשמל, מים וטלפון, כדי להתחיל תהליך בדיקה לצורך חיבור תשתיות. בצמוד אליו ניצב מתחם עודפים פעיל.

חלקה 103

"בשביל מה צריך עוד מתחם עודפים?", שואל מונייר. "זה מדהים כמה שהעירייה לא רצינית כלפי הבדואים. הנה בניין ריק, אבל אצלנו אנשים מתרבים, איפה הם יגורו? הם לא יעצרו את החיים שלהם ויפסיקו להתחתן ולהביא ילדים עד שהעירייה תיתן אישורים.

"העירייה אמרה בסדר, המתחם לא יפעל, אבל כדי לתת לכם אישור לבנות בחלקה, תפתחו פה רחוב ברוחב 17 מטרים - שיחבר בין האדמות החקלאיות שלכם לשכונה ולבית הספר. מה 17 מטר? מה זה, ניו יורק? התושבים אמרו סבבה, נעתיק את הרחוב הזה, שיחצה את האדמות שלנו, אבל הוא יהיה ברוחב 9 מטר - ישר, ללא זיגזגים בין האדמות והשכונות. לא הגיעו להסכמה, כי העירייה פועלת עם חרב על צוואר התושבים. העירייה תעשה הכל כדי להוציא אותנו מהבתים. הם כן ישנו, הם לא ישנו - מטרת העירייה היא שהתושבים יתעייפו ויעזבו את האדמות".

אנחנו עולים שוב לרכב, יוצאים מהשכונה ונכנסים למנהרה תת קרקעית, תחת כביש 40. המנהרה מובילה למפעל כימיקלים עצום. כמה מטרים אחריו אנחנו פונים לרחוב מוזנח. זה החלק השני של השכונה, ובו גרה חמולה מבוססת פחות. הרחוב שומם מאדם ונראה כמו אתר צילומים של סרט אימה. מרצדס לבנה חונה ליד אחת החושות.

מפעל הכימיקלים פועל בעיקר בלילות, ומונייר אומר שבשעות הפעילות שלו קשה לנשום מעוצמת הריח. "איך התושבים עוברים מהצד העני לצד האמיד?" אני מתפלאת. "הם קופצים מעל הכביש המהיר, או הולכים במנהרה מתחת לאדמה", מסביר מונייר.

מפעל הכימיקלים

מעיריית רמלה נמסר: "כנגד בנייה בשכונת גן חקל קיימים 16 צווי הריסה שיפוטיים. רובם ניתנו בעשור הקודם. מימושם של הצווים הוא אינטרס ציבורי מובהק. העירייה פועלת למען רווחתם ושיפור איכות חייהם של כלל תושבי העיר. העירייה היא זו שבונה מוסדות חינוך לתושבי השכונה.

"העירייה רואה בחומרה רבה את הבנייה הבלתי חוקית ובכוונתה להמשיך ולפעול בנחישות למיצוי הדין ואכיפת החוק, בכל האמצעים העומדים לרשותה כקבוע בחוק. העירייה והוועדה המקומית לתכנון ובנייה פועלות בהתאם להוראות הדין, בהתאם להוראות חוק התכנון והבנייה ובהתאם להנחיות היועץ המשפטי לממשלה. למען הסר ספק, הוועדה המקומית פועלת ותמשיך בפעילותה כנגד עבריינות בנייה בכלל חלקי העיר.

"רמלה היא דוגמה ומופת ליחסי שכנות טובה וחיים בדו קיום בין יהודים לערבים. תושביה הערבים של רמלה מתגוררים בכל חלקי העיר וזוכים לזכויות שוות ומלאות. העירייה פועלת ויוזמת פעולות להרחבת הבנייה לאוכלוסייה הערבית בעיר ולראיה, באחרונה אישרה תוכניות מול מנהל מקרקעי ישראל על הרחבה ובניית 80 דירות נוספות בגן חקל, הרחבת ג'ואריש ובנייתן של כ-200 יח"ד.

"זה מצער שאנשים שביצעו עבירות בנייה, עברו על החוק ופגעו בשכניהם בוחרים להכפיש ולשקר. אילו היו בונים בהתאם לתוכניות המאפשרות להם בנייה ובהתאם לחוק, לא היה צורך בכל ההליך".

עוד באותו נושא: 

תגובות לתושבי גן חקל בונים, עיריית רמלה מחריבה

תגובות לתושבי גן חקל בונים, עיריית רמלה מחריבה

עזרו לנו להמשיך לעשות כאן עיתונות. עשו לנו לייק או שייר או ציוץ והכי טוב - הכל ביחד

שם שניתן לבדואים שהיגרו מהנגב לרחבי ישראל.

מונייר: "אם העירייה מפרסמת הודעה על שינוי יעוד ואין התנגדויות במשך שישים יום - זה נחשב להסכמה. אבל איפה הם מפרסמים? בעיתון קיקיוני שאף אחד לא קורא"

מונייר: "אנשים מתרבים, איפה הם יגורו? הם לא יעצרו את החיים שלהם ויפסיקו להתחתן ולהביא ילדים עד שהעירייה תיתן אישורים"

אבו נידאל: "גייסנו תרומות לבנייה מחודשת של כל בית שנהרס בלוד ורמלה. היום אנחנו שובתים ומפגינים בתל אביב. זו פעם ראשונה ששביתה כללית בדהמש, לוד ורמלה מצליחה כך"

x