הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
חפצים משונים רבים הושארו בשלוש השנים האחרונות ליד דלת הסטודיו שלי בעבור קהילת הפליטים: אוסף ספרי שירה של דוד אבידן בתרגום לערבית, גרדרובה של 30 חליפות שלושה חלקים או טון פסטה שנתקעה במכס. בסופו של דבר, לכל תרומה נמצאה כתובת.
לפני כשנה הניח מישהו ליד הדלת כן ציור מתקפל, חדש. כזה שנועד לציירים בטבע או ציירי דיוקנאות "על המקום" במרכזי בילוי. לא השאירו פתק, לא תיאמו אתי בפייסבוק, לא ידעתי אם הכן יועד לי או הושאר כתרומה. שנה שלמה הכן ניצב בפינת המחסן ללא דורש. טונות של בגדים וחפצים עברו מיד ליד.
לא לוקחים דבר שאינו במידתם, איש לא אוגר או חוטף. תרומות שהגיעו לחולות
לפני כמה שבועות החלטתי לתת אותו לתלמידה, בוגרת סדנת הציור. רציתי לעודד אותה שתמשיך לצייר בבית, אני לעולם לא משאיר אצלי דברים שנמסרו כתרומה. רק בעיית תיאום קלה דחתה את המסירה, כשבדיוק התקבלה הודעה חריגה במייל, מפעילה ותיקה למען הפליטים – היא סיפרה שבכלא חולות שוהה פליט צייר, והיא מבקשת להשיג בעבורו דיו. "בינגו", אמרתי לעצמי, העיתוי אומר לי שזה האיש שבעבורו נועד כן הציור המתקפל. התלמידה ויתרה על הכן בשמחה.
עברו כמה שבועות עד שדיברתי עם ג׳מאל בטלפון. התקשורת עם פליטים משובשת לעתים קרובות, בגלל החלפת מספרים ומכשירים, העדר קליטה, תקופות שבהן המכשיר אינו טעון וכמובן – מחסור בכרטיס חיוג כדי לממן שליחת הודעת טקסט או החזרת שיחה.
רק לאחר כמה שבועות התקשרה הפעילה, הפעם מחוץ לגדר הכלא, ג׳מאל אתה. שמעתי את קולו של ג׳מאל לראשונה, העברית שלו אופיינית לפליטים הוותיקים, ביקשתי שיפסיק להודות לי ועודדתי אותם להכתיב לי יחד רשימת חומרים שיסייעו לו לצייר.
בחנות ציוד הציור ניפחתי את הרשימה הצנועה מארבע צנצנות דיו בצבעי יסוד לתריסר. הוספתי גם ערכת צבעי מים, קופסת צבעי פסטל, בלוק נייר עבה, טושים ומכחולים מכל הסוגים. האחים שמנהלים את החנות ומכירים אותי 20 שנה תמהו על הרכב החומרים, אני קונה תמיד רק בדים מתוחים וצבע. כששמעו על זהותו של הלקוח הכלוא שלהם – סירבו לקחת ממני שקל, גם לא 50 אחוזים הנחה. אמרו שישמחו לקבל ציור ממנו בתמורה. אמנים אוהבים בארטר.
"אני רק המחסנאי והשליח". אחד מציוריו של ג'מאל. סריקות: יעל רביד
לקראת הנסיעה לחולות בשבת, שתי מתנדבות מסייעות לי במחסן התרומות, למיין ולקפל מתוך התרומות 100 חולצות מכופתרות וחולצות טי, 50 ג׳ינסים ומכנסי ברמודה. בארגז קרטון של תנור אפייה דחסנו תחתונים וגרביים, מגבות ומצעים. זה תמיד מעט מוזר לי לארוז בגדים במזוודות לאנשים התקועים במדבר. גם המזוודות מגיעות כתרומה, תוויות המעבר בשדות תעופה בעולם עוד מוצמדות לידיותיהן.
שבת. מרטין מחנה את האופנוע שלו ונכנס לאוטו, מצטרף אל 360 הקילומטרים שאני גומע מדי חודש בדרך אל כלא חולות, 180 לכל כיוון. אין שיחות איכותיות בין חברים כשיחות בזמן נהיגה למרחקים ארוכים. כעבור שעתיים, בתוך ענן אבק, מתגלות גדרות הכלא הכפולות של מה שכלל אינו "מתקן שהייה", ומנוהל על ידי שירות בתי הסוהר. המכבסה המושגית של מדינת ישראל אינה עובדת כאן.
מרטין אומר שג׳מאל והחברים שלו, שמתקרבים אל האוטו מתוך הכלא, נראים כמו הקובנים מ"בואנה ויסטה סושיאל קלאב". לאחר כמה שעות זו מתבררת כאבחנה מדויקת. לאפריקאים יש סטייל, הכל נראה עליהם טוב, כוכבים מתוך מודעת בנטון. הם קבוצת חברים טובים, כולם כלואים כאן למעלה משנה, מתנחמים במוסיקה.
הכל נראה עליהם טוב. שניים מכלואי חולות. צילומים: מרטין קיאל ויגאל שתיים
אני מוסר מיד את חומרי הציור ואת כן הציור המתקפל, בלי לעשות מזה עניין, כדי להפיג את המתח ולקצר ככל האפשר את אמירות התודה. "זו תרומה, לא קניתי מהכיס שלי, וגם הבגדים, אני רק המחסנאי והשליח".
אנחנו יושבים אתם סביב שולחן העץ מתחת לשבכה שמטילה מעוינים על העור של כולנו, מדמים אותנו לבעלי עור זהה לכמה שעות. אבל הפער בין העולמות יזעק מתוך השיחה: בלילה הקודם מת כאן מישהו, הם מספרים. הוא סבל זמן רב מאי תפקוד כליות ונדחה תקופה ארוכה בלך ושוב, קיבל עוד ועוד תרופות הרגעה במקום טיפול מונע, עד שמת בדרך לסורוקה. אחמד.
"מעוינים על העור של כולנו, מדמים אותנו לבעלי עור זהה לכמה שעות" הספספלים מחוץ למתקן הכליאה חולות
הזמן מזדחל לאט, אבל חולף מהר. חמש שעות עוברות כמו כלום, אנחנו חונכים משחק שש-בש מרופד שמישהו שלח. מרטין ויריבו זכריה שוכחים מי שחור ומי לבן ומתחילים מההתחלה, כולם מבינים את האירוניה וצוחקים. ג׳מאל מספר לי על שבע השנים שלו באילת, איך נשלח לחולות "סתם" ומראה לי צילומי ציורים שלו, כולם נובעים מחלומותיו, הוא מספר. אני לא מרגיש נוח לבקש ממנו שייכנס אל הכלא ויחזור עם ציור בעבור האחים מחנות חומרי הציור, אולי בפעם הבאה, או כשיבוא לסטודיו בתל אביב.
אווירת הייאוש היא אחותה של השעמום. מרטין נזכר בחייל מילואים שירה באוויר ממגדל שמירה. כולם צוחקים כשאני מציע לערוך להם חתונה המונית עם אלף כלות לאלף כלואים, כדי לשחרר אותם. בחולות כלואים רק רווקים, אסור לכלוא נשים, קטינים או הורים.
כל הציורים נובעים מחלומותיו. אחד מציוריו של ג'מאל
מהזולות הקטנות שמסביב עולה ריח טיגונים, לא יכולים לראות יותר את האוכל החד-גוני של הכלא. לא רחוק מאתנו מאושפזת מכונית לבנה, עומדת על שלושה גלגלים במוסך מאולתר, חלקי מתכת שנשלפו מתוכה מונחים על סדין, כמו על מדרכה בקובה.
מישהו מחלק כוסות משקה אלכוהולי כתום מתוצרת עצמית. ״שמעתם שבי-בי קינג מת?״ שואל חברו של ג׳מאל, בעל רסטות ארוכות, והפסקול מתחלף מהופעה של פלה קוטי הניגרי, לבלוז אמריקאי. אני שואל אם מישהו זקוק למשהו. זכריה, בן 55, מעז לבקש גיטרה. ניגן בס בלהקה פעם, אפילו הופיע בספרד, סיפורי הלהקה מתחלפים בסיפורי העינוי הביורוקרטי שעבר בשנה שעברה, עד שנותחו שתי עיניו, בזו אחר זו בגלל קטרקט.
פליט אחר שואל אם נוכל להשיג לו ספר ללימוד עברית, אף על פי שאנשי שב״ס מתעקשים לפקח שאין לומדים עברית בחדרים. מה שלא מפריע להם לבקש מהאסירים לחתום על מסמכים בעברית, ללא תרגום וללא עורך דין.
אמנים אוהבים בארטר. ג'מאל בפעולה עם הכן החדש
כשמתברר מהשיחות שמרטין עורך דין, פליט ושמו אדם שולף מכיסו את מסמך ה"עזיבה מרצון" הידוע לשמצה, כולם מגחכים. מתפתחת שיחה על מינויי הממשלה החדשים, למרטין אין חדשות טובות לגבי מבנה. אנחנו מסכימים שהדבר הטוב ביותר הוא להילחם בשעמום, להחזיק מעמד. לפחות שלושה חברים ששהו בחולות מצאו את מותם המצולם אצל ארגון דאעש, אחרים גורשו מרואנדה ואוגנדה חזרה לסודאן ושם נרצחו. חם מדי בשביל כדורגל הפעם, אולי בפעם הבאה.
לקראת הנסיעה חזרה לתל אביב, מתלבט סודני צעיר אם לחזור אתנו, אני לא שואל שאלות. כולנו יודעים שמאות רבות של פליטים חוזרים לשהות בישראל ללא ויזה, לאחר כמה חודשי שעמום בחולות. מקסימום – ישיבו אותם לאחד מבתי הכלא הסמוכים, ולאחר מכן שוב לכאן.
אני שואל את הנוכחים אם יעדיפו להכניס את חבילות הבגדים שברכב אל הכלא, או אם יעדיפו לפתוח אותן על השולחנות המוצללים. מתפתח בזאר ביגוד, כ-30 פליטים מחלקים ביניהם את הבגדים, ללא דחיפות, ללא מלה. מודדים על פני הגוף, לא לוקחים דבר שאינו במידתם, איש לא אוגר או חוטף. כך גם היה במשך שנה וחצי שבהם התקיימה חלוקת המזון היומית בגינת לוינסקי. למרות הרעב והמצוקה – סדר מופתי, מודעות מושלמת לזולתם, מתחשבים, צנועים. אנחנו, שנדחפים בתור בדואר, בבנק או בקופות החולים – יכולים רק ללמוד מהם.
כשאנחנו כבר במכונית, ג׳מאל מבטיח מבעד החלון לעדכן אותי כשייגמר הדיו. אבל אני יודע שהוא לא יעשה זאת, הוא רק נענה לבקשתי מתוך נימוס.
יגאל שתיים הוא צייר ופעיל חברתי למען הפליטים