הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
השבוע כדי להתאושש מהמצב הפוסט-טראומטי של אחרי החגים, בשוך סערת משבר מדעי המילקי, התבשרנו על הקמת ועדה לחקר מצב מדעי הרוח. גולת הכותרת: לשכנע אנשים שיעשו ב"א במדעי הרוח כדי שאחר כך יצטיינו בניהול. לא שזה לא נכון אבל איזה ייאוש! ייאוש ממדעי הרוח עצמם. שלא תטעו: כל הכבוד על היוזמה המבורכת ובכל זאת קשה לתלות תקוות.
ביום ראשון גם התקיים באקדמיה למדעים ובשיתוף משרד החינוך כנס שכותרתו: משנאת הזר לקבלת האחר. מאיר בוזגלו שם לב שלמרות המשתתפים הרבים שהוזמנו לכנס לא היה בו אפילו מזרחי אחד. לכן נערך בערב כנס שהוקם אד-הוק "שירת האחר" ובו התאספנו דוברים ואנשים ששרים כדי להשמיע את הקול האחר הקורא תגר מטלטל ומבקר.
על פי תפישתי אלו לא שני ארועים נפרדים: משבר מדעי הרוח ואי הכלת המזרחי. הם קשורים ביניהם למרות שאיני טוענת שהם מסבירים את הכל-בכל-מכל-כל. וכמובן שבעיותיה של האקדמיה רחבות הרבה יותר מאי-הכלת המזרחי.
חייבים להתייחס למטרות ולייעדים של אקדמיה בישראל כשדנים במשבר מדעי הרוח, ושום ועדה לא תעזור כל עוד רק מסתתרים מאחורי הטיעונים הנוחים שזה משבר עולמי, או שזה רק מחסור בתקציב.
פה אנחנו נכנסים ללימבו של בין קולוניאליזם ובין פוסט קולוניאליזם… מרוב שאנשים לא רוצים לדבר את השיח הלאומי, משום שהם רק ב"פוסט", אז אין יעדים מיוחדים לאקדמיה במדינת ישראל, ומצד שני: מרוב שאנשים רוצים רק לדבר את השיח הלאומי, אז גם אין דיון בייחודה של אקדמיה במדינת ישראל, כי יעדים של ביקורת וקריאת תגר לנוכח מעשי עוולה – מוכחשים.
לכן היעדים הייחודיים של האקדמיה בכלל ומדעי הרוח בפרט קשורים עדיין לעם צעיר עם זיכרון ארוך מאוד וקצר מאוד, שזקוק לתשתית חדשה מהיסוד של היסטוריות סיפוריות, נראטיבים, אומנויות ומוסיקות – והכל בלשון רבים.
פירוק מנגנוני הידע והכוח דורש שנרתיח מחדש את הסיר הגדול של כור ההיתוך של מדינת ישראל. הפעם נערבב בו ציונות ופוסט-ציונות, קולוניאליזם ופוסט-קולוניאליזם.
גם אני רוצה משבר וכנסים על שמי! דני
כן, אנחנו לא עם ככל העמים, עדיין, לפחות עדיין, מה שאומר לפי החזון המקורי של מכונני מדעי היהדות והרוח כאן בארץ – יש יעדים ייחודיים למדעי היהדות בישראל בכינון נראטיב-על, בהעמדת סוגיות מפתח ובהארת עבר שלא היתה לו היסטוריוגרפיה מסודרת, ושל קבוצה טראומתית, ועוד ועוד… כך כתבתי בהינף קולמוס מאמר ארוך למדי ויותר ממה שיכול הפייסבוק להכיל. יש יעדים ייחודיים למדעי הרוח ולאינטלקטואלים אמיצים בישראל בהתרסה, בשמירה על המנגנון המדיני שלא יהפוך לכלי מקרבן בידי עם שהיה קורבן…ושכל מה שנשאר מרבים מבניו הוא היארבוך (שנתון) של קהילות מסוימות באירופה.
גם כאן כמו כל מקום בעולם נוצר החור השחור שבין קריסת המבנה הפנימי של הידע והמדדים להפקתו, מתוך קריטריונים חדשים של חידוש, מצוינות, חירות ומחויבות לנראטיבי-על, הפקתם או שבירתם, אומץ ומחויבות לסביבה אנושית מידרדרת בעולם שרץ קדימה כאחוז אמוק לחורבנו, ובין הקשיחות של המבנים המוסדיים, ההגמוניים והכלכליים. אלא שכאן זו מדינת גמדים. אין שדה גדול של תחרויות ואפשרויות כלכליות, ניתוב בין מוסדות וכו' כמו שקיים בארצות הברית למשל.
בזמן שהכל מתמוטט והמבנה התשתיתי נסדק לחלוטין יש לקרוא קריאת תגר ולצאת בדרישה לשימוש נבון במשבר הזה. הפתרון אינו ומעולם לא היה איך ליעל את מדעי הרוח על ידי איחוד מחלקות, צמצום מזכירויות ומניעת תמיכה בפרסומים, וגם אינו נעוץ בהצלחה הפרטית של קורס זה או אחר. זה הרגע לערער ולפקפק (במשמעות המשנאית של המלה וגם במשמעות הפילוסופית העכשווית) על השלד החזק של המנגנון המוסדי האקדמי, ולהציע מבנים חדשים שיש בהם הלימה בין תשתית הפירמידה לקודקודה, בשילוב חזק וללא בושה בין המיטב שבחזון הציוני למיטב שבחזון הפוסט-ציוני, כי יש לנו תפקיד לעשות כאן.
*
וכאן אני מגיעה לשני סדקים ענקיים שאחראים לגיהנום שבו אנו חיים. הראשון הכחשת האיסלאם: תרבות, היסטוריה וגיאוגרפיה. השני: הכחשת יהדות האיסלאם.
כאשר יש תהליך התמוטטות כה חריף וכה בוטה של מדעי הרוח והאקדמיה מחד גיסא ודרישה כה חריפה לידע שמאורגן באופן חדש ושונה מאידך גיסא – היענות אמיתית לדרישה לידע חדש היתה יכולה להיות הבסיס להתחדשות אבן השתייה, תשתית המקדש של הידע – האקדמיה והיכלותיה.
לכן כתבתי ביום א' מאמר ביקורתי חריף על משבר מדעי הרוח ועל כך שוועדה ללא הגבלת זמן מיועדת לחקור את הנושא. המאמר החריף עורר גלים סוערים של שתיקה. לכן גם התכנסו ביום א' אנשי תנועת תיקון ואנשים שמעורבים בעוד תנועות כמו תיקון גבול וקואליציית לבי במזרח ביום א' כנגד האקדמיה כדי לבטא את תפישת העולם המערערת על דיכוטומיות מזרח-מערב.
לכל זה ולכל המחאות וההתרסות התרבותיות שלנו לא תהיה משמעות בלי הפנמה לתוך מערכת החינוך ושינוי מנגנוני הכוח.
מול היכלות האבן הקשיחים המסרבים למטמורפוזה בארגון הידע ישנו הר הבית השקט-הדליק. השבוע שהתחיל במשבר מדעי הרוח וכנסי אקדמיה מקוממים הסתיים במותה קורע הלב של תינוקת תמה ותמימה בשם חיה, שלא זכתה לחיות.
באותו יום בדיוק סיימתי שיעור בקבוצת ידע חדשה שעניינה דיון במקורות הסבוכים הקשורים בסוגיית הר הבית. בשיעור אני מדברת על מבנים של דם, קורבן וכפרה. אני מדברת על הקושי להשתחרר מקורבן אדם. השיעור מסתיים. הנחיתה למציאות העגומה היא בדיוק לידיעה הזאת, לדברי הסב: "ההורים שלה בטראומה, הם שמעו על זה רק לפני חמש דקות. הם בדיוק חזרו מהכותל, זאת היתה הפעם הראשונה שלה, היא זכתה לראות את הכותל. הם הצטלמו, הם החזיקו אותה לכיוון הר הבית. הם אמרו לה 'זה מקום המקדש וזה הר הבית'".
לכאורה שני אירועים לא קשורים כלל, מה למשבר מדעי הרוח ולפיגוע? התינוקת עלתה כקורבן אדם במסגרת המתיחות הקשה על קו הגבול של מזרח ומערב ירושלים, על קו הרכבת הקלה המסמנת כעין התפתלות ארוכה של שסע בשפה במרכז העיר.
ארוע אחד מני רבים המסביר מדוע לאקדמיה בישראל צריך להיות תפקיד אמיץ ומחויב של אינטלקטואלים שיוצרים ונאבקים בתוך מקום והקשר שעדיין נושא על גבו את טראומות העבר באירופה תוך כדי שהוא מחולל חורים שחורים חדשים במזרח התיכון, מושא לטראומה וקורבן בעצמו תוך כדי שהוא גם מקרבן.
האם היכל הידע ימשיך להיות מנותק מהדליקות של הר הבית, מחבית הנפץ של ירושלים ושל המזרח התיכון, מהקרע בין מזרח ובין מערב בגיאוגרפיה של העיר ירושלים, ולא ישאל את עצמו איך תרם לכך בנתק בין ההיסטוריה של מזרח ומערב בתודעה של ישראל, הארץ המדינה והעם? אם כך יהיה כי אז אנחנו נמשיך לריב את הריבים הלא משמעותיים במתח שבין החלל הריק, הוואקום שמותירה אקדמיה שלא מקדמת מצוינות, שלא רואה משימת שעה בהנכחה חדשה מהיסוד של מזרח ומערב, ושלא מאפשרת מהפכת ידע, ועליית הכוחות המצוינים החסומים.
שומה עלינו לקשר בין התסיסה המטורפת של ידע ותרבות מזרחית מודחקים שמבקשים להתפרץ ומבקשים את אביבם האבוד אל מול מזרח תיכון דליק שמחפש עדיין את שפת השילוב הנכונה בין מזרח ובין מערב, ובין אופיו הייחודי של משבר מדעי הרוח בישראל. כאן אנחנו לא נאבקים רק במהירות של האינטרנט והפייסבוק, ובתרבות המדיה המואצת. כאן אנחנו נאבקים באטיות הבירוקרטית של השתחררות מדפוסי ידע וארגון של המוסדות הקשיחים. במתח בין שני אלה ובהתעלמות מהכאן והעכשיו של המזרח התיכון מתחולל המשבר.
חביבה פדיה היא פרופ' במחלקה להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת בן גוריון בנגב וראש מרכז אליישר לחקר יהדות ספרד והמזרח