הסיפור שאספר עכשיו הוא סיפור אמיתי, לצערי. הוא לא ארוך, אבל, אנא, הישארו איתי קצת אחרי הסרט, כי אני רוצה לומר עוד דבר או שניים שנוגעים ספציפית לעדה שלי: עדת הילדים והאנשים עם הצרכים המיוחדים, והוריהם.
יש איש אחד שאני קורא לו: "דוד", ואוהב אותו אהבת נפש. הוא לא נולד במשפחתנו, אבל אני תיקנתי את המצב ואימצתי אותו, כי אני מקפיד להקיף את עצמי באנשים טובים. אצלנו, בישראל, מקובל לומר שכל אחד הוא גאון של אמא, אבל הדוד הזה באמת גאון. רק אמא כבר אין לו. היא נפטרה מזמן. אביו נישא בשנית וכמו בקלישאה הוליוודית לא מוצלחת, נולד מהנישואים האלה ילד עם פיגור קשה.
הדברים האלה קשים בכל משפחה: קשה להורים לנווט בין הצרכים של הילד המיוחד ושל אחיו; קשה לשמור על רווחתם ואושרם של הילדים ה"רגילים" במשפחה. משפחות לא מעטות קורסות ומתפוררות תחת מצבורי התסכול והטינה שזה יוצר. ובמשפחות מסוימות ההורים מוצאים עצמם עם ילדים משני סוגים של צרכים מיוחדים, כי גם פיגור וגם מחוננות חוסים תחת ההגדרה הזו.
אין דבר מפחיד יותר מהלא-נודע. צילום: שאטרסטוק
במקרה הזה, לא היו סנטימנטים. על ערש דווי, השביעה האשה השניה את אבי שני הבנים שינשל לחלוטין מחייו את בכורו, הבן של האשה הראשונה, הבן ה"רגיל". לא רק מרכושו ינשל, אלא מכל חייו: לא יראה אותו יותר, לא יקיים איתו כל קשר, גם לא עם נכדיו. הנימוק: אחרי מותה, כל המשאבים, הן של תשומת לב והן של כסף, צריכים להיות מוקדשים לבן הצעיר, זה שיש לו פיגור. כל תשומת לב מצד האב לבן שהוא "בסדר" תגזול אותו, את האב, מהבן המפגר.
זו הייתה בקשתה על ערש דווי. היא אפילו כתבה את זה בצוואה. לאחר מכן היא מתה, בייסורים רבים.
האם זה חוקי? אין לכך שום קשר לחוק. רשאי אדם בצוואתו לצוות על חלוקת רכושו ולהביע את רצונו ותקוותיו לגבי מעשיהם של האנשים החיים. את הרכוש יחלקו לפי הכתוב וכל השאר תלוי במידת הכבוד שרוחשים המוזכרים בצוואה לדברים הכתובים בה.
במקרה זה, האב בחר לכבד את הבקשה וניתק כל קשר עם בנו הבכור. לא ענה לטלפונים, לא רצה להיפגש.
אבל האם זה מוסרי? והאם יש לכבד את בקשתו של שכיב מרע בכל מחיר, גם אם אינה מוסרית? אינני חושב כך. בראש ובראשונה, אינני מאמין שרק הכחדה טוטלית של קשר וקרבה מצד אחד, תבטיח את קיומם המוחלט בצד השני. הלא חדרי לבו של אב פתוחים הם לכל ילדיו, והאהבה שבהם איננה נמדדת רק בזמן או בכסף, כפי שהניחה האשה. לפעמים אלו הם ליטוף ומילה טובה.
עכשיו יאמר מי שיאמר: אל לנו לשפוט. אם לבגיר עם צרכים מיוחדים, מתענה בכאבים, מצבה הנפשי איננו טוב. היא מדמיינת את הימים, החודשים והשנים שלאחר לכתה ומנסה לשלוט במה שיהיה. היא רק פעלה מאהבה ומדאגה לבנה.
באמת, אין דבר מפחיד יותר מהלא-נודע. אותה אמא הביטה לתוך העתיד, והוא נראה לה קר ואכזר, שחור משחור. עולם בו לב האדם – כל אדם – רע מטבעו, גם כלפי בשרו ודמו חסר הישע. היא החליטה שרק מניפולציה ריגשית וכמו-משפטית תניע את זולתה לפעול בדרך אותה תכתיב.
כל חרדתה ורחמיה התמקדו בבנה ולא נותרה בה חמלה כלפי אף אחד אחר. והלא יש בעולם גם סבל אחר. יכול אדם לסבול גם בלי איבחון של צרכים מיוחדים.
בסופו של דבר, אף אם נוציא את אלוהים, גן עדן וגיהנום מהמשוואה, הרי שבקשה נקמנית ומלאת שנאה שגורמת סבל לאנשים החיים איננה מכבדת גם את זכרו של המת.
יש רק דבר אחד גרוע יותר מזה, ואני יודע זאת על בשרי וגם מדברי חבריי: להיות אדם עם צרכים מיוחדים שיש לו מודעות, ולדעת שאתה עול, ושאתה גורם בעקיפין לעוולה. שמישהו אחר מועלה לעולה. וגם בהיעדר מודעות גלויה, עלינו להניח שאדם עם צרכים מיוחדים, ובמיוחד אדם עם פיגור, הוא נשמה טהורה וטובה שלא תזיק במודע לאיש.
עברו שנים. האב, כבר איש מבוגר למדי, נפגע קשה מאוד בתאונה ואושפז בבית חולים, מחובר כולו לצינורות שמקיימים בקושי את אבריו הפגועים. שמע זאת בנו הבכור, שנמצא כעת בחו"ל, ומיד טס הנה. הוא רק נכנס לחדר בבית החולים ואורו עיניו של האב. וכך, הם ישבו ויושבים עדיין. זה מספר את כל מה שלא יכול היה לספר במשך שנים, וזה מלטף את ידו ועיניו אומרות את כל מה שלא יכול היה לומר כל הימים, החודשים והשנים האלה.
לעתים המציאות היא תסריטאית של הלא-ייאמן. רק דבר אחד המציאות לא יכולה לכתוב, והוא הסוף בו האיש משתקם לחלוטין וצועד לעבר האופק עם הנכדים אותם לא ראה שנים רבות מדי. מאוחר מדי.