המתעמלת האמריקנית אלי רייזמן הסעירה את בית המשפט, ואת רשת האינטרנט כולה, אבל עדותה היא לא רק סימן לעוצמה שטמונה בה – היא יכולה גם לנער ענף ספורט שלם. ואולי הגיע הזמן.
"אני עומדת כאן, לארי, ומאחורי צבא שלם של שורדות" – עדותה המלאה של אלי רייזמן, בתרגום לעברית
מילותיה החזקות של אלי רייזמן שהעידה בסוף השבוע כנגד התוקף שלה ושל רבות אחרות שהיו חלק מנבחרת ההתעמלות האולימפית של ארצות הברית לאורך השנים, הרופא לארי נאסר, מפעימות כל צופה – גם את מי שלא זוכר את אותה רייזמן קוטפת את הזהב בתרגיל הקרקע באולימפיאדה בלונדון 2012 לצלילי "הבה נגילה", או נשברת בדמעות רגע אחרי הנחיתה המושלמת שחתמה את תרגיל הקרקע האחרון שלה באולימפיאדה בריו 2016 (שבה זכתה במדליית הכסף). בעידן MeToo# עדותה של רייזמן היא הרבה מעבר לספורטאית שמתעמתת עם איש מקצוע ועם מערכת שלמה שגיבתה אותו – יש בה משמעות לענף ההתעמלות כולו.
אלי רייזמן וסימון ביילס באולימפיאדת ריו 2016. צילום: Danilo Borges
בספורט הזה, שגם כך נתפס לעתים דכאני או לכל הפחות סיזיפי – עדותה של רייזמן, לצד עדותיהן של מתעמלות רבות שטענו כי נאסר פגע בהן (בין היתר כוכבות אחרות של הנבחרת האמריקנית באולימפיאדת ריו, סימון ביילס וגבי דאגלס) היא פריצת דרך, שאולי מסמנת שינוי מבורך לקראת כינון יחסי כוחות בריאים יותר בין הספורטאיות לבין הענף שבו הן מתחרות. העדויות חושפות מערכת שלמה שגיבתה את נאסר, העניקה לו סמכויות נרחבות והפקירה את הספורטאיות בידיו של רופא שהתגלה כתוקף. מי שעומד למשפט הוא גם איגוד ההתעמלות האמריקני, ולא רק לארי נאסר.
רייזמן מתארת קשר שתיקה שנשמר בקרב כל הצוות המקצועי, היא שואלת כיצד ניתן להאמין בשינוי אחרי שנים שבהן מה שכינתה "הסיוט הזה" נמשך. איגוד ההתעמלות האמריקני והוועד האולמפי האמריקני "רקובים מבפנים", כהגדרתה, והיא מציעה למנכ"לית איגוד ההתעמלות החדשה להפסיק להצהיר "הצהרות ריקות שלא ישנו דבר". היא מאשימה את האיגודים שמיהרו לנכס לעצמם את הצלחתה כאשר ייצגה את ארצות הברית בשתי אולימפיאדות, אך מעולם לא תמכו בה בתור נפגעת לאלימות מינית מצד נאסר.
חברה נוספת בנבחרת ההתעמלות האמריקנית שהשתתפה באולימפיאדה בלונדון 2012 שהעידה במשפט היא ג'ורדין וויבר, שהייתה שותפה למדליית הזהב של הנבחרת בתחרות הקבוצתית. וויבר מספרת כי לנאסר הייתה גישה לחדרי המלון של המתעמלות באולימפיאדה, והוא היה הגבר היחיד שהייתה לו גישה למלתחות המתעמלות. לדבריה החלק הכי נורא בכל הסיפור הוא שכלל לא הבינה באותו הזמן שהיא עוברת תקיפה מינית. היא מתארת בדמעות כיצד סיפרה לחברותיה על "הטיפולים" אותם העניק נאסר לה – וכפי שהתגלה גם לשאר חברות הנבחרת – ואף אחת מהן לא הבינה מה התרחש.
עדותה של ג'ורדין וויבר, אלופה אולימפית בהתעמלות, ושורדת תקיפה מינית של רופא הנבחרת
ראוי לומר כי מעטים הענפים שזכו ליחסי ציבור מפוקפקים כמו ענפי ההתעמלות (קרקע ואומנותית), שמשמעת ברזל היא כנראה שמם השני. נראה כי הציבור הרחב מאמין שאין דרך להגיע לשלמות הביצוע הנדרשת בענפים אלו ללא משמעת קיצונית וקשוחה באופן יוצא דופן, הממשטרת את הספורטאיות לאורך חיים סגפני וסזיפי.
אפילו כאן אצלנו, אחרי שהתפוצצה סערת אירה ויגדורצ'יק, רבים עדיין מעריכים ומצדדים במאמנת שזוכה להילה ויוקרה מקצועית חרף העובדה שעלה חשד כי היכתה את אחת המתעמלות. חשוב לזכור כי ענף ההתעמלות יוצא דופן בגילן של הספורטאיות שמגיעות לשיאן בגילאי העשרה ולרוב פורשות בתחילת שנות העשרים, עובדה שככל הנראה מהווה קרקע פוריה ליחסי מרות קשוחים וממשטרים כל כך. הקריירה של רייזמן שכללה שתי אולימפיאדות, שבאחרונה בהן התחרתה בגיל "המופלג" 22 (מה שנחשב לקאמבק) – היא יוצאת דופן.
רייזמן באולימפיאדת ריו. צילום: Fernando Frazao Agencia Brazil
אנחנו יכולות רק לדמיין את הלחצים המופעלים על מתעמלות צעירות שמצופה מהן להציג הופעה וירטואוזית ככל האפשר, כשהן מסוות כל סימן לקושי, ואם אפשר – בחיוך. נערות שבאמצע שנות העשרה שלהן כבר מייצגות את המדינה שלהן על הבמות הכי גדולות, בסיטואציות שמלחיצות ולעתים משתקות ספורטאים ותיקים ובכירים. כל זה, כשהן צריכות לספק הופעה קרובה ככל הניתן לשלמות, עליה הן נשפטות בסטנדרטים של אפס סובלנות לטעויות מבלי להסגיר ולו לשנייה, את הקושי והכאב הכרוכים בכך – מגבלה שהיא אולי בלעדית לענפי ההתעמלות.
יתכן שלפני כמה עשורים, יציאה פומבית והמונית של מתעמלות נגד מי שהיה חבר צוות בכיר בענף שלהן הייתה בלתי אפשרית, ולא רק בגלל השיח ההולך וגובר על הטרדות ותקיפות מיניות. בשנים האחרונות קרו תהליכים מעניינים בחוקת ההתעמלות, ששינו את אופיו של הספורט ואת גופן של המתעמלות. תביטו בסימון ביילס ובאלי רייזמן ותראו נשים שנראות מעט יותר כמו נשים "רגילות" וקצת פחות כמו נדיה קומנץ' ומרי-לו רטון.
למעשה, האקרובטיות של התעמלות הנשים השתכללה עד כדי כך שבלונדון 2012, כאשר השוו בין תרגילי שולחן הקפיצות של האמריקנית מקיילה מרוני, גם היא הותקפה בידי נאסר, ושל היפני קוהי אוצ'ימורה – נראה בבירור כי מרוני קפצה גבוה בהרבה מאוצ'ימורה (בל נשכח כי שולחן הקפיצה של הנשים נמוך מזה של הגברים). התעוזה של הספורטאיות לבצע תרגילים קשים יותר ויותר כדי לזכות בניקוד גבוה גרמו לכך שעוצמה פיזית הפכה למשמעותית יותר מאי פעם, ודחקה קצת הצידה מרכיבים כמו הבעת רגש חיננית, שחלילה לא תחשוף את הקושי הרב הנדרש לביצוע, שנשארים בלעדיים להתעמלות הנשים, בעוד הגברים לא נמדדים בהם.
מי קופצת גבוה יותר? השוואה בין מרוני האמריקנית ואוצ'ימורה היפני
העוצמה לא נשארת רק על המזרון, והאומץ אינו בלעדי לביצועים באליפויות העולם ובאולימפיאדות – בכל המובנים, המתעמלות היום חזקות מאי פעם. אם התחרויות האחרונות לא שכנעו אותנו, אז העדויות במשפטו של נאסר מוכיחות מעבר לכל ספק שרוחות השינוי מנשבות גם במקומות הממשטרים ביותר. או במילותיה של רייזמן: "אתה יודע מה לארי, יש לי כוח ויש לי קול – ואני רק מתחילה להשתמש בהם".
[mc4wp_form id="1006521"]
