יש לי שני בנים. רציתי כמובן שהבן השני יהיה בת, בעיקר בשביל הצמות (אביזרים לשיער זו תשוקה שאני לבדי לא מספיקה להכיל) אבל הוא יצא בן. בזמן שבילינו יחד, הוא ואני, בחופשת הלידה, התפרסם הסיפור על האונס הקבוצתי שעברה ילדה בת 12, ופרשת אייל גולן התפוצצה, וכל הרסיסים האלה חדרו לבועת חופשת הלידה שלנו וגרמו לי להרגיש הקלה גדולה על זכרותו. איכשהו קל יותר להיאחז באשליה שבנים לא נאנסים. זו כמובן שטות גמורה אבל הורים נאחזים בכל מיני הדחקות כדי להתמודד עם החרדות הגדולות שלהם.
בניגוד לאימת האונס, שאותה אני מדחיקה בהצלחה מסוימת, חרדה אחרת ממשיכה לצוף בכל פעם שידיעה כזו מתפרסמת: הפחד שילדי ימצאו את עצמם בצד השני: הפוגע, המנצל. זה שמצולם ברחוב אזוק, פניו מטושטשים, מוקע מהציבור, מובל אל הזינזנה – שם יחטוף מעבריינים אחרים מכות בדרך להארכת המעצר.
כמו כל מיני חרדות הוריות, גם לזו יש לי תסריט מפורט מדי: בני יהיה בן 13. או אולי בן 12, או 11. הוא ישחק כדורגל אחרי בית ספר עם שני חברים טובים. הכדור יתגלגל לחצר אחורית. הם ירוצו להביא את הכדור ויפגשו שם שני ילדים מהכיתה. שני הילדים לא יהיו חבריו הטובים אבל אחד מהם יהיה מקובל מספיק כדי שהילד שלי ירצה להתחבב עליו. תהיה שם גם ילדה שהוא לא מכיר. בגילו, אולי יותר גדולה.
הילד המקובל יגיד להם: "תראו משהו מצחיק" ואז הוא יעשה לה משהו. יגע בה, או יבקש ממנה למצוץ לו. בחלום הבלהות שלי אין אלימות גלויה, אף אחד לא עושה שום דבר בכוח פיזי, אין בסיטואציה שום דבר שזועק באופן בולט שיש פה משהו אסור, רק התנהלויות מיניות שנעשות מתוך מבוכה גדולה. ואז הילד המקובל שאינו חבר של ממש יגיד לילד שלי: "עכשיו אתה". ואז מה? מה הילד שלי יעשה? האם יפסיק את זה עוד בהתחלה? ייקח את הכדור ויסתלק עם חבריו ברגע הראשון? יקרא למבוגר שיעצור את המשחק החולה הזה ולא ייתן לסצינה להתגלגל ולהגיע לשלב הזה, או שאולי הוא ימשיך? אולי בתוך הסצינה הזאת, שחוקיה לא ברורים לו, הוא יחשוב שתפקידו הנכון הוא לצאת בסדר עם המקובל ולהתנהג כמוהו?
בכל מיני דיונים בנושא בפייסבוק אנשים כתבו שצריך פשוט לנהל שיחות פתוחות וברורות ולהסביר לילדים מה לגיטימי ומה משפיל. אבל מתי בדיוק מגיע הגיל הנכון להגיד לילד שזה לא בסדר לתת למישהי למצוץ לך בזמן שהחברים שלך מסתכלים? 13? 11? ואיך אתה אמור להגיד לילדים לא לראות פורנו, או לא להתפתות להאמין למה שהם רואים בפורנו, בזמן שכל קליפ של ריהאנה נראה כמו סרט ארוטי? בזמן שסקס שובינסיטי מציף אותנו מכל מסך?
ולמען האמת, לכתוב ב-2014 שהמדיה מציפה אותנו בדימויים מיניים מדי, סקסיסטיים מדי, ושהפורנו זמין מדי זו עבירת כותב מהסוג הגרוע ביותר. אלו משפטים שיש לגזור על כותבם צו איסור פרסום. כן, השמש זורחת. כן, הכיבוש משחית. כן, עולם הפופ והפרסום משתמש במיניות כדי למכור ובדרך מייצר תפישה לא שוויונית של המציאות. באמת, אבחנה דקה! זו המציאות ולתוכה הבנים שלי גדלים, וזו הרגשה מגוחכת כל כך לחפור בה ולצקצק מולה. כמה אפשר להגיד את המובן מאליו?
כשהבן זוג שלי שומע את תסריטי האימה שלי מחצר בית הספר הוא נוחר בבוז. הוא משוכנע שילד שגדל בבית שוויוני, פמיניסטי, ליברלי, בחיים לא ייגרר לסיטואציות שבהן הוא בתפקיד המשפיל. הוא בטוח שדוגמה אישית ושיחות כנות יעשו את העבודה, גם כשמסביב העולם מציף אותו במסרים מעוותים. אני לא משתכנעת. ע"ע הסיפור המכוער של השבוע (טוב נו, אחד מהסיפורים המכוערים של השבוע), זה שסיפר גורי אלפי על מסיבת הרווקים של יוסי מרשק: אלפי הזמין חשפנית שתבדר את הנוכחים. בניגוד לציפיות הגיעה חשפנית מבוגרת וגרמה להם מבוכה גדולה (כי לא היתה צעירה ואטרקטיבית מספיק לחרמן אותם).
הזוגיות של המנחה ליאור שליין עם מרב מיכאלי והנוכחות של נשים חזקות כאורנה בנאי ועינב גלילי בפאנל נתנו ל"מצב האומה" סקס אפיל פמיניסטי. מתוך ביטחון עמוק בפמיניזם העצמי שלהם, שליין ואנשי "מצב האומה" הרשו לעצמם לשחרר את היציאה הזאת לפייסבוק מבלי לשים לב בכלל לעיוות ולגועל. כאילו היו בטוחים שאיש לא יטיל ספק בתפישת העולם השוויונית שלהם. (זו גם היתה רוח הדברים בהתנצלות הרפה ששליין שיחרר לפייסבוק לאחר שהקטע גרף נאצות והשמצות והוסר מהעמוד שלו). הדואליות הזאת מייצגת היטב את כל מה שקשור בהתייחסות הישראלית המקובלת לחשפניות ולזונות: גם "ילדים טובים", פמיניסטים לכאורה, כאלה שכבר מזמן היו אמורים להפנים ערכים של שוויון ומוסר מגדרי, עדיין חושבים שזה בסדר לצרוך סקס וגוף תמורת כסף. עדיין חושבים שהקונספט של מסיבת רווקים שבמרכזה מופע חשפנות ובסופו עשרה גברים שוכבים עם אשה אחת תמורת כסף ("כי היא בחרה במקצוע הזה מרצונה החופשי, לא?") הוא ארוע לגיטימי שאין להתבייש בו.
העיוות המגדרי כל כך עמוק שגם אנשים אינטליגנטים, ליברלים ומודעים (ראבק, אנחנו מדברים פה על החבר של מרב מיכאלי) לא רואים את הקו המפריד בין טוב לרע. וגם את הדברים האלה כבר נדמה שאי אפשר לכתוב. כמה אפשר לצעוק את המובן מאליו? כל שנותר הוא להבין איך בתוך הרעש השוביניסטי הגדול אני אלמד את ילדי דבר אחד קטן: לא לפגוע.
עדי עוז הוזמנה לכתוב ל"מקום הכי חם בגיהנום" לכבוד כניסתה, השבוע, לתפקיד עורכת המגזין "טיים-אאוט תל אביב"