אייל גולן בסך הכל רצה אבא. כשהוא קרא לך אחרי ההופעה, הוא כנראה חשב שגם את רוצה אבא. אולי את אבא שלו.
בפמליה המגוונת של גולן איש לא מבין מדוע נעשה לו עוול נורא כל כך. החקירה המשטרתית נסגרה מחוסר ראיות, חלק מהנערות הודו ששיקרו, גולן התנצל לפני מי שצריך – אמו, ילדיו והמעריצים – ומכל הפרשה הגדולה נותרו רק כמה סיפורים שוליים על מסיבות חשק, ניצול שיטתי של מעריצות צעירות, התייחסות מחפיצה לנשים והתקרבות מרגשת בין אב אבוד לבנו, בדמות יחסים אוראליים עם נערות רנדומאליות בחדרים סמוכים.
לחבורתו של גולן לא ברור מדוע בציבור עדיין יש כאלה שממשיכים לראות בו דמות מיזוגנית המשפילה נשים. מה לא ראוי ברכב ה״פּוֹת-מוביל״ שהזרים נערות שנבחרו בקפידה למסיבות הפרטיות של הפמליה? מה משפיל בכינוי ״פלא-פּוֹת״ לטלפון המיועד לתקשורת עם אותן נערות? מדוע להתעסק בזוטות, כשאפשר להתמקד בנושא החשוב באמת: שפיכת דמו של אייל גולן בתקשורת?
אייל גולן מציג את עצמו כקורבן, אך מתנהג בבריונות. אמנם במעמדו יש לו גישה ישירה לתקשורת, ובמחי מסיבת עיתונאים או סטטוס בפייסבוק הוא יכול להעביר כל מסר שירצה לכלל הציבור; אולם הכללים המקובלים אינם מוצאים חן בעיני חביב הקהל לשעבר. הוא לא מסתפק בלהגיב על הביקורת הציבורית נגדו, הוא רוצה להעלים אותה כליל. שש אלי קרב שלח השבוע באמצעות עורך דינו איומי תביעה נגד כל מי שהעז להתבטא נגדו: מגישי תוכנית הבוקר של ערוץ 10 אורלי וילנאי וגיא מרוז, כתב חדשות ערוץ 2 אילן לוקאץ׳, אתר "מאקו", מגישי הרדיו שי גולדשטיין ודרור רפאל, טל ברמן ואביעד קיסוס ויותר מכולם – מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית.
בואו נתעלם לרגע מהאבסורד שבו אדם שנחשד בעבירות מין מנסה לטהר את שמו באמצעות הגשת תביעה שעלולה לגרום לקריסתו של ארגון המסייע לנפגעות תקיפה מינית. נתמקד בעיקר: השימוש בבריונות משפטית ככלי להשתקת ביקורת.
הכוחנות פנים רבות לה. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בניצול מעמד ציבורי כדי לנצל מינית נערות צעירות, היא יכולה להתממש באיומים כוחניים על עיתונאים מבקרים, היא יכולה להתקיים בהכפשת שמן של מתלוננות תקיפה מינית ובין היתר, היא עלולה להתגלות בדמותן של תביעות השתקה.
תביעות השתקה, או בשמן המוכר ״תביעות SLAPP״ ("Strategic Lawsuit Against Public Participation") הן הדרך המודרנית של בעלי ההון לנצל את כוחם כדי להנציח את הביטוי ״בעל המאה הוא בעל הדעה״. הרעיון הוא פשוט: הבעתם דעה שלא מוצאת חן בעיני אדם אמיד או חברה עסקית מצליחה? צפו בהקדם למכתב מעורך דין בשפה משפטית מאיימת, בו יצוינו בפרוטרוט העבירות שלכאורה עברתם (לרוב לשון הרע), ההליך המשפטי האזרחי ואולי אף הפלילי שצפוי לכם וכמובן סכום תביעה מופרך שעלול בקלות למוטט אתכם כלכלית. הפנייה תסתיים לעתים קרובות בפסקת חסד, בה יהיה מוכן אותו תובע פוטנציאלי ״לפנים משורת הדין״ לסלק את תביעתו באם רק תחזרו בכם מהאמירה הביקורתית שלא מצאה חן בעיניו. ביננו, לא הייתם חוזרים בכם?
נניח שיש לכם השכלה משפטית ואתם יודעים שחופש הביטוי, בכללו חוק איסור לשון הרע, מגן על זכותכם למתוח ביקורת ולהביע דעה בתום לב. נניח גם שאתם מכירים את ההגנות המיוחדות בחוק, כמו זו שניתנת על פרסום אמת שיש בו עניין ציבורי או הבעת דעה בתום לב על ״אדם שעניינו משמש נושא לחקירה״. כלומר, אתם יודעים שלתביעה אין כל סיכוי להצליח. האם תתעקשו להותיר את הפרסום שלכם ותסתכנו בהליך משפטי ארוך ומייגע שיגזול מכם זמן, כסף, עצבים והתעסקות מעייפת עם עורכי דין?
רובנו נעדיף להיות חכמים על פני צודקים ובזמן אמת נאלץ להיכנע מול הבריונות המשפטית. זו הסיבה שתביעות השתקה לרוב אינן ממוצות בבית המשפט, אלא מסתיימות הרבה לפני כן בהתנצלותו של המאוים והשתקתו. תביעות השתקה הן למעשה תרגיל טקטי יותר מאשר הליך משפטי. גם אם כל הצדדים המעורבים יודעים שהחוק נמצא לצד מביע הדעה תם הלב, לרוב די באיום המשפטי כדי להשתיקו.
המשוואה היא לעולם לא הוגנת: אדם, עיתונאי או ארגון מוגבל באמצעים, מול עורך דין המייצג אישיות ציבורית או גוף כלכלי בעלי משאבים בלתי מוגבלים. ניהול הליך מסוג כזה לרוב לא יפגע כלל בתובע ואף יסייע למצב את תדמיתו בציבור כקורבן רדיפה, אך ניהולו בהכרח יפגע בצורה קשה ביותר בנתבע, גם אם הצדק המוחלט אתו.
אייל גולן לא לבד. האמת העגומה היא שבעלי ההון קנו את כיכר העיר ויש בידם הכוח להחליט אילו דעות יישמעו ואילו לא. דו״ח שערכה האגודה לזכויות האזרח מציין את מספרן ההולך וגדל של תביעות השתקה בארץ ובעולם. בין התביעות המוכרות בולטות תביעות הענק של האוליגרך ארקדי גאידמק נגד יוסי שריד ועיתון ״הארץ״ על מאמר דעה שפורסם נגדו; ושל משפחת עופר נגד העיתונאי דאז מיקי רוזנטל ותחקירו הטלוויזיוני ״שיטת השקשוקה״. כוחה העצום של משפחת עופר ואיומיה הבהילו את ערוצי הטלוויזיה המסחריים שלא העזו לשדר את התחקיר.
בעקבות הסערה הציבורית, נחשף כי משפחת עופר איימה בעבר גם על חברת החדשות של ערוץ 2 בגין פרסום שלא היה לרוחה (הסבת שמו של מוזיאון תל אביב על שמה כחלק מתרומתה). על אף שהיה ידוע לכל שלא היתה להם עילה, האיום עבד: בפנייה רשמית הם הזהירו שבהיותם חברה בינלאומית הם ינהלו את המשפט במשך שנים רבות בניו יורק, כך שעלות המשפט לחברת החדשות תהיה 2 מיליון דולר לפחות. כסף קטן למשפחת עופר, כסף גדול לחברת החדשות שנכנעה ופרסמה התנצלות.
ובכן, אם מערכות עיתונים וערוצי טלוויזיה מסחריים מתקפלים מול איומי התביעה, מה יגידו פשוטי העם? לפני כחודשיים הגיש היחצן רני רהב, שאך במקרה מייצג גם את גולן (ושימש גם כדוברם של האחים עופר), תביעת דיבה בסך 100 אלף שקלים נגד עו״ד אורי פרייס על כך שביקר אותו בפייסבוק. הוא לא היחיד. בשנים האחרונות קיבלו משתמשי פייסבוק אנונימיים רבים, בהם כותבת טור זה, איומים מפורשים לתביעות דיבה בגין פרסומים כאלו ואחרים; רובם אמנם חוסים תחת ההגנות שבחוק לשון הרע, אך קורסים תחת איומי התביעה של עורכי דין מפולפלים.
בשל פערי הכוחות, הפרקטיקה הזאת עובדת והיא הולכת ותופסת תאוצה. אם יש לכם מספיק כסף אתם יכולים להלך אימים עד כדי השתקתו של כל מי שיעז למתוח ביקורת לגיטימית עליכם. למרבה הצער, הסבירות היא שתמצאו את עצמכם דווקא בצד המושתק. מה אפשר לעשות? לחשוף את האיומים ללא מורא ולגייס תמיכה ציבורית, עד שיבינו בעלי ההון שאיומי התביעה רק מוסיפים להכפשתם ולא מטהרים אותם. בסופו של דבר, מטרת התביעות היא לא ממון, אלא השתקת הביקורת הציבורית. אם יידעו המאיימים כי הגשת תביעות כאלה תגרור ביקורת ציבורית גדולה פי כמה וכמה, שיקולי הכדאיות יובילו אותם להימנע מכך. כיחידים נידונו להיכנע בקרב ההשתקה, אבל אם נתאחד כציבור נגד סתימת הפיות – נוכל לנצח במלחמה על חופש הביטוי.