שרת המשפטים ציפי לבני כמעט שפוטרה על ידי בנימין נתניהו אחרי שנפגשה עם אבו מאזן, כך דיווח בסוף השבוע בן כספית. לפני שבועיים הלכתי לשמוע את גרסתה לכשלון המו"מ עם הפלסטינים. הלכתי לשמוע את לבני כי היא מסקרנת אותי. משהו באופן החשיבה שלה לא מפוענח בעיני. לבני, שנשאה דברים בפני פורום סגור של יוצאי יחידה מובחרת, בנתה את הרצאתה בצורה מסודרת. "אנחנו נמצאים במאבק, ואני רוצה לגייס אתכם למשימה", אמרה בפתיחה. "אפשר להסתכל על מצבנו מכמה זוויות, נתחיל ממבט על, ממעוף הציפור או הלוויין. מגובה זה אנחנו אכן מדינה קטנה מוקפת אויבים. זוהי תובנה שמשרתת את הפוליטיקאים משום שהם נתלים בה ולכן רואים עצמם פטורים מלקבל החלטות קשות.
"לאחרונה שמעתי הרבה את המלה 'שואה'", המשיכה, "גם המלה הזאת משרתת פוליטיקאים שנבנים מאיומים, משרתת את הבריחה שלהם מקבלת החלטות. אני מציעה להוריד את המלה הזאת מסדר היום, מציעה לא לחזור לתחושת הגטו הקולקטיבית. אבל האיומים שאנו עומדים מולם משתנים, המלחמות האחרונות לא היו נגד מדינות אלא מול ארגונים הנתמכים על ידי מדינות. היום אין לגיטימיות בינלאומית להפעלת אלימות לאורך זמן.
"וזה מעביר אותי לעולם. נקודת המבט של הקהילה הבינלאומית היא כשל 'גוגל-ארת'. בעולם עושים זום אין ורואים את הילד הפלסטיני שחייל צה"ל מכוון אליו נשק. רואים את זה ומאבדים סבלנות.
"לטעמי, האמת נמצאת איפשהו באמצע בין שתי נקודות המבט, התמונה מתבהרת עוד לפני שמגיעים לחייל ולילד. מתחילים לראות צבעים ורואים את הקו הירוק. מצדו המערבי מדינה ריבונית עם שלטון חוק ובצדו המזרחי מדינה ששולטת באוכלוסייה פלסטינית וציבור ישראלי שהצבא מגן עליו.
"הציונות מחייבת אותנו לחזור ולהעריך מחדש את החזון הציוני. מה פירוש מדינה יהודית ודמוקרטית? לטעמי יהודית במובן הלאומי ולא הלאומני. אלה ערכים שצריך לשלב ביניהם ולא להכפיף ערך אחד לשני. במובן הזכות על הארץ אין בינינו מחלוקת, אני גדלתי על ארץ ישראל השלמה, סמל האצ"ל חקוק, לבקשתם של הורי, על מצבתם, כולל הרובה ועבר הירדן, אבל המציאות היא דבר אחר. כש(ג'ון) קרי דיבר על אפרטהייד הוא לא האשים אותנו בכך, אלא אמר שאנחנו עלולים להגיע לשם. ואני? מציאות של אפרטהייד היא לא בקלפים שלי, לא רק בגלל העולם שסביבנו, אלא בגלל שאלה אינם הערכים שאני מאמינה בהם.
"את כל הדברים האלה אני אומרת כי חשוב לי להבהיר שאנחנו נמצאים במאבק מול קבוצה אחרת שצריך לשרטט את המאפיינים שלה. קבוצה שרוצה את ארץ ישראל השלמה ולא מוכנה לוותר. שתעדיף את 'היהודית' על פני 'הדמוקרטית', שתבחר ברב על פני שופט ותבחר בהלכה על פני החוק.
"אני מציינת דברים אלה (כמו גם את ההתכתבות מיצהר, שנחשפה השבוע, בשאלה אם מותר להרוג חייל צה"ל), כי אנחנו טועים בהגדרות כשאנחנו מדברים במונחים של קומץ, כי יש לאנשים אלה נציגים בממשלה, שבוודאי שותפים לרעיון של מדינה אחת. אנשים אלה משתמשים, לצערי, בכמה תירוצים רטוריים כמו השאלה אם יש פרטנר או אין, אבל האמת חייבת להיאמר והיא – שגם אם יהיה פרטנר, גם אם נגיע להסכם שישביע את רצון הממשלה ואפילו את הציבור – ציבור זה לא יהיה מוכן לשום פשרה. אני כאן להדגיש זאת כי אני מרגישה שאחרים לא עושים זאת.
"אנחנו מרבים לשאול את עצמנו אם יש לנו פרטנר, אבל האם אנו עצמנו מוכנים להחלטות קשות?" המשיכה לבני בחקירה פנימית, "כאשר אני יושבת עם מנהיגים ברחבי העולם ומסבירה את עמדתנו אני לא יודעת לומר איך מסתדרת עמדתנו בעד שתי מדינות לאום, עם העובדה שאנחנו שולחים זוגות צעירים לבנות בתים במקומות שברור שנהיה חייבים לפנות. יש פה כשל לוגי. ואני לא יודעת להסבירו.
"ההתנחלויות שייכות לחזון אחר וצריך לומר זאת. היום שבו הבנתי מדוע העולם אומר על ישראל שהיא מדינה קולוניאליסטית, מדוע הוא רואה בהתנחלויות את המכשול העיקרי לשלום, היה היום שבו הבנתי שבצרפתית המלה להתנחלות היא 'קולון'.
"ואחרי שאמרתי את כל הדברים האלה, אני חוזרת להכרה שאנו חיים בשכונה קשה. ולא מבטלת לרגע את הצורך בהסדרי ביטחון. אבל זה החלק הקל בכל העניין. והכי קל גם לגייס את דעת הקהל העולמית לצורכי הביטחון.
"משום כך מכעיס אותי שבמערכת הפוליטית התקבעה הגדרה בין ימין ושמאל גם בכל הקשור לביטחון. ההגעה להסדר היא אינטרס פנימי ישראלי ואינה קשורה להבדלים בין ימין לשמאל."
*
הדברים שאמרה לבני עד כאן נשמעו שקולים, מבוססים על ערכים דמוקרטיים של שוויון, הומאניזם, שימוש בכוח רק במידה ועוד. מעניין מאוד המסע הפנימי, "ההתמרכזות", שעברו היא ועוד כמה מ"הנסיכים" של תנועת החירות (אולמרט, מרידור, הנגבי, משה עמירב, רוני מילוא ואולי אפילו בני בגין).
ואז פנתה לבני לתאר את תהליך המשא ומתן שהתקיים כאן בתשעת החודשים האחרונים: "המשא ומתן הותנע לאחר חמש שנים של קיפאון וחוסר אמון מוחלט", אמרה, "אלא שנכנס לאזור גורם מחולל שינוי – ג'ון קרי. אגב, גם במערכת הביטחון היו גורמים שהעריכו שאבו מאזן לא רוצה משא ומתן. אינני רוצה להיכנס לפרטים הטכניים אבל העיקרון היה לקיים שיחות על כל נושאי הליבה, שבלעדיהם לא תהיה הכרזה על סיום הסכסוך. הוספנו לכך את עקרון ההכרה ההדדית".
מכאן המשיכה לבני והסבירה מדוע עיקרון זה חשוב לדעתה: "אנחנו רצינו לקיים משא ומתן על כל סוגיות הליבה במקביל", הציגה לבני את הזווית שלה, "שמעתם בוודאי את הפלסטינים מדברים על כך שהם רוצים לדון על הגבולות כתנאי להמשך המשא ומתן, אבל זה לא הולך ככה", היא המשיכה ולא הזכירה ולו במלה את הזווית האמריקאית להיעדר ההתקדמות בשיחות, כפי שהופיעה בטור של נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות" ב-2 במאי, על פיה "ממשלת ישראל לא השיבה למתווה האמריקאי (שרטוט קו הגבול בגדה המערבית והעברה של 80 אחוזים מהמתנחלים שחיים שם לריבונות ישראלית), ונמנעה מלשרטט קו גבול משלה". ממשלת ישראל נמנעה מלשרטט את הגבול משום שאז הקואליציה היתה מתפרקת, ובמיוחד משום שנתניהו לא בשל להחלטות היסטוריות – לבני התעלמה ממסקנות אלו, וההתעלמות של לבני מתפקידה של ישראל בחוסר ההתקדמות היא סוג של דמגוגיה.
גם גרסתה באשר לגורמים שהביאו בסופו של דבר לפיצוץ המשא ומתן לוקה בחסר, בלשון המעטה, ולא עומדת בקנה אחד עם רצונה להביט על עצמנו פנימה כדי ללמוד את הלקחים. לבני הסבירה ש"היה סיכום שאנחנו משחררים אסירים, ולא לקחנו על עצמנו מגבלות ביחס לבנייה בשטחים. הפלסטינים אגב ידעו על כך, אם כי לא הסכימו. מה שקרה הוא שעם כל שחרור אסירים היתה הודעה על בנייה, הפלסטינים נלחצו מבחינה פוליטית פנימית, היתה טענה כנגד ההנהגה שבעצם הם קיבלו עסקה שבה שחרור אסירים מגובה בבנייה. האמריקאים ביקשו להציג נייר מסגרת שיאפשר מתן הסתייגויות, והתוצאה מבחינתנו היתה שבעצם הסכמנו גם לקונספט וגם לתוכן של רובו המכריע של המסמך. אז הוזמן אבו מאזן לאובמה ולא נתן תשובה. אמר שהוא מחכה לאסירים. אני, אגב, הבהרתי לקרי שלא אהיה מוכנה לשחרור אסירים ישראלים וגם העניין של פולארד עלה כבר מיולי 2013 בתור עניין שיכול לעשות שינוי, ולא רק בזמן האחרון. וככה, הפלסטינים עומדים עם השעון, 'למה אתם מאחרים בשחרור האסירים', בינתיים נתניהו עובד על העניין של פולארד ואנחנו עובדים על הניירות האחרים והכל כמעט סופי, אני לא אשכח את היום הזה – ואז אבו מאזן מחליט לחתום על האמנות וללכת לאו"ם".
כך, בלי הנד עפעף, ובלי שום קריאת ביניים מהיושבים בקהל, דילגה לבני על העניין המרכזי שבגללו התפוצץ המשא ומתן – המכרז לבניית 700 יחידות דיור בגילה מעבר לקו הירוק, שהתפרסם ב-1 באפריל.
"וכך אנחנו מתחילים להתנהל במטרה להאריך את המשא ומתן". ממשיכה לבני, "ועובדים על כל החבילה. ואז אבו מאזן חותם על הסכם עם חמאס. אני לא חושבת שהוא עשה זאת כדי לא לחתום על הסכם המסגרת, אלא בגלל שהוא חלש מבפנים ונוצרה לו הזדמנות".
על המצב עכשיו אומרת לבני כי "אנחנו בעמדת המתנה לראות מה אבו מאזן יעשה. המצב מסובך, האמריקאים יצטרכו לקבל החלטה, הפלסטינים יצטרכו לקבל החלטה וגם אנחנו נצטרך להצטרף ולקבל החלטה. אינני יודעת לומר אם נוכל לחזור להיכנס לחדר ואני אצטרך לחשוב איך להתנהל במצב שבו לא מתנהל משא ומתן".
*
תיאור המציאות של לבני בחלק הראשון של הדברים והשאיפה שהציבה לעצמה לפעול למען האינטרס הישראלי המובהק, לדבריה, להגיע להסכם, לא מתיישב עם התיאור שנתנה למהלכי המשא ומתן ועוד יותר מכך למהלכים שהביאו לפיצוצו. לא בכדי היו השאלות מהקהל לא קלות לה. החל ב"האם כל העניין הזה הוא משחקים בנדמה לי?" דרך "האם ההנהגות בכלל בשלות לקבל החלטה?" ועד "האם יש מצב שחמאס ידבר אתנו בזכות ההסכם עם אבו מאזן?"
בהקשר מסוים אמרה כי היא מוטרדת מהעובדה שהסכם המסגרת לא נענה על ידי אבו מאזן, אז התפרץ מישהו מהקהל ושאל "וביבי? הוא נענה?" ניכר היה עליה שהשאלה לא באה לה בטוב, שהיא כועסת – השיחה כזכור התקיימה לפני שהתברר שנתניהו התכוון לפטר אותה – אך היא ענתה כך: "לפני שש שנים ניהלתי משא ומתן עם ביבי על כניסה לקואליציה, ישבתי אז בפגישה אתו ובעקבות תשובותיו החלטתי שאין טעם להיכנס לממשלה, שלא תהיה שום תזוזה. לפני כניסתי לממשלה הנוכחית קיימתי אתו פגישה אחרת שממנה התרשמתי שהוא מבין את החשיבות של הגעה להסכם. אני מדגישה כי במהלך הדרך הגענו למצב שבו נושאי הליבה שהונחו על השולחן על ידי האמריקאים זכו לתשובות שהצביעו על עמדות רציניות דיין".
לבני המשיכה ואמרה שהיא "לא פסיכולוגית של נתניהו וגם לא של אבו מאזן, אבל אני רוצה לומר שאני לא יכולה להיות גם בחדר עם הפלסטינים וגם בחדר עם נתניהו. הבחירה שלי הפעם היתה שונה. בחרתי לקחת את מעט המנדטים שקיבלנו ולמנף אותם למען קיומו של משא ומתן. המשא ומתן נוהל במשותף עם ראש הממשלה אבל בלי מרכיבי הקואליציה האחרים. זה לא רלוונטי אם אני מאמינה או לא מאמינה ביכולתם של המנהיגים לקבל החלטות, מה שבחרתי הוא לעשות את מה שאני יכולה כדי למנף את הפתרון. הגענו להסכמה שכללה גם הקפאה וגם הארכת המשא ומתן. ואני מתכוונת עכשיו לפעול להקפאת הבנייה".
לבני נמצאת בתוככי המשא ומתן. האם היא רואה את הדברים מזווית הלוויין או מזווית הרחוב של 'גוגל ארת'? האם הקדחתנות שמאפיינת את עבודתה על נושא זה היא חסרת סיכוי או חשובה מעצם קיומה? נדמה שאין אדם שיכול לתת תשובה על כך, אבל רבים האנשים שיושפעו ממנה.
בסיום הדברים העירה לבני כי "הנושא הזה", שעליו היא מדברת כבר שעה, "לא מעניין את הציבור". אני לא בטוחה שזה נכון, אבל אני בטוחה שהנושא סבוך. גם העימות בין הגרסאות, זו של לבני לעומת זו של הפקידים האמריקאים, הוא סבוך, וכפי שאמרה היא עצמה, "יש להביט למציאות בעיניים" ולעשות זאת באומץ.
ובכל זאת, איך אפשר ליישב את הפער הגדול בין החלק הראשון של הרצאתה, תפישת העולם הבטוחה והברורה שהציגה, האומרת שחובה על החברה הישראלית להגיע להסכם של פשרה עם הפלסטינים אם חפצת חיים היא, תפישת עולם המסמלת ומגדירה את המתנגדים להסכם במלים שאין ברורות מהן, ובאבחנות מוסריות עמוקות; לבין החלק השני הנאחז בקוצו של פסיק בניסיון לתאר את הכרונולוגיה של פיצוץ המו"מ? זה לא מסתדר.
מה זה חשוב מי אמר למי מה בשנייה מסוימת אם התנאים לאורך הדרך כל כך קשים, אם ראש הממשלה יושב בכיסאו כמי שכפאו שד, אם דעתו על הפתרון המסתמן היא בגדר סוד גרעין, ואם אינו עושה דבר להכנת דעת הקהל לקבלה של פשרה. איך מיישבת לעצמה לבני את הפער הזה? באילו דרכים עוקפות היא נוסעת? אין ספק שהיא נוסעת קדימה באומץ, אין גם ספק שיש לה עוד דרך לעבור.