"אני שחקנית 30 שנה", אומרת יהודית סייר, שחקנית עם צרכים מיוחדים שנעזרת גם בהליכון, "שיחקתי בהמון הצגות של תיאטרון אקי"ם ותיאטרון 'כנפיים' ועכשיו אני משחקת ב'קול ששון וקול כלה'".

"ההצגה, שיצרתי עם טלי אלוני, תעלה מחר בשילוב של שחקנים מתמודדים עם שחקנים מהתעשייה", מוסיפה קרן משה כהן, הבמאית, "ההצגה מספרת על שתי משפחות שכל אחת מהן מתמודדת עם ילד "חריג": במשפחת החתן יש אחות עם הפרעת אישיות גבולית ובמשפחתה של הכלה אחיה התאום מתמודד עם פיגור שכלי". 

"ההצגה מתמודדת עם השאלה 'תהיה חתונה או לא?' זה מפחיד שלא תהיה חתונה", מסבירה סייר, "האמא של החתן מנסה לקלקל, אני חושבת שהיא חושבת את עצמה שהיא צודקת, שהחברים של האח של הכלה 'מפגרים', שונים, וצריך להסתיר אותם. היא לא מבינה שאנחנו מתמודדים – שונים וזהו, זה מלחיץ שהיא חושבת אחרת, זה מפחיד אותי, זה דבר שלא קיים, כי אנחנו מתמודדים עם כולם, אנחנו לא שונים אותו דבר, אז קצת יש לנו בעיה, מוגבלות, תסמונת דאון, פיגור שכלי קל.

"אני הולכת עם הליכון גם בהצגה והאמא לא מרחמת, רק דוחה אותנו. היא אומרת שאנחנו בעייתיים, זה עושה לי לא טוב, זה עושה אותנו בלי מצב רוח, ואז כל דבר גורם לך לחשוב שכולם רוצים להרע לנו, אפילו שבהצגה לפעמים מתכוונים למשהו אחר".

---

כהן ממשיכה לראיין את סייר, על תחושותיה בהצגה ועל החיים מחוץ לבמה: 

למה החלטת להשתתף בהצגה?

"אני מרגישה שליחות, התוכן של ההצגה מדבר אלי, נמאס לי שמתייחסים אלינו ככה, ובהצגה יש פתרון. רואים אותנו בעין אחרת מבקשים סליחה ומקבלים אותנו, נותנים לנו נשיקה, פרחים, בהתחלה שמים עלינו פס ואחר כך מסירים את הפס. חשוב לי שאנשים יראו את ההצגה הזאת כדי שיידעו שאנשים מתמודדים יכולים לחיות אתכם בשקט, זוהי הצגה אמיתית".

את משתתפת גם בהצגה "כפית של זהב"

"נכון, ואני מרגישה בושות בקטעים שמספרים על ההטרדות המיניות, איך משתמשים בנו, זה כואב. אני שמחה שנותנים לנו ביטוי על הבמה, בשתי ההצגות אני מרגישה שהקושי מתבטא על הבמה. ואני יכולה להגיד מה אני חושבת, יש לי הרגשה שאני יכולה להתמודד, ואז אני מרגישה גיבורה.

"אני כמו מחשב של התיאטרון – בשתי ההצגות, יודעת את כל התפקידים ורוצה לעזור. אני אוהבת תיאטרון כי זה במה לספר לכל העולם שיש גם אנשים כמונו, אני מרגישה כשאני עולה על הבמה – מעין בית – אני שמחה. כשאין הצגה אני עצובה, כי חוזרים לחיים הרגילים. שיש בהם קשיים, שגרה, שיעמום אמיתי, כאילו, בוכה, מפחדת שייגמר לי השמחה והחיים על הבמה".

מה קורה מחוץ לבמה?

"האנשים שלא על הבמה הם מפחידים כי הם לא מתייחסים אלינו שונים, לא קיימים באוטובוס. בהצגה אני קיימת, גדולה, חיה, שאף אחד לא ייקח לי את זה ושלא ייגמר לעולם. תודה לשם יתברך שנתן לי מתנה על הבמה מבלי לפחד – זאת אני".

על הבמה יותר קל לך?

"לא כל הזמן. לפעמים אני נופלת בהצגות ועל הבמה זה פאשלה גדולה, אני מרגישה ככה, לפעמים אני עושה את זה קטע מההצגה, כשאני נופלת הקהל חושב שזה קטע מההצגה – את לא מבינה? הם נבהלים ורוצים לעזור מהקהל, זה מעצבן אותי, כי זה פאשלה. פעם ההליכון שלי נפל מהבמה של 'קול ששון וקול כלה'. פחדתי – שלא יהיו שם אנשים, ומזל שלא היה, אף אחד לא נפגע, אז שחקן בתוך ההצגה הצליח לעזור לי. הוא אילתר, הרגשתי בסדר, הרגשתי גיבורה, וזה כאילו היה חלק מההצגה. אני אוהבת את ההליכון זה כמו כוח עזר".

עם מה את בעצם צריכה לתמודד?

"אני מתמודדת עם מגבלה ברגליים, בהליכה, ועכשיו אני משתמשת בהליכון. בהתחלה זה היה קשה ועכשיו התרגלתי, לא יכולה לעזוב אותו. זה היה קשה כי זה דבר חדש וגרם לי לנפילות בהתחלה באמצע הרחוב".

ואז מה היו עושים אנשים?

"היו עוזרים לקום".

נתקלת פעם במצב שלא עזרו לך?

"כן, בטח. כן היום במקרה בצהריים. באוטובוס. עליתי והכל בסדר. פתאום מישהו עולה לאוטובוס כשהוא מדבר בטלפון, כמעט נפל עלי על הרגל, ואנשים צחקו עלי כי אמרתי לו 'מה זה, מה הדבר הזה?' הוא נורא פגע בי, הרגשתי כאילו שהם בריאים צוחקים עלי ואני שונה ומוגבלת. ויש עוד הרבה מקרים. אני מרגישה לא שייכת לשום דבר. זה קורה הרבה".

ספרי על סיטואציה כזאת

 "בתחנה של האוטובוס, רואים אדם מוגבל – לא שואלים אותי אם אני רוצה לשבת או לא לשבת, מתעלמים, אני יכולה לעמוד שעה ולא יגידו לי או ישאלו. וכשהם רואים בן אדם עם תסמונת דאון חושבים שהוא מלאך המוות. את מבינה? האנשים של היום הם לא כמו פעם, היום יש יותר זלזול, אני מרגישה שאנשים לא מתייחסים לאנשים עם צרכים מיוחדים. אני רוצה שאנשים ישתנו לטובה, שיעזרו, שיאהבו.

את מרגישה שונה?

"לא כל כך, רק בגלל המגבלה, אבל אני בחורה מיוחדת, עם שכל. אני עובדת בקיפולים של ניירות, משחות שיניים, בדים".

את אוהבת את העבודה?

"אוהבת, אבל לוחצים עלי לעבוד מהר, כאילו אנחנו רובוטים שלהם".

בהצגה אני קיימת. יהודית סייר           צילום: שחר פארג'

ואיך את מרגישה כשלוחצים עלייך?

"בהתחלה הייתי מתעצבנת ובוכה, עכשיו לא. אני לא מתייחסת ולוקחת קשה. אני יותר חזקה".

מה את עוד אוהבת לעשות?

"לכתוב שירים, לבשל, לטייל, ואוהבת תאטרון".

ספרי לי על "קול ששון וקול כלה"

"ההצגה מדהימה, אין כמותה בעולם. הצגה שונה".

במה היא שונה?

"חלק שחקנים מקצועיים וחלק מוגבלים, וזה יפה. לא יכול להיות דבר כזה שאנשים רואים את ההצגה הזו ולא בוכים ומתרגשים. סיפרו לי אנשים שראו אותה שהם לא יכלו לישון בלילה כי ההצגה נכנסה להם בלב".

ואיך את מרגישה כשאת משחקת בה?

"מצוין, אולי אין לי הרבה תפקיד, אבל אני מדברת הרבה".

מה התפקיד שלך בהצגה הזאת?

"אני חברה של דורון מההוסטל. והמסר שלי בהצגה – להתמודד עם הרגש כשמתעלמים ממני ולומר את דעתי. אני קוראת לאחת הדמויות שמתעלמת 'חוצפנית, את הבעיה לא אנחנו'".

ואיך את מרגישה לשחק עם אנשים "רגילים"?

"בהתחלה היה קשה. כי פחדתי שזה לא יצליח, כי משנים דברים. אבל הרגשתי אהבה".

הרגשת שמתעלמים ממך?

"לא. זו פעם ראשונה שמישהו מקבל אותנו כמו שאנחנו".

הבמאית עושה לך הנחות?

"לא. אין הנחות בתיאטרון, מי שעושה הנחות הוא לא שחקן".

ובחזרות היה קשה?

"בהתחלה החבר'ה פחדו ונלחצו כי היו מלים כמו "פיגור" ואני היה לי קל. אני יודעת הכל בעל-פה גם את ההערות של הבמאית. אני יודעת כל תפקיד בהצגה".

מה ההבדל בין חיים על הבמה לחיים שלך במציאות?

"במה זה במה ומציאות זה מציאות. על הבמה אני מראה מה אני מרגישה ועושה – במציאות אני מתעלמת כדי להמשיך לחיות. על הבמה אני פועלת  ובמציאות אני מרגישה שאני נופלת".

מה מציק לך מחוץ לתיאטרון?

"שמתעלמים אחרי ההצגה, אני מרגישה לא קיימת. נגמרת ההצגה – זה סוף העולם. עכשיו הראיתי על הבמה את ההתמודדות והמגבלה והנפילות – וכשנגמרת ההצגה זה שונה. לא אותו דבר. כל אחד הולך לבית שלו, וזהו. נגמר".

זה רגע קשה בחיים?

"אין לי רגע קשה – אני מתמודדת ונלחמת".

אפילו כשהיית צריכה לטפל באמא שלך?

"זה בעצם היה קשה. כי הייתי לבד עושה הכל לבד: מלבישה, עושה לה אוכל, מקלחת אותה. הייתי מטפלת בה עד שברוך השם עכשיו יש לה מטפלת משלה, ואני יכולה להתעסק בדברים שלי".

טוב אז ספרי לי על רגע שמח בחיים שלך.

"טוב לי ושמח בחיים. אני מאושרת: חברים בתיאטרון, חזרות כולם ביחד".

טוב, שאלה לסיום: יהודית, מה החלום שלך?

"החלום שלי להצליח ולהיות מפורסמת כמו גילה אלמגור".

יהודית סייר משתתפת בהצגה "קול ששון וקול כלה" שתועלה מחר, יום שלישי 17.6 בשעה 20:30 בבית מזי"א, רח' מסילת ישרים 16, ירושלים.

ההצגה עולה במסגרת הפסטיבל הבינלאומי "יוצרים צמי"ד ירושלים" – מופעים של אמנים עם מוגבלויות, שמקיימת עיריית ירושלים. הפסטיבל יימשך עד ה- 20 ביוני. משתתפים בו למעלה מ- 350 אמנים בכ- 60 מופעים ברחבי העיר