ג'וס ווידון (היוצר המופלא של "באפי ציידת הערפדים" ויצירות מופת אחרות) סיכם לא מזמן את צורת ההתמודדות שלו עם חוויה קשה באמצעות ההאשטג Eatallthecake# (לאכול את כל העוגה). כלומר, הוא אומר, למול מציאות מזוויעה, לרוב אנחנו נותרים בלי תכנית, בלי מתג החלמה, דוחסים במהירות עוגה לפה, בתקווה שהיא תעלים את הכאב. רק לאחר תקופת הבליסה, לפי ווידון, הוא מצליח להבשיל למצב של resist#, פעולת התנגדות.
העיסוק בפרק השלישי בעונה השישית של "בנות" (Girls) מבית היוצר של לנה דנהאם, למזלנו, עדיין לא נגמר. לי הצפייה גרמה לי לרצות לחפש את הקונדיטוריה הקרובה ולאגור תחמושת. בפרק המדובר, האנה (לנה דנהאם) מוזמנת לביתו של צ'אק (מתיו ריס), סופר מצליח שמואשם בכך שהטריד מינית מספר מעריצות. לאחר שכתבה בלוג נוקב על הנושא, האנה מגיעה לפגישה איתו חמושה במודעות פמיניסטית, נחישות להשמיע את הקול הלא מושמע של נשים, ושני תיקים אדומים גדולים שהיא מסרבת להוריד בתחילת הפרק. עם הזמן היא זונחת בצד לא רק את התיקים, אלא הרבה מהעמדות הברורות בהן אחזה לפני המפגש, וזאת ככל שהאינטראקציה עם צ'אק מתחילה להאפיר את חלל הדירה ואת המרחב בינה לבינו. האנה משחזרת למול צ'אק את כל מה שתיארה שהתרחש בינו לבין נשים אחרות, בניתוח המבריק שלה בתחילת הפרק. יחסי כוח מגדריים ומקצועיים, מניפולציות רגשיות מפוארות ומגוונות, עמעום ההבחנות בין קורבן לתוקף, מובילים כולם לרגעים האחרונים בפרק, בהם האנה בוחרת לשכב לצידו של צ'אק, אוחזת באיבר מינו, ומיד מזדעזעת ממה שעשתה, בזמן שהוא מביט בה במבט של מנצח במשחק שחמט.
אחוזת בחילה, מתח, אי נעימות גוברת ורצון שזה ייגמר כבר, צפיתי במסך, יודעת מראש לאן הסיפור עומד לקחת אותי. ואולי אלו הפיתולים המוכרים בעלילה שגורמים לשקיקה לעוגה – התחושה שכבר הייתי בסיפור הזה.
כשקוראים את כמות המילים המתארות את המתרחש בפרק כמחויב המציאות, נדמה שכמו שלהאנה ולצ'אק (וללנה דנהאם כיוצרת שלהם) אין אפשרות אחרת, כך גם העוסקים ביצירה כבולים לתיאורה בצורה דטרמיניסטית: כולנו היינו תמיד ונהיה לעד האנה. הדמויות, היוצרת והמבקרים – מייצגים כולם את אותו הקול. ואני לא יכולה להאשים אותם. המציאות הזו מייאשת. היא גם מעציבה, מזעזעת ומצלקת. אני תומכת בכל צופה או כותבת שרוצה לאכול עוגה. אבל אישית – אני שבעתי. עברו שבועיים ואני מוכנה להחליף את ההאשטג שלי ולהתחיל להיאבק. כי למרות שאני מסכימה שלסיפור של צ'אק והאנה יש שורשים עמוקים ועקשניים, אני עדיין חושבת שאפשר לשנות אותו. אפשר להתנגד.
איך העולם של האנה היה יכול להראות אם הייתה זוכה ללמוד אלף בית כזה? דימוי: שאטרסטוק
אחת מהדרכים החשובות ביותר להתנגדות כוללת מאבק תרבותי. למשל, הארת הדרכים בהן התרבות שלנו מכוונת גברים להתנהג כמו צ'אק ונשים להגיב כמו האנה. למשל הפעלת סנקציות שליליות וענישה פורמאלית כלפי הצ'אקים בחברה שלנו. למשל חינוך אלטרנטיבי לגבריות. כל אלו הכרחיים ואי אפשר לוותר עליהם. כעת, אני רוצה להתרכז בדרך נוספת להתנגדות באמצעות מאבק תרבותי. לא כי היא חשובה יותר מהקודמות, אלא כי מדברים עליה פחות.
אני רוצה לדון בתרבות שלמה שלא מרשה לנו, כנשים, ללמוד אלף בית של חיפוש, מציאה וביטוי של גבולות אישיים. אני לא רואה בהאנה אישה שנידונה לשחזר את התפקיד הנשי ביחסי הכוח בין המינים. היא משולה בעיניי לילדה שלא נתנו לה ללמוד לקרוא ולכתוב, ושכל דמויות הסמכות בסביבתה מענישות אותה אם נתקלות בה מחזיקה בספר. היכולות שלנו לזהות מניפולציות, לתת מקום לעצמנו ולצרכים שלנו, לחוש ולהציב גבולות אישיים – כל אלו לא נובעות מכוח מיסטי. הן מיומנויות שניתן לרכוש ולהתאמן בהן. מדובר באוריינות לכל דבר. אבל היא לא נגישה לבנות והיא נותרת תקרת זכוכית שסוגרת עלינו.
למה הכוונה? בואו נחשוב על מה שאנחנו לומדות כילדות. למשל, שאם אני, כמו חנהל'ה, הולכת בשמלת השבת שלי וגבר מבוגר מחמיא לי, אני צריכה ללכת איתו. שאני צריכה להיות יפה, חמודה, להתחשב באחרים, להתחלק איתם בעוגיות שלי. שאם הדודה רוצה לחבק אותי, אף אחד לא יקשיב לי אם אגיד שאני לא רוצה, להיפך – כנראה שיגערו בי. אני צריכה לוותר על ה"לא" שלי כדי שאחרים יהיו מרוצים.
טיפות קטנות נאגרות עד שהן הופכות לאגמים, ומעצבות את הנשים הבוגרות שאנחנו גדלות להיות. אנחנו לא מעלות על דעתנו להגיד לא, לחתוך, נותרות קפואות ומבולבלות בין גווני האפור האלו, לא מצליחות למצוא את עצמנו: מה אני צריכה? מה אני לא רוצה? מה הקו האדום שלי? שאלות כל כך חשובות, אבל לא מלמדים אותנו לשאול אותן ולכן מלכתחילה אין לנו סיכוי לענות עליהן.
היסטוריה, מסורת ותרבות מעודדות אותנו לתת לדעתם של אחרים לעצב את תחושת העצמי שלנו. להיות נעימות, מטפלות, לשים את הצרכים של אחרים לפני הצרכים שלנו. לתופעה הזו יש אפילו שם – "השתקת העצמי". הכוונה היא לרגעים במערכות יחסים אישיות ומקצועיות שבהם אנחנו לא שומעות את עצמנו או לא מצליחות לבטא בקול רם את הקולות הפנימים שדוחקים בנו להגיד משהו ולהבהיר למי שמולנו מה הרגשות והמחשבות שלנו. במיוחד כאשר המחשבות הללו הן – די! מספיק! החוקרים האמריקאים ג'ק ודיל Jack & Dill,1992)) קשרו בין "השתקת עצמי" לסטנדרטיים נשיים סטריאוטיפים ולהימנעות של נשים מהבעה עצמית במרחב המקצועי והאישי.
הדבר היחיד ש"טוב" בהשתקת העצמי, הוא שאחרי יותר ממאה שנים של פעילות פמיניסטית, מצאנו כמה דרכים להילחם בה. אחת מהן היא "הגנה עצמית מעצימה", תנועה פמיניסטית עולמית שאת פועלה אני מכנה "חיברות מגדרי נגדי", כי היא כוללת אימון מתמשך במיומנויות של הקשבה לעצמי והשמעת קול. לא רבות מאיתנו מודעות לאפשרות הזו. אני מכירה אותה רק כי חוויתי אותה בעצמי בזמן שלמדתי והדרכתי את השיטה, שקבוצות נשים ברחבי העולם מאמצות כדרך למלחמה בפטריארכיה.
המכון הישראלי ERI למחקר אתי חקר ב- 2015 את ההשפעות של קורס כזה בישראל, וחשף כי אחת מההשפעות המשמעותיות ביותר היא על מדדי השתקת העצמי של התלמידות שפוחתים לאחר סיומו ונותרים מצומצמים חודשים ושנים לאחר מכן. זה קורה כי בשיעורים אנחנו לומדות, כמו בנות שש, את האלף בית הבסיסי של מציאת גבולות העצמי בתוך בליל הקולות החיצוניים.
תוך למידה מהשתתפות בסימולציות של מצבי מציאות, אני לומדת להרשות לעצמי להתחבר לגוף שלי ולהקשיב לו, להרגיש אותו מזיע או מתוח, להקשיב לקול הפנימי שלי שלוחש לי מהבטן "לא". לחזור על השאלות: זה נעים לי? אני רוצה את זה? אני מרשה לעצמי לפעול? אני לומדת לזהות סימני סכנה, לתת שמות למניפולציות רגשיות, לדעת שיש לי זכות להפסיק מצבים שלא נעימים לי. לומר משהו, להתרחק מהאדם השני, לסמן לו לעצור, להורות לו להתרחק, להגיד לעולם הזה מה אני רוצה ולתת מקום לצרכים שלי, להציב גבולות ברורים בצורה אסרטיבית, להשתמש במכות להגנה רק אם מי שמולי לא מכבד אותי ומנסה לתקוף אותי. אנו מתאמנות במצבים האפורים, מול מכרים ובעלי סמכות, לנוכח מניפולציות רגשיות ומלחמת התשה שנועדה למוסס גבול אחר גבול. ולא סתם בשיעורי הגנה עצמית מעצימה נשים מלמדות נשים. כולנו היינו שם, ואנחנו יכולות להבין זו את זו ולעבור את זה יחד.
במיקרו, האוריינות הזו עוזרת לנשים להגן על בטיחותן ולשפר את איכות החיים שלהן. במקרו, היא יוצרת שינוי חברתי במבני הכוח המגדריים ומעניקה לנשים דרכים אלטרנטיביות "לעשות" נשיות. וכשנשים מוצאות את עצמן ואת הקול שלהן ותופסות מקום – העולם משתנה.
יש הבדל בין לדעת משהו בראש ולהבין אותו בגוף. האנה ברגע הקריטי בפרק 3 המדובר
ואיך העולם של האנה היה יכול להראות אם הייתה זוכה ללמוד אלף בית כזה? אולי לא הייתה מרגישה צורך בפגישה מלכתחילה, אולי הייתה מציעה לצ'אק שייפגשו במקום שאינו דירתו, אולי המובן מאליו הלא מודע שלה היה לשים את עצמה ואת הצרכים שלה לפני הדעות והצרכים שלו, אולי הייתה מורגלת יותר לזהות מניפולציות ולהגיב להן בזמן אמת, מילים ופעולות זורמות ממנה בצורה טבעית ואינסטינקטיבית. אולי לא הייתה משנה דבר בהתנהגותה, אבל בוחרת בה במודע. כל זה, דרך אגב, לא היה משנה לרגע את האחריות של צ'אק לפעולות שלו.
נאמר על האנה שכל הידע שלה לא הציל אותה בזמן אמת. וזו נקודה חשובה: יש הבדל בין לדעת משהו בראש ולהבין אותו בגוף. כבר 14 שנים שאני אקדמאית, פמיניסטית, אקטיביסטית. וכל התיאוריות שקראתי ומשפטים המבריקים שידעתי לחבר לא מנעו מהצ'אקים להופיע בחיים שלי. המצב התחיל להשתנות רק לפני שבע שנים, כשהתחלתי להתאמן בעולם של הגנה עצמית מעצימה והגוף שלי החל לעשות ולהבין ידע שמעבר לשליטת השכל והמילים.
ולא פלא שהמיומנויות האלו מגיעות משיטה שמקדשת מודעות לגוף, חיבור אליו, הקשבה ושימוש בו. התרבות שלנו מקדמת עבור נשים ריחוק מהגוף הטבעי ואיבוד הקול, וזה משמש כלי לשימור המיקום המסורתי של נשים ושל גופן. ללמד וללמוד הגנה עצמית מעצימה זה אקט חתרני, של חזרה אל הגוף ושיבה אל הקול. הוא מחייב אותנו לתת לעצמנו את הרשות שהורים, מורים, סרטים, שירים וספרים מעולם לא נתנו לנו – להיות מי שאנחנו, למצוא את הגבולות שלנו ולצעוק אותם. זה מרי, עימות עם כל הכוחות המשתיקים בחיים שלנו. זה לא פשוט. זה לפעמים אפילו קשה נורא. זה דורש תרגול ותמיכה. אבל זה אפשרי. בדיוק כמו כל התנגדות אזרחית אחרת בתולדות האנושות.
ואנחנו יכולות להתנגד. אני לא אומרת שאסור לאכול עוגה ולהתאבל, כי מותר. אבל למי שרוצה להחליף את ההאשטג – לדעתי אנחנו יכולות להתנגד ושווה שננסה. כי העברנו כבר עשרים, שלושים, חמישים שנים בנעליים של האנה. ויש לנו זכות לעתיד אחר. כי זו המשימה שלנו לתת לילדות ולנערות שסביבנו גישה לאלף-בית הסודי הזה, שהיסטוריה שלמה של עליונות גברית מעדיפה שלא תהיה להן. כי שברנו כבר כמה תקרות זכוכית, ועוד זכוכית שהגיע הזמן לשבור היא זו שמקיפה את המסלול, המעגלי לכאורה, בו נעים צ'אק והאנה.
תמר פריאל היא חוקרת תרבות ומדריכת הגנה עצמית מעצימה בעמותת "אל הלב", נציגת "הגנה עצמית מעצימה" בישראל