היה היה פרקליט ושמו דייוויד וינר ופרקליטת מחוז ושמה רות דוד. ושניהם נפגשו. וכמו הפגישה שבין רות דוד לרונאל פישר, היא הסתיימה בטרגדיה נוראית, אבל אחרת. חשבתי להעלות מאמר שכתבתי לפני עשר שנים מתהום הנשייה, כי אם יש צדק הוא לא מופיע מיד.
דייוויד וינר, האדמה פתחה את פיה ובלעה אותך. הקרום הדק שסניגורים הולכים עליו, המסתיר בקושי רב אלימות רצחנית, יצרים ללא גבול ולא מצליח להסות את צרחות המושלכים לשאול של הרשעות שווא – נבקע לפתע, הבטת לתוכו ולא יכולת לשאת את המראה הנשקף, וקפצת פנימה והצטרפת אל חסרי התקווה שהאל לא ריחם עליהם ושכח אותם. איזו יומרה מטורפת היתה לך להיות סניגור פלילי ולא לשאת תחת הגלימה את החטוטרת הקטנה, הכמעט לא נראית, של ציניות וספקנות הנושאת אותנו כמו כרית אוויר מחומם עשרים סנטימטר מעל התהום.
מכל תחומי המשפט הפלילי בחרת לעסוק דווקא בעיוות הדין והרשעות השווא. כמה פעמים ראית את סרט השחזור של עמוס ברנס ותמיד צרחת מחדש: "איך הם לא רואים שהשוטר מוליך אותו ולא הוא את השוטר?" אין קללה גדולה יותר מאשר להיות הרואה היחיד בממלכת העיוורים.
דייוויד, למה לא בחרת לרחף על טרפז בגובה עשרות מטרים ללא רשת ביטחון? למה לא העדפת להיכנס בכל בוקר אל כלוב בעלי החיים הרצחניים ביותר ולאחל להם יום נעים? אלה עיסוקים בטוחים הרבה יותר לעומת קומץ הידעונים המעלים באוב את עיוותי הדין ששהו בקברם שנים רבות, ומראה פניהם וגופם מעורר חרדה כמי שעלו מן המתים והמוות שינה אותם.
מתי הדכדוך הקל היום-יומי של הסניגור, המלווה אותו תמיד כמין כאב ראש קבוע ונסבל, הופך לכאב חד המכה ברקות עד שהסניגור שואל את נפשו למות ואומר טוב מותי מחיי?
במקרה של דייוויד אנחנו יכולים לסמן את היום והשעה באופן מדויק. זה היה כשדייוויד גילה שסדר העולם אחר לגמרי ממה ששיער, שסדר העולם הוא כזה שנוסח בבהירות מקפיאת דם על ידי פרקליט המדינה משה לדור: "כל צד עושה את מלאכתו, דייוויד היה צריך לפעול כפי שפעל, ואנחנו היינו צריכים לפעול כפי שאנחנו פעלנו". זו האתיקה של הילדים הגדולים שדייוויד נפל ביניהם כשה לטרף.
בחצר של הילדים הגדולים משחקים היום בדייוויד הקטן. יצחק זוזיאשווילי רואה אותו משחק בצד בבובות סמרטוטיות של צדק והגינות ומסמן לו באצבע עבה: "בוא אלי, דייוויד חמוד, יש לי עוד בובה בשבילך, עיוות דין לתפארת. והכל יודעים שדייוויד לא יכול היה לעמוד כנגד עיוות דין. הוא נכנס לחצר של זוזיאשווילי. זוזיאשווילי משחק בו קצת עד שהוא מעביר אותו לפרקליטת המחוז, רות דוד.
פעם הם שיחקו באותה חצר, גם דייוויד היה בפרקליטות המחוז, חבר של רות דוד, וכמו בשיר של רוני סומק שהיה תלוי בין העצים בשדרות בן ציון, הם היו מונחים על העוגה כמו שתי בובות חתן וכלה. אך שלא כמו בשיר, כשבאה הסכין הם לא נשארו על אותה פרוסה.
פרקליטת המחוז רות דוד מעבירה אותו לפרקליט המדינה משה לדור, ופרקליט המדינה שיודע שכל אחד, ממש כל אחד, וגם זוזיאשווילי צריך לעשות את תפקידו, מעביר אותו לשופטת. השופטת מתבוננת בו ברחמנות, מהרהרת אם להעיר את דייוויד מן החלום המתוק שבו הוא שקוע, נמלכת בדעתה, תוקעת סכין בלבו ומחזירה אותו לזוזיאשווילי.
זוזיאשווילי ילד גדול ועל כן הוא רואה את טיפות הדם המבצבצות בזווית השפתיים ואת חיוורון המוות המתפשט על פניו של דייוויד. הוא יודע שעוד מעט המשחק נגמר ומי שיימצא בסוף המשחק מחזיק בדייוויד המת יוכרז על ידי שאר הילדים הגדולים כמפסיד. על כן הוא ממהר להחזיר אותו לפרקליטת המחוז. ורק דייוויד עוד לא יודע, מגע הכפות המזוינות בציפורניים רצחניות נדמה בעיניו כחיבוק אוהב, הבל הנשימה החמה מתאוות הרצח או שיכרון הציד הנושב על פניו, הוא כנשיקת ידיד. הסכין בלבו והוא עוד מרקד ביניהם, מתפלל כמו פרא קדמון רדוף אמונות תפלות לכוחות הטמירים שיושיעו את עיוות הדין שלו. והוא לא יודע שעיוות הדין כבר בלע אותו חי.
(דייוויד וינר, נער הזהב של המשפט הפלילי, ראש מחלקת בית המשפט העליון בסנגוריה הציבורית, בעיקר בתחום משפטים חוזרים, מי שהביא לזיכויו של עמוס ברנס, התאבד בדצמבר 2004, לאחר שפרקליטת המחוז רות דוד פנתה לשופטת שרה סירוטה. לטענתה, יש לתמלל את שיחות וינר ולקוחו, מאחר שאלה אינן שיחות בין עורך דין ולקוח, אלא בין שותפים לפשע – הוא וזוזיאשווילי, שהואשם והורשע ברצח השופט אזר. מובן שלא היתה להאשמה כל יסוד ובדיעבד הפך דייוויד וינר פיתיון להפיל בפח את זוזיאשווילי. אחר כך פגשה רות דוד פרקליט אחר, רונאל פישר, היפוכו המוחלט של דייוויד וינר, אורסון וולס של המשפט, הילד הכי מפחיד במגרש המשחקים).
צילום: הווארד איגנטיוס
