יצא לי לדבר השבוע עם שני חברים טובים ששאלו אם תמכתי בצעדת השרמוטות, והופתעו לשמוע שכן. זה הפתיע אותי, כי את שניהם אני מכירה מהעולם האקטיביסטי- שניהם פעילים מאוד, מעורבים מאוד ועדיין לא בטוחים מה לחשוב על הצעדה הזאת.
לא רק שתמכתי בצעדה ב-100 אחוזים, אני חושבת שהמצב שבו החברה שלנו נמצאת חייב אותה.
נתחיל באישי. אני לא יוצאת מהבית בלי גז מדמיע. לא החזרתי אותו כשהשתחררתי מהצבא ומאז הוא בכל תיק. כשאני מחליפה תיקים – אני מעבירה ארנק, מפתחות, אוזניות וגז מדמיע. מעבר לזה, כשאני יודעת שאחזור מיציאה לבד באוטובוס, אני לוקחת אתי טייטס ולובשת אותו בסוף הערב כדי לא לחזור באוטובוס בחצאית/שמלה/כל דבר קצר.
תגידו שאלה רק חוויות הלילה? לא. ביום שישי אחד הגעתי לירושלים מאוחר, והייתי צריכה ללכת מרחק מסוים על דרך חברון כדי לתפוס אוטובוס שעבר רק משם. היה צהריים של לפני חג, מעט אנשים בחוץ, ולאורך ההליכה הזאת הספקתי לעבור ליד שלושה נערים ששאלו מה מלאך כמוני עושה לבד ולמה אני לא עוצרת לדבר אתם, אמריקאי שעבר מולי וצעק לי ""Beautiful, מישהו אחר עבר מולי ושרק, נהגים צפרו. יותר מדי מהכל.
עכשיו, בואו נפרק את זה קצת. אם אני אצא עכשיו, צהרי יום רגיל, ואסתובב ברחוב – הסיכוי שיטרידו אותי לא יהיה גבוה כל כך. אבל ברגע שההגנה החברתית קצת נפרצת, כמו בסיטואציה הזאת (פחות אנשים ברחוב, כי רוב האוטובוסים נגמרו, מעט נשים, אני הולכת לבד במכנסיים קצרים וגופייה) – שם אפשר לשחק. שם נמתח את הגבולות, מותר לנו יותר עכשיו, ואנחנו ננצל את זה ונראה לך מי הבוס.
חשוב לי להגיד שאני יודעת שהחוויה שלי היא של פגיעות קטנות. החיים שלי לא יתרסקו מכמה הערות ברחוב, אבל זה יוצר מציאות. הביטחון שארגיש במרחב הציבורי (ברחוב! איך עוד אתם רוצים שאגיע ממקום למקום?) יהיה שונה לנצח מתחושה של כל גבר שהולך אתי. מערכת השיקולים שלי תהיה אחרת.
אני אחשוב מה ללבוש לפני שאני יוצאת מהבית. אני אבחר חצאית קצרה, אחשוב "אבל אני חוזרת אחרי זה לבד, ובטח מאוחר. אולי מכנסיים ארוכים?", ואז "שום מכנסיים, אני לא נותנת להטרדות לשנות את הבחירות שלי, זה המרחב שלי כמו שהוא שלכם" ובסוף אקח אתי טייטס בתיק, כי סבבה עקרונות אבל באמת מפחיד (קווי לילה עוצרים איזה שלושה רחובות מהבית שלי, וגילה מפחידה כשאני לבד בשלוש בלילה).
צילום: אביגל הילה ריבקין, עמוד הפייסבוק "מצעד השרמוטות 2015"
כל הסיפור הזה פשוט לא עובר בראש של גבר שמתארגן לצאת. מערך שיקולים ומחשבות שלם, שאתם פשוט לא מכירים ולא חווים. כמות הסיפורים בסגנון הזה שיש לי מפחידה. כולם "קטנים", לחלקם יש מי שיקראו "אפורים", אבל התדירות שלהם, והעובדה שהם מתרחשים בכל מקום, מספרים סיפור של חברה.
למה קיימנו את צעדת השרמוטות? כדי לבוא ולהגיד, די. גם אנחנו צריכות להרגיש ביטחון במרחב הציבורי. אנחנו מדברות על ללכת ברחוב בלי למות מפחד ובלי שגברים ילכו אחרינו ויטרידו אותנו, יש משהו בסיסי מזה להיאבק עליו?
מובן שיש פה סיפור רחב יותר, דברים תמיד קשורים זה בזה. אי אפשר להתעלם מהעובדה שכל כך הרבה אנסים ומטרידנים נמצאים היום בעמדות כוח והערצה בישראל (אייל גולן – הואשם בבעילה אסורה ובשימוש בסמים עם קטינות, ועדיין מופיע ומרואיין לכל מקום. יצחק לאור – התלונות הראשונות נגדו התחילו לפני 19 שנים ולולא מחאת פייסבוק רצינית, הוא היה זוכה השנה בפרס לשירה. נתן אשל – הודה שהטריד מינית אישה שעבדה תחתיו, והשתתף השנה בישיבות מו"מ קואליציוני עם הליכוד ונתניהו). ההערכה כלפיהם היא מסר לכל גבר ואישה בישראל.
לגבר – אתה יכול להטריד. זה לא חמור. תעשה מה שאתה רוצה, אנחנו נדאג לעשות לאישה את המוות בבית משפט וגם אם היא לא תוותר, לך יהיה סבבה של מקום בחברה, גם כמטרידן מורשע. ולאישה? בדיוק ההפך. נאנסת? הוטרדת? את יכולה לספר, כמובן. בהתחלה כולן סביבך ישאלו איך נתת לזה לקרות, למה הלכת אליו, מה לבשת, הוא בן אדם ממש טוב, הוא אבא לילדים וכו'. אחרי זה תקבלי אותה מנה בדיוק בבית משפט, וגם אם תצלחי את מדורי הגיהנום האלה – הוא יקבל עונש ביזיוני כזה או אחר ולך יגידו: "יש נשים שנהנות מאונס".
המון רבדים במאבק הזה נסתרים מהעין עד שקוראים עליהן מנקודת מבט שונה. אף אחד מאתנו לא יתפוס בכוח מישהי במסיבה, אבל יש כל כך הרבה רגעים של דיכוי לפני השלב הזה ואותם קל לנו יותר לפספס. לקרוא למישהי שרמוטה – אני רוצה למות כשחברות שלי עושות את זה. הרי את מי זה משרת? זאת מלה שהגיע לחיים שלנו כדי שנוכל למשטר נשים שבוחרות בחירות שונות מהמקובל, בחירות שלא משרתות גברים. מישהי ששוכבת עם מי שבא לה? כנראה נהנית מזה? מאיים על עמדת הכוח הגברית. נמציא מלה שתגרום לה להרגיש רע עם מה שהיא עושה, נכוון לזה שחברתית נשים יהיו אמורות להיות טהורות, "לשמור על עצמן", לשמור את עצמן. ההבנה שלקרוא למישהי "שרמוטה" פוגע בנשים ולכן פוגע בי הגיעה רק אחרי שהתחלתי לקרוא ולדבר פמיניזם.
יש לפנינו מאבק ארוך ורציני שדורש זמן, אנרגיות ובעיקר עבודה משותפת. המאבק הפמיניסטי הכרחי לגברים כמו שהוא הכרחי לנשים, אנחנו צריכים להיאבק עליו יחד כדי שנוכל ליהנות מהשינויים שהוא יביא אתו יחד.
ענת יורובסקי היא ירושלמית, פעילה חברתית שמתמקדת בקידום פתרון מדיני, מאבק בגזענות ופמיניזם