טקסי הזיכרון, בעיקר התקשורתיים, לציון 48 שנות כיבוש (או 48 שנים למלחמת ששת הימים, בשפת ימין-מרכז) חידדו את הפער הגדול בין השמאל לימין בישראל. בעוד השמאל המסורתי דש בנושא, בעיקר מעל דפי "הארץ", והנפיק עצומות הקוראות (למי ולמה?) לסיום הכיבוש, בשאר הציבור הישראלי נרשמה בעיקר אדישות.
מספרים על הרבי מקוצק שחיפש עיירה לנטוע בה את מושבו. הוא עבר ממקום למקום, עד שבאחת העיירות יצאו לקראתו "מתנגדים" ורגמו אותו באבנים. הרבי החליט מיד שזה המקום להישאר, מכיוון שהוא מקום של אכפתיות ולהט. ובכן, אפילו להט כזה לא נרשם בקרב מרבית הישראלים. כיבוש? גדה? פלסטינים? עזה? רשות פלסטינית? הכל נשכח עד לבעירה הבאה.
ציון היסטורי הוא זמן לחשבון נפש ואולי עכשיו בדיוק הזמן לחשבון נפש על אוסלו וה"שלום של האמיצים" שניסו לקדם כאן לפני כעשרים שנה. אוסלו, האינתיפאדה השנייה וההתנתקות (המציינת עשור) נוכחים כאן בכל דיון רחוב פוליטי. "ניסינו. וזה התפוצץ לנו בפרצוף". זו הרפליקה המתפוצצת לרוב בפניו של מי שמנסה לשכנע שדרך הפשרה, השלום וההסכם, היא הדרך.
אז להלן מחשבה: לפני שאנחנו משפריצים את שצף הסיסמאות (שרובן נכונות וחשובות) על תפקיד ישראל בכישלון, על בלימת תהליך השלום ברצח פוליטי נפשע ועל חוסר האחריות בטיפול בנושאי הליבה, בואו נעצור לרגע ונסתכל על השלום בעיניים פריפריאליות.
"פרויקט השלום", בעיניים הללו, היה שלום של אליטות. לעתים עסקה אפילה בין שלטון פלסטיני מושחת לאליטה פוליטית ישראלית מושחתת (בעיקר שרון ואולמרט), אבל בעיקר עסקה טייקוניסטית-כלכלית. זוכרים את "ראשי המשק" שדחפו, שימנו ומימנו את התהליך? ביניהם היו אלה שהעתיקו מפעלים מהגליל לירדן, שגרפו מיליונים מעסקאות תיווך ושחיברו תאגידי ענק עולמיים למשאבים והזדמנויות חדשות. כל זה היה חלק מהפרויקט וממה ש"שימן" וגילגל אותו קדימה.
ומי שילם את המחיר? נוסעי התחבורה הציבורית, באי השווקים והמבלים במסעדות ומלונות עממיים. הם, שלא היו מעורבים ומשפיעים, שימשו שכפ"צ של התהליך. אלו הפנים של ה"שלום" בעיניים פריפריאליות, וזו אחת התובנות שמוכרחים להביא בחשבון לפני שמייצרים מהלך פוליטי, עם תמיכה עממית, לסיום הכיבוש וקידום הסדרה דיפלומטית באזור.
הסכסוך? החרם? המלחמות העונתיות בעזה? כל זה מחיר נסבל ומוכר, בעיני מי שמבינים כך את ה"שלום", שהפך מיסוד יהודי והומניסטי ראשון במעלה, לתוכנית פוליטית בלעדית של השמאל. כל זה דורש להבין ולחדד, ברמת הפרוגרמה, מה יהיה שונה בתהליך מחודש, ברמת תיאום הציפיות, בניית רשתות הביטחון, חיזוק בריתות אזוריות וגלובליות לגיבוי ועוד.
אם אנחנו מבקשים באמת ובתמים לייצר מציאות חדשה, ולא רק לייחל לה, יש לעודד הבניה אורגנית של השלום כאינטרס של קהילות, אוכלוסיות ואזורים בפריפריה. כשם שמלחמת 15 השנים בנגב המערבי, הביאה להקמת התנועה לעתיד הנגב המערבי שסחפה, בין היתר, אנשי ימין משדרות, נתיבות ואשקלון – כך אפשר גם בסקאלות רחבות יותר. החוכמה העמוקה היא לעבור לקרון, להפסיק להטיף ולתת לקטר הפריפריות להוביל ולנסח פתרונות בשפה ובדרך המתאימים לו. האלטרנטיבה היא שהרכבת ההיסטורית תתברר כרכבת לשום מקום.
פעיל חברתי תושב הנגב ומספר 8 ברשימת מרצ לכנסת
