בגלל שהוא מת וכבר שרפו את הגופה שלו והבנתי שכל החלל החיצון בכה וכוכבים רטטו, הגיע אולי הזמן לספר כמה דברים על דיוויד בואי שלא רבים יודעים. האשימו אותו שהיה אנטישמי, על כל פנים זאת הייתה שמועה שהתרוצצה, אולי כי נופף פעם למעריציו במועל יד, או קעקע על עצמו "אדולף היטלר" בחלקו הפנימי של העפעף, כך אומרת השמועה, או רצח יהודים בטרבלינקה בסיועו של ג'ון דמיאניוק, כך ממשיכה ואומרת השמועה, שמועה עם עודף זמן פנוי שקוראת יותר מדיי ynetופורומים של רוטר, שמועה שמאז שדעך קצת גל פיגועי הדקירות האחרון איבדה את זה לגמרי. אני רוצה להגיד בצורה הכי ברורה שאפשר: דיוויד בואי היה אוהד מסור של העם היהודי, ומסור עוד יותר להערצת גלגולו הנוכחי של העם הזה בארץ ציון. ובסופו של דבר, זה כל מה שחשוב. אי אפשר הרי לדמיין אמן נפלא כל כך, שיהיה לו בליבו על הציונות. אהבת ישראל ויצירתיות אנדרוגנית מהסוג שטיפח בואי הם צמד שהולך יד ביד משחר האנושות. לכן גם אנחנו השבנו לו תמיד אהבה, במצעדי הפזמונים ובתסרוקתה של שוש עטרי, וידענו את האמת גם אם לא נוצקה בסלע. אבל כעת, אפשר סוף סוף לחשוף את ההוכחות לאותה אהבה שאינה תלויה בדבר.
ביולי 96', כאשר הופיע בואי את הופעתו האחת והיחידה בישראל, קיבלתי אישור כניסה מיוחד אל מאחורי הקלעים, זאת מתוקף תפקידי כמגייס כשרונות זוטר. לא אוכל לצערי לציין עבור מי גייסתי כשרונות. אני יכול רק להאמין שמי שיבין יבין, ומי שלא – שישאל את עצמו בכנות בזכות אילו גורמים יש נשמה באפו והוא חי ועובד ומגדל משפחה בתוך מדינה שהיא אקווריום פלאי העומד על כוננית שלווה בלב תופת רצחנית. שישאל את עצמו בכנות איך דבר כזה יכול להיות. נס? לא. בכל אופן, הוקצבו לי שבע דקות במחיצתו של הגאון מבריקסטון. בזריזות מקסימלית חשפתי בפניו את הסיבות שבגללן, לטעמי, ההשתלבות שלו אצלנו תהיה טבעית כל-כך: הוא אמן של זהויות, אוהב תחפושות, נע ונד בעולם, נמצא במגע עם אנשים רבים מתרבויות שונות, ובעיקר – אדם שכלל לא בולט בשטח ולא ניתן להבחין בו או לזכור את קיומו. הסיבה האחרונה הייתה אמנם חלשה באופן יחסי, אבל היה חשוב לי להשלים חמש, משום שאחד מלהיטיו הגדולים של הכוכב כלל חזרה אובססיבית על המספר חמש במסגרת השורה הבאה, שתורגמה עבורי לעברית על-ידי מחלקת המחקר שלנו: "יש לנו חמש שנים!". וכך שוב ושוב.
בואי שוכנע. ייתכן שהיה מסומם לגמרי ולא הבין דבר ממה שאמרתי, קשה היה קצת לשפוט כי עיניו היו עצומות למחצה והוא כל הזמן ליטף חתול ענק שנח על ברכיו ומדיי פעם חלק עם הזמר הנודע משהו שנראה כמו כדור פלאפל. אבל בסוף השיחה קבענו שנדבר בטלפון לפני הופעתו בקהיר, הופעה שאמורה הייתה להתקיים בנובמבר של אותה שנה. כאן אתחיל לשפוך מידע מסווג ביותר מבלי שניתן לי כל היתר לעשות זאת. ייתכן שאיעלם בעקבות הדברים שייאמרו פה, ובכל זאת – הפרכת טענות בדבר האנטישמיות של דיוויד בואי עומדת בראש סדר העדיפויות המעוות שלי, מה שאני בטוח שהיה נכון גם לגביי כל אחד אחר, לו עמד במקומי. ההופעה בקהיר, אם כן, שנועדה להיות אחת ההופעות האחרונות של בואי במסגרת סיבוב ההופעות שהוכתר בשם "אאוטסיידר" (1995-1996), עמדה במרכזה של משימת חיסול יוצאת דופן, שהתבשלה אז כבר למעלה מתשעה חודשים במרתפי הארגון שעבורו עבדתי. התכנית הייתה פשוטה. ממידע רב שנאסף, עלה שאחד ממנהיגיו-לעתיד המבטיחים ביותר דאז של החמאס, עז א-דין שיח ח'ליל, הוא מעריץ גדול של הדוכס הלבן. איך הצליח בנעוריו להבריח לתוך ג'באליה תקליטים של גיבורו, זה סיפור שכולל מעורבות של בכירים ב"אוזן השלישית", שאת סודותיהם לא אגלה גם אם יחתכו לי את קרנית העין וישפכו לתוכה ציאניד. אבל הוא העריץ את בואי, עז א-דין הצעיר, ואף נצפה פעם בביירות על ידי מזל"ט, כשאת פניו חוצה ברק ליפסטיק אדום.
עדויות צולבות, שעלו וצפו עוד בסתיו של השנה הקודמת, אותתו שעז א-דין שלנו מתכוון כבר זמן רב לפנק את עצמו בהופעה חיה של מלך הגובלינים. מקור שנשבר בחקירה דיווח אפילו על כרטיס שראה בידיו של עז עצמו, בו הוא נופף והתגאה, כרטיס שנרכש ככל הנראה בלונדון, ויועד להופעה בהמבורג, בשלהי 96'. אבל את המידע סתרו עמיתינו הגרמנים. לדבריהם, וזאת לאחר ישיבה של חודשים על זנבה של מי שאחראית לטענתם על לוח הזמנים של עז א-דין מחוץ למזרח התיכון – תושבת ברמינגהם בשם נסרין סולימאן – הכרטיס שרכשה עבורו מיועד דווקא להופעה בקהיר. ולא זו אף זו – מדובר היה בכרטיס וי.איי.פי! את ההופעה ייראה עז א-דין כשהוא יושב על כסא מרופד קטיפה, ממוקם מטרים ספורים מבואי עצמו, ומוקף בבכירים קטארים. הדברים כמובן השתלבו בתמונת המודיעין הגדולה. קהיר נמצאת במעגל שיטוטיו הטבעי של עז א-דין שיח ח'ליל. קל לו לחמוק אליה ממחבואיו השונים, בהם הוא שוהה מאז נטש את הרצועה. כשישבתי עם בואי באותו אוהל מרופט בפארק הירקון, כבר ידעתי את כל זה. הארגון שלנו כולו טרח להסיט הגאים לעבר תיאטרון אל-ג'ניינה בקהיר, אל התאריך ה-21 בנובמבר 1996, ואני הייתי החוליה המקשרת. המגייס של האיש שנפל לכדור הארץ.
בשבוע שלפני ההופעה התקשרתי, כמובטח, אל ראש הפמליה של בואי, טרנסג'נדרית (כך עודכנתי מראש) בשם לזלי פיינברג. סיפרתי לה שאני עובד עם בואי על-פי תיאום שנערך ביולי, בתל-אביב, וכעבור מחצית השעה התקשר אליי האליל עצמו. "כן, איך אפשר לעזור לך?", הוא שאל באותו טון אירוני, יחיד במינו. "אנחנו צריכים שייפול פנס כבד על כסא 24-בי ביציע 'גאמל נאצר' בהופעה שלך באל-ג'ניינה". בואי שתק. אני משער שידע לאן עשויה להביא הסכמתו לעבוד איתנו. אני מניח שכמו כל אחד בעולם, הבין שאהבת ישראל כרוכה לעתים בסיכון. "לא בטוח שהבנתי אותך", הוא אמר. "פנס שייפול", הסברתי לו יותר לאט, וקיוויתי שהמבטא שלי לא עומד לי כרגיל לרועץ. "איזה פנס?" הוא שאל, מבולבל. בנושא הזה סיפקה לי שוב מחלקת המחקר שלנו מידע מהימן ומפורט. "רק רגע, מר בואי", אמרתי לו ופשפשתי בתיקיית הניילון שעל השולחן מולי. "פנס תאורה קוורץ, 88 קילו, 500 ואט. יש 16 כאלה ביציע 'גאמל נאצר'. אני יכול לשלוח לך צילום". "אדוני", הוא אמר, "אתה יצאת מדעתך" (למעשה הוא אמרמשהו בריטי כמו: "איבדת כנראה את כל הגולות שלך אדוני", אבל קשה לשחזר מבעד לשנים).
כמו כל מי שהוכשר בארגון שעבורו עבדתי, ידעתי להחליף נתיבים במהירות, תוך כדי תנועה. במיוחד כשברור שהדרך פקוקה לחלוטין ולמעשה התהפכה עליה משאית. "אוקיי, בוא נשכח מהפנס", אמרתי, "אנחנו צריכים שתקדיש שיר אחד בהופעה, למישהו בקהל בשם עז-עדין שיח ח'ליל. אנחנו צריכים צילום עדכני שלו. תקדיש לו שיר ואז הוא יקום וינופף אליך והצלם שלנו שיהיה בדיוק ביציע שממול 'גאמל נאצר' יוכל לצלם אותו בנוחות". "אה!", הוא נאנח, "זה יהיה לי לעונג. מה לא אעשה בשביל מדינת ישראל. איזה שיר אתם בוחרים שם בירושלים?" עברתי על רשימת השירים שגם אותה סיפקה לי מחלקת המחקר, עם כוכביות ושמות התקליטים. "מה שאתה רוצה אבל שיהיה מתוך 'האנקי דורי'", אמרתי לבסוף. בואי חשב קצת. "לא התכוונתי לבצע בקהיר שום דבר מ'האנקי דורי'", הוא היסס, "אבל אתה יודע מה, בשביל מדינת ישראל אני מוכן אפילו לשנות את הליין אפ. ושתדע לך שעד היום אני מתגעגע לפלאפל! איזה מאכל". קולו התרחק לרגע, נדמה היה שהוא מדבר למישהו אחר. "בהמות!", הוא קרא אל החלל, "זוכר את הפלאפל, את הכדורים המגעילים האלה? בטח שאתה זוכר! ליקקת את זה כל היום!" הוא חזר אלי. "רוב סליחות, זה בהמות, החתול הסיבירי שלי. אני חושב שנפגשתם, לא?"
לקח לנו שמונה שנים לסגור את הסיפור עם עז א-דין. והפעם הוא לא התחמק. זה היה בספטמבר 2004, בשכונת אל-זהרה, לא רחוק ממחנה הפליטים "פלסטין", דרומית לדמשק. הקדילאק הממוגנת שבה נסע התפוצצה, כאילו לא הייתה קדילאק. לא היה לי כל חלק בשרשרת הפיקוד של המבצע הזה. וגם לא לאלאדין סיין. התקדמתי הרחק משם במגרש התפקידים. הייתי כבר בעל משפחה, חובב אימוני משקולות. מוקף פקידים. בואי הוציא מאז עוד ארבעה תקליטים, התחתן עם הדוגמנית אימאן, או בעצם המשיך להיות נשוי לה, צורך איתה יחד משקאות מבוססי יוגורט. ובכל זאת, כשקראתי, כמו כל עם ישראל, על החיסול המוצלח, נצבט לי הלב. כמה הוא רצה לעזור, האיש הפלאי הזה, כמה הוא אהב אותנו, צאצאיו של אברהם. צאצאיו של דויד! אם רק היה יודע. אם היה מקשר. הרי תמונתו של עז א-דין שיח ח'ליל, קם על רגליו וטובל באור היקרות של אולם אל-ג'ניינה בקהיר, היא זו שאיפשרה את זיהויו המכריע בזמן אמת. תמונת פניו של פלסטיני, בוער מאושר, מקשיב לאנגלי בן 58 ששר רק לו: "הבט בילדיך, פניהם זורחים בזהב. אל תשלה את עצמך, הם לא שלך, הם התחלה של גזע חדש. כדור הארץ בן-זונה, החדשות הסתיימו, ההומו-סאפיינס סיימו את תפקידם. היום הגיעו כל המוזרים, ונראה שהם הולכים להישאר".
