כשאמא נחה היא שוכבת בקצה המיטה ומשאירה את המקום של אבא ריק. ורה מקרבת כיסא אל המיטה, לא רחוק מהרגליים, ויושבת לצידה. היא מקשיבה לנשימות שלה. כשאבא ישן עם אמא נשימותיה נבלעות בשלו. אבל עכשיו שומעים אותן, חלשות ואיטיות, כאילו החזה שלה מתכונן לכל נשימה בנפרד ולא מתחיל נשימה אחת חדשה כל זמן שהקודמת לא הסתיימה בנשיפה דקה וממושכת, שיש בה גם הד של צפצוף.
ורה משעינה את המרפקים על קצה המיטה, על הסדין הלבן, ומניחה את הראש על תחתית הכותונת של אמא. היא רואה רק את הבד שלה. שאר החדר נעלם בתוך הדמדומים והעולם כולו לבן כמו הבד והפרחים שצפים עליו בערבוביה. אחד קדימה, אחד אחורנית, אחד ימינה, אחד שמאלה, כמו ילדים מתרוצצים בחצר בית הספר. עלי הכותרת שלהם עדיין לא נפתחו. הם מצוירים במכחול דקיק, פסים פסים, ורודים-אדומים, אחוזים בצווארון עלים ירוקים שֶלוֹפֵת אותם כמו סנטר בין כפות הידיים.
בין הפרחים הוורודים מאדימים מפעם לפעם פרחים גדולים יותר, מצוירים במכחול עבה על רקע אדמדם ובו שרטוטים באדום כהה יותר. אלה הן המורות בתוך המון הילדים שסביבן, מסתכלות לכל הכיוונים כדי להיות בטוחות שכולם בסדר, והילדים ממשיכים לדחוף ולהתפזר לכל קצות הבד.
ורה עוקבת אחרי שלושה פרחים כחלחלים שהתגנבו אל הרווחים שבין הפרחים האדומים; שני פרחים צמודים זה לזה, ופרח שלישי רץ אחריהם וצועק, חכו לי. הם לא שומעים אותו, והוא חושש שהם רוצים להשאיר אותו לגמרי לבד בתוך הבד הלבן ובין כל הפרחים הגדולים. עכשיו הלבן בבד של הכותונת מתמלא במים ירוקים, עמוקים, ואלומת אור גדולה מפלחת אותם עד הקרקעית. ורה יושבת שם, למטה, מכונסת כמו תינוק שזה עתה נולד, שערה כהה וקצר, זקוף כמו עשב בתוך המים. אצות גמישות מתפתלות ורוקדות מאחורי גבה ומלטפות אותו, מכסות לה את הראש לרגע, ואז נסוגות, נהדפות לאחור עם תנודות הגלים. בגובה רב מעליה נסחפים אבא ואמא, מבלי שהם עושים תנועות. המים צלולים ושקופים, והם מניעים ומנדנדים אותם בתוך אלומת האור שמאירה כמו פנס. אבא צף על הבטן, פניו אפלים, בחליפה כהה ובנעליים, והעניבה שלו מתפתלת כמו נחש-מים שרוצה להשתחרר ולברוח. אמא מקבילה אליו, ידה בתוך ידו, הכותונת שלה מתרחבת בתוך המים, וגם הקומבינזון שעליה נפוח כמו בלון, ומבין הרגליים שלה מגיחות בועות גדולות של מים. היא מכה בכפות הרגליים כמו בסנפירים, והבועות צוללות לקרקעית הים. שם ורה אוספת אותם אל חיקה, והן נדבקות בצריבה קלה לידיים, לזרועות, לעור שלה שהוא עכשיו בהיר מתמיד, ואינן מרפות. ורה קמה ונעמדת על החול הרך שמתחת למים, הבועות עדיין דבוקות לכל גופה, והן עוזרות לה להתרומם ולהתקרב אל אבא ואמא. היא שוחה במרץ, עושה תנועות גדולות בידיים וברגליים, אך המרחק בינה לביניהם איננו מצטמצם. הם עדיין צפים מעליה, ראשיהם בתוך האור ובגדיהם מתנפנפים בתוך המים. היא נבהלת, אולי הבגדים ריקים ורק נדמה היה לה שאבא ואמא נמצאים בתוכם. לפתע היא שמה לב שכבר עבר זמן רב ואף-אחד מהם לא הסתובב אליה ולא בדק אם היא עדיין כאן במקומה. היא רואה רק את הבגדים הצפים במים ולא את פניהם ולא יכולה להעלות בדעתה לאן נעלמו אבא ואמא, ואיך קרה שהשתחררו מן הבגדים מבלי שראתה, הרי היא צפתה בהם ללא הרף ולא עצמה עין לרגע.
הגוף שלה נמתח והידיים נשלחות קדימה. הבועות ניתקות ממנה, הופכות לדגים וצוללות לתוך קרקעית המים. היא מפסיקה את תנועות השחייה, ודווקא עכשיו, כשוורה מתוחה ושקטה, היא מתקדמת לכיוון הבגדים השטים במים. עוד מעט היא תוכל לתפוס את הכותונת של אמא ולאחוז בה. שוליה רוקדים מולה עם זרמי המים, וחלק מהפרחים קופצים החוצה מתוך הבד המחוֹלל בנוזל והופכים לדגים ואז חוזרים לכותונת והופכים שוב לפרחים. לא קל לתפוס אותם, כי אין להם גבעולים. ורה לא יודעת אם הם מתחמקים ממנה בכוונה, או שהמים הם שמרקידים ומרחיקים אותם ממנה.
היא מגיעה אל הבגדים הצפים. המכנסיים של אבא נכרכים סביבה, עד שהיא יכולה לשבת בתוכם כמו בערסל. העניבה החלקלקה מתנפנפת מול הפנים שלה ואומרת: נראה אם תהיי מספיק זריזה ותתפסי אותי. כשוורה אוחזת בה היא מופתעת שהעניבה רכה וקרה כמו זנב של דג, וגם כשהיא מהדקת עליה את האצבעות היא לא מפסיקה להתפתל ולהתנועע. שולי הכותונת של אמא מתרחקים, והיא אוחזת חזק בעניבה כדי שלא תישמט אל הקרקעית. הבד של אמא הפך ללוח חלק כמו מסך, והפרחים נמתחים וממלאים את כולו מבלי להשאיר לבן. ורה נוגעת במסך ויוצרת בו גומה גדולה, ואז המסך מזדעזע בתנועות קטנות קדימה ואחורה עד שהגומה נמחקת. היא רוצה לגעת שוב, אבל המסך מתרחק בכל פעם שהיא מושיטה אצבע.
זה חלום, היא אומרת בקול רם, ומייד הופכים כל הפרחים ללהקת דגיגים והיא חייבת לסגור מהר את הפה כדי שלא תבלע אותם. הדגיגים עוברים על פניה במהירות, הזנבות מדגדגים לה את הלחיים. מרגע לרגע מגיחים מתוך הכותונת עוד ועוד נחשולי דגיגים, והם גדלים ומשמינים, והנה הם כבר מתחככים וחובטים בה, והיא קופצת אחורנית כדי שלא יפגעו בה. ששש… היא שומעת את קולה של אמא למרות שהיא לא רואה את פניה. הכול בסדר, ורה, אני כאן. הדגים נרגעים ומתרחקים ממנה. עוברות דקות ארוכות עד שהאחרון חולף על פניה ונעלם בתוך המים הירוקים. אמא, היא קוראת בלחש, אמא.
אבל אמא לא עונה.
בתוך האפלה סביב, ורה מבחינה שהמיטה של אמא ריקה ובחלון כבר לילה.
קטע מתוך הספר "אחיות אחיות", ראה אור לאחרונה בישראל בהוצאת "ליריקה" ובצרפת בהוצאת "אנטילופה"
ציור: Hyatt Moore