לפני כמה ימים נתקלתי בסרטון מזעזע. סרטון שבו רואים גופות מרוטשות של שבעה ילדים ותינוקות, שמיוחס לתקיפה של צה"ל בשכונת זייתון בעיר עזה ב-11 לחודש. במענה לפניית עיתונאים לגבי התקיפה, דובר צה"ל מסר כי צה"ל תקף אנשי חמאס ששהו במתחם פיקוד ושליטה של הארגון, וכי "לא מוכר כי נפגעו בלתי מעורבים בתקיפה".
אני לא פציפיסט ואינני נאיבי. מלחמה היא דבר נורא, אבל לפעמים באמת שאין ברירה. במלחמה נהרגים ילדים. בכל יום של מלחמה נהרגים ילדים. נהרגים גם נשים, זקנים, וגם "סתם" אנשים. אבל אני מאמין שיש מלחמות צודקות. אני גם מאמין שיתכנו פעולות שהורגות חפים מפשע שהן צודקות, ולפעמים זה מחיר שאפשר לשאת בו. אבל לא כל מטרה מצדיקה כל הרג.
עכשיו, תראו. למרות שיש יותר ויותר אנשים שמשתכנעים אחרת, אני עדיין מאמין שצה"ל לא תוקף סתם או מתוך מטרה למקסם הרג ילדים. תקיפה כזו נעשתה עם איזשהו תכנון ואני מעריך שגם הייתה לה איזושהי מטרה מבצעית. אבל אחרי כמעט שנתיים של מלחמה, מלחמה שבה תמונות ודיווחים כאלה יוצאים מעזה באופן כמעט יומיומי, ואחרי שאותן תשובות לקוניות של דובר צה"ל חוזרות על עצמן מילה במילה שוב, ושוב, ושוב – הגיע הזמן להרים דגל שחור וקול זעקה. לא יתכן שנהרגים 7 ילדים וזו התשובה של דובר צה"ל. לא יתכן שהדבר הזה קורה כמעט מדי יום ואנחנו מסכימים להצדקה הלקונית הזאת.
אולי יעניין אותך גם:
מלחמה דורשת אמון. היא דורשת את אמון הציבור בהנהגה. היא דורשת אמון של החיילים במפקדיהם. היא דורשת אמון במטרה. אני, לוחם בשטח, לא רואה דבר מעבר למשימה הקטנה שהוטלה עליי. כשאנחנו במדים אנחנו מקבלים זווית ראייה צרה, ונוטשים את האסטרטגיה, את הראייה המשפטית והמדינית. אני צריך להאמין שהפקודה שניתנת עומדת בסטנדרטים ראויים, שההשלכות של הרג חפים מפשע נלקחו בחשבון, שנעשו מאמצים ממשיים ואמיתיים להימנע מההפגיעה בחפים מפשע, ושאין ברירה אחרת. בכאב גדול, אני חושש שהגענו לנקודה שבה אמון מוחלט כזה כבר איננו סביר. אינני חושב שתקיפות כאלה נעשו בלי שום סיבה, וודאי לא שהן נעשו על מנת להרוג אזרחים. אבל אני מוטרד עד כאב מהמחשבה שיש אדישות בלתי מתקבלת על הדעת לחיים של אזרחים בתקיפות היומיומיות האלה.
הלוואי, הלוואי שאני טועה. הלוואי שהסרטונים הללו הם ממקום רחוק ולא מעזה, הלוואי שבאמת לא נפגעו בלתי מעורבים בתקיפה, כפי שצה"ל טוען. או לפחות, הלוואי שיעד התקיפה באמת היה כל כך חשוב, ונעשו כל המאמצים האפשריים על-מנת שלא להרוג את אותם שבעה ילדים. את זה לעולם לא נדע, בין היתר כיוון שדובר צה"ל חושב שמספיק להוציא הודעות לקוניות כאלה על מנת לשכך את מצפוננו.
את הדין וחשבון הזה עלינו לדרוש עבורנו, החיילים, האזרחים, לא עבור העולם ולא לצרכי "הסברה". לפני שעושים מאמצים להסביר לעולם, הגיע הזמן להסביר לנו. ועד שזה יקרה, אסור להסיר את המבט. את הדברים האלה כולנו צריכים לראות.
איתמר וינשטוק סעדון הוא דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטת ראטגרס בניו ג׳רזי, חובש קרבי בגדוד חי״ר במילואים וחבר ב״חיילים למען החטופים״.
