משבר האקלים כבר איננו מעבר לפינה – הוא כאן, בהווה. בישראל, למרבה הצער, נדמה שמשבר האקלים נדחק מן השיח הציבורי ושיש לציבור עניינים דחופים יותר. למרות זאת, לישראל ישנה היסטוריה בלתי־מבוטלת של אקטיביזם בחברה האזרחית למען פעולה להתמודדות עם המשבר. אך ישראל איננה נמצאת לבדה במרחב – משבר האקלים משפיע גם על שכנותינו באזור המזרח התיכון וצפון אפריקה (MENA). מאמרו של נשיד שאפי באתר Carnegie Endowment for International Peace, צוות חשיבה אמריקאי העוסק ביחסים בין־לאומיים, מבקש לסקור תופעה שלטענתו הולכת והופכת לבולטת יותר – אקטיביזם אקלימי בחברה האזרחית של מדינות האזור.
לפי שאפי, משבר האקלים נותן את אותותיו במדינות MENA באופן הולך ומתגבר. האזור הוא אחד הרגישים ביותר לשינוי האקלים, שכן מזג האוויר השורר בו חם ויבש. עליית הטמפרטורות העולמית כבר גורמת לגלי חום הולכים ומתגברים. בקיץ 2023, הגיעה הטמפרטורה באלג'יריה ל־51 מעלות צלזיוס, בתוניסיה ל־49 מעלות, ובירדן ל־46 מעלות. הטמפרטורות הגבוהות גרמו לשריפות, להפסקות חשמל, למשברי בריאות ואף למקרי מוות. גלי חום כאלו ימשיכו לפקוד את האזור בעתיד וצפויים אף להתגבר. על פי תחזיות מומחים, במחצית השנייה של המאה הזו הטמפרטורות באזור עשויות אף להגיע ל־56 מעלות צלזיוס בשיאן, בגלי חום שצפויים להימשך מספר שבועות.
במקביל לכך, למרות כמויות הגשם הפוחתות באזור בעשורים האחרונים, מתגברים גם אירועי אקלים חורפי קיצוניים – בייחוד גשמים אינטנסיביים הגורמים להצפות ולנזק לתשתיות. שאפי מזכיר אירועי הצפות מהשנים האחרונות בג'דה שבערב הסעודית, בזופאר שבעומאן, באיחוד האמירויות ובבחריין. הפגיעה בתשתיות בעקבות אירועים אלו אף מחמירה את הבצורות ההולכות ותוכפות באזור.
משבר האקלים נותן את אותותיו במדינות השכנות לנו באופן הולך ומתגבר. הטמפרטורות עולות, הגשם פוחת, והפיתוח המהיר הביא לכך שמדינות האזור אחראיות לאחוז הולך וגובר של פליטות הפחמן
מן הצד השני, הפיתוח המהיר שחל בחלקים מן האזור בשנים האחרונות גם הביא לכך שמדינות האזור אחראיות לאחוז הולך וגובר של פליטות הפחמן. עד 2019, הגיעו אחוז פליטות הפחמן של מדינות האזור לשני אחוזים בלבד מסך הפליטות העולמי – האחוז הנמוך ביותר מכל אזור אחר בעולם. כיום, המדינות באזור המייצאות נפט וגז אחראיות לשיעורי פליטות פחמן מהגבוהים ביותר בעולם בהתחשב בגודל האוכלוסייה.
״האביב הירוק״
אירועי האקלים המתגברים בשנים האחרונות באזור הובילו לעניין גובר והולך באקטיביזם אקלימי. סקר הנוער הערבי שנערך ב־2023 מצא ש־71% מסך כל המשיבים סבורים ששינוי האקלים משפיע ישירות על חייהם בהווה; בצפון אפריקה סבורים כך 76% מן התושבים, ובמדינות המפרץ – 74%.
את ראשית תנועת האקלים באזור ניתן לייחס לפסגת האקלים של ריו דה ז'נרו מ־1992, שמשכה תשומת לב עולמית לנושא האקלים. למרות זאת, העלייה המשמעותית באקטיביזם אקלימי באזור החלה רק בעקבות אירועי האביב הערבי ב־2011 ובעקבות כנס האו"ם בנושא שינוי אקלים שהתכנס ב־2012 בדוחא שבקטר. חוקרים מסוימים אף כינו את התקופה "האביב הירוק". התסיסה האזרחית של 2011 הובילה להתעוררות אקטיביסטית מלמטה בתחומים רבים, ובכלל זה בתחום האקטיביזם הירוק. במצרים למשל דרישות אקלימיות היו בין הדרישות הרבות שהושמעו במהלך המחאות של 2011.
העלייה המשמעותית באקטיביזם אקלימי באזור החלה רק בעקבות אירועי האביב הערבי ב־2011 ובעקבות כנס האו"ם בנושא שינוי אקלים שהתכנס ב־2012 בדוחא שבקטר. חוקרים מסוימים אף כינו את התקופה "האביב הירוק"
ב־2020 התעוררו מחאות נרחבות בלבנון שהיו קשורות באופן ישיר לזיהום ולניהול כושל של משאבי טבע. שאפי מטעים שלמרות המקום ההולך וגובר של אקטיביזם אקלימי באזור, ועל אף שישנו עניין מחקרי הולך וגובר באקטיביזם באזור מאז 2011, אקטיביזם אקלימי באזור MENA לא נחקר עדיין בצורה מספקת. הדבר נובע בין השאר מן הנטייה של התקשורת להתמקד בתנועות האקלים בצפון הגלובלי. לפי שאפי, מיקוד זה מייצר דימוי מעוות של תנועת האקלים העולמית ומסתיר את ההזדמנויות ואת האתגרים הייחודיים העומדים בפני אקטיביסטים באזורים אחרים.
באופן לא־מפתיע, אקטיביזם אקלימי בולט יותר במדינות באזור שבהן יש חופש פוליטי יחסי והיסטוריה של פעולה קולקטיבית, כמו למשל אלג'יריה, מצרים, איראן, ישראל, לבנון ותוניסיה. גם במדינות בעלות מערכת פוליטית אוטוריטרית יותר כמו מדינות המפרץ, התגבשו תנועות אקלימיות (אם כי במידה פחותה). בסוריה, לוב ותימן לעומת זאת, מלחמות האזרחים המשתוללות מנעו כל אפשרות להתפתחות של אקטיביזם ירוק.
ממצרים, דרך קאטר ועד הגדה המערבית
היסטורית, ברוב מדינות האזור, מרחב הפעולה של החברה האזרחית היה מוגבל ביותר עד לא קיים. המשטרים באזור נטו לחשוד בחברה האזרחית ובהשתתפות פוליטית אזרחית, בין השאר בכל הקשור לפוליטיקה אקלימית על ענפיה השונים – שינוי האקלים, זיהום, שימור סביבתי, פינוי וניהול של פסולת והתמודדות עם מחסור במים. למרות מגבלות היסטוריות אלו, החברה האזרחית באזור MENA החלה להשמיע קול בנושא באופן הולך וגובר. שאפי מייחס את העלייה בהתעניינות במשבר האקלים לכמה סיבות, שלא כולן קשורות ישירות לשינוי המיידי באקלים. לפי שאפי, מדובר גם בתופעה דורית. כך למשל, העלייה באקטיביזם קשורה לתופעות כמו התרחבות בהזדמנויות לחינוך, שלוותה בקיפאון בשוק העבודה. יתר על כן, במדינות כמו כווית ועומאן, חינוך למודעות אקלימית אף שולב בחינוך בגנים ובבתי הספר, וישנה גם התקדמות בנושא במספר מדינות נוספות באזור. גם העיור הגובר באזור משפיע על תנועות האקלים – שכן הוא גם מחמיר את זיהום האוויר באזור, אך גם תורם למודרניזציה ולצמיחה כלכלית. גם טכנולוגיות חדשות כמו רשתות חברתיות הן גורם מסייע לאקטיביזם – שכן הן יוצרות קבוצות הזדהות חדשות והזדמנויות חדשות להתארגנות. הדבר בלט במיוחד כזכור במהלך האביב הערבי. לצד כל אלו, גוברת המודעות הכללית להשפעות של משבר האקלים – עובדה הקשורה, לפחות בחלקה, למשברים הממשיים מאוד שהוא יוצר באזור.
בהמשך שאפי סוקר דוגמאות לארגון סביבתי מכמה מדינות ברחבי האזור. במצרים, הוא מספר על ארגון RAED – The Arab Network for Environment and Development. זהו ארגון ותיק יחסית, שהוקם ב־1990 וניווט בהצלחה במערכת הפוליטית המגבילה של מצרים דאז. מאז הקמתו של הארגון השתנו לבלי היכר פני החברה האזרחית במדינה עם האביב הערבי, וכעת יש בה ארגוני חברה אזרחית רשומים רבים. למרות זאת, בפני ארגונים אלו עדיין עומדים מחסומים רבים – בעיות ארגוניות, פרגמנטציה ובעיקר מחסור בחופש פוליטי אמיתי תחת המשטר הנוכחי. הדבר מוביל לכך שארגונים אלו פועלים בעיקר על בסיס מימון זר, מה שחושף אותם להתקפות מצד המשטר, המציג אותם כסוכנים זרים.
אנשי אל־אופוק מהגדה המערבית הובילו מספר התארגנויות מוצלחות, כמו מיזמי ניקוי קהילתיים ונטיעת עצים. אך הכיבוש והסכסוך עם ישראל מציבים מגבלות חמורות בפני פעילות הארגון – כמו משאבים מוגבלים ומחסור באזורים בטוחים לאקטיביזם
בלבנון, שאפי מתייחס לדוגמה של IndyACT – The Independent Youth Climate Change Movement, ארגון שקיים מאז מלחמת לבנון השנייה ב־2006. מטרתו המקורית הייתה להתמודד עם האסון הסביבתי שנגרם בעקבות דליפת הנפט מתחנת הכוח בג'ייה. באמתחתו של הארגון כבר מספר קמפיינים מוצלחים – כמו הקמפיין כנגד הקמה של תחנת כוח מונעת מפחם במדינה – והוא משתמש בטקטיקות של אי־אלימות. הארגון גם שיחק תפקיד מרכזי בהפעלת לחץ על המדינה להצטרף להסכמים בין־לאומיים בנושא האקלים, כמו הסכם פריז. למרות זאת, הארגון סובל מבעיות מימון, ואי־היציבות הפוליטית במדינה ובאזור גם כן מקשה עליו את פעילותו – מה גם שבעיות אקלימיות נדחקות פעמים רבות לקרן זווית אל מול משברים פוליטיים וכלכליים.
דוגמה נוספת ששאפי מביא לארגון הפועל באזור מרובה אתגרים היא הארגון אל־אופוק, הפועל בתחומי הגדה המערבית. מדובר בארגון שהוקם בידי אקטיביסטים צעירים מרחבי הגדה, שמטרתו קידום מודעות סביבתית וקיימות. אנשי אל־אופוק הובילו מספר התארגנויות מוצלחות, כמו מיזמי ניקוי קהילתיים ונטיעת עצים. אך הכיבוש והסכסוך עם ישראל גם הם מציבים מגבלות חמורות בפני פעילות הארגון – כמו משאבים מוגבלים ומחסור באזורים בטוחים לאקטיביזם. לכן הארגון מתקשה להרחיב את פעילותו מעבר לרמה המקומית.
בבחריין פועל התאחדות הנשים הבחרייניות לפיתוח אנושי – ארגון שנועד לקדם פיתוח כלכלי התומך בקיימות ובמעמד האישה. רוב תקציבו של הארגון מגיע מתרומות ומדמי חבר, והוא עורך קמפיינים של מודעות לפרקטיקות סביבתיות יומיומיות בקרב נשים. למרות זאת, הארגון מוגבל יחסית ככל שהדבר נוגע לקמפיינים הנוגעים לתחום המדיניות
באיחוד האמירויות, שאפי סוקר את הפעילויות של ארגון Emirates Nature, הפועל בשיתוף פעולה עם קרן חיות הבר הבין־לאומית (WWF) העוסקת בשימור סביבתי ובפעולה אקלימית. תקציבו של הארגון מגיע משותפויות עם תאגידים, ממימון ממשלתי, מתרומות פרטיות ומדמי חבר שהוא גובה. חלק גדול מפעילות הארגון מוקדשת למחקר לקידום פתרונות מדעיים לבעיות סביבתיות, והוא פועל בשיתוף עם מקבלי החלטות כדי לקדם מדיניות סביבתית. למרות זאת, מלבד ארגון זה ועוד כמה בולטים כמוהו, ארגונים סביבתיים רבים במדינה סובלים ממימון בלתי־סדיר, ומחסור במקצועיות בקרב ארגונים סביבתיים במדינה גם בו יש משום מגבלה משמעותית לפעילות הארגון.
בבחריין, הדוגמה ששאפי בוחר היא התאחדות הנשים הבחרייניות לפיתוח אנושי – ארגון שנועד לקדם מטרה כפולה – פיתוח כלכלי התומך בקיימות ובמעמד האישה. רוב תקציבו של הארגון מגיע מתרומות ומדמי חבר, והוא עורך קמפיינים של מודעות לפרקטיקות סביבתיות יומיומיות בקרב נשים. למרות זאת, הארגון מוגבל יחסית ככל שהדבר נוגע לקמפיינים נרחבים יותר, בייחוד כאלו הנוגעים לתחום המדיניות.
החברה האזרחית במדינות אלו בדרך כלל בנויה מריבוי של ארגונים זעירים בעלי אג'נדות שונות ומשאבים מוגבלים, שבדרך כלל אינם פועלים בשיתוף פעולה ביניהם – מה שמוביל לעימותים ולפעולה כאוטית ובלתי־מאורגנת
בעומאן, החברה הסביבתית של עומאן (ESO) עוסקת בשימור סביבתי, במחקר ובחינוך במדינה. הארגון ערך מחקרים על ההשפעה של שינוי האקלים על המדינה וניהל קמפיינים להגברת מודעות לנושא. גם כאן, רוב המימון מגיע מתרומות ומדמי חבר, אך הארגון גם הצליח להתחיל לקבל מימון מן הרשויות. מצד שני, הוא מתקשה לזכות במימון מסוכנויות בין־לאומיות, וגם מתקשה לזכות באישור לפרויקטים סביבתיים.
המדינה האחרונה ששאפי סוקר היא קטר, שבה פועל הארגון AYCM – Arab Youth Climate Movement Qatar. מדובר בארגון הנוער הראשון במדינה העוסק בנושא האקלים. התנועה מארגנת סדנאות, אירועים וקמפייני רשת הפונים לנוער ולקהילה. רוב פעילות הארגון ממומנת על ידי סוכנויות מדינתיות, קרנות פרטיות ודמי חבר. כמו ארגונים אחרים באזור, הארגון סובל מגישה מוגבלת למימון ומחוסר התעניינות יחסי מצד הרשויות ומצד הציבור.
רווחים מזהמים תמורת נאמנות
שאפי ממשיך וסוקר את האתגרים המרכזיים העומדים בפני אקטיביזם ירוק בחברה האזרחית באזור. עיקר האתגר נובע מכך שברוב המדינות באזור MENA, ובייחוד במדינות המפרץ, החוזה החברתי בנוי כך שהמדינה מפזרת את הרווחים ממשאבי הטבע (בייחוד מנפט ומגז טבעי) בין האזרחים בתמורה לנאמנות ולהגבלות חריפות על ההשתתפות הפוליטית שלהם. לכן, המרחב הפתוח בפני החברה האזרחית הוא מוגבל ביותר, ורובו נמצא תחת שליטה הדוקה של המדינה, וחלים עליו הגבלות חוקיות רבות – כולל מעצרים, איסורי יציאה מן המדינה, מגבלות בירוקרטיות ומגבלות על מימון חיצוני. נוסף על אווירת החשש שאמצעים אלו יוצרים, המדינה פעמים רבות יוצרת מצב המקשה על ארגוני חברה אזרחית לקבל מימון – אם כי המצב טוב יותר בקרב ארגונים המצליחים לקבל הכרה מדינתית. מעבר לכך, גם אם ארגונים זוכים למימון מדינתי או למימון מתורמים, המטרה היא לרוב להטות את הפעילות של ארגונים אלו כך שתתאים לאג'נדות ולאינטרסים של המממנים, והגבלות חריפות חלות על מימון זר.
במדינות המפרץ המדינה מפזרת את הרווחים ממשאבי הטבע בין האזרחים בתמורה להגבלות חריפות על ההשתתפות הפוליטית שלהם. המרחב הפתוח בפני החברה האזרחית הוא מוגבל ביותר, ורובו נמצא תחת שליטה הדוקה של המדינה
גם הפרגמנטציה של החברה האזרחית במדינות האזור מגבילה את פעילות הארגונים. החברה האזרחית במדינות אלו בדרך כלל בנויה מריבוי של ארגונים זעירים בעלי אג'נדות שונות ומשאבים מוגבלים, שבדרך כלל אינם פועלים בשיתוף פעולה ביניהם – מה שמוביל לעימותים ולפעולה כאוטית ובלתי־מאורגנת. לבסוף, לארגוני חברה אזרחית במדינות האזור בדרך כלל כמעט שאין גישה למקבלי ההחלטות – אם כי לאחרונה השתפר המצב במדינות המפרץ.
שאפי מסכם בהערכה שעתידו של האקטיביזם הירוק באזור MENA תלוי בעיקר ביכולת של ארגוני החברה האזרחית ליצור רשתות חזקות ואפקטיביות יותר של שיתוף פעולה, להשיג גישה למימון יציב ולייצר בסיס תמיכה פוליטי. לדעתו, שילוב בין תמיכה בין־לאומית ליוזמות מקומיות דרוש כדי להעצים את האקטיביזם המקומי בנושא האקלים וכדי להתמודד עם משבר האקלים ועם תוצאותיו ההולכות ומחמירות. מדינות האזור יוכלו, הוא מקווה, להשתמש במעורבות האזרחית שתהליך שכזה עשוי ליצור כדי להתמודד עם אתגרי העתיד.
–
אליצור גלוק כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת.