במשך כשנה נלחם דניאל אדרי, חייל מילואים בן 24, עד שנמצא אתמול (שבת) ללא רוח חיים ברכב שרוף ביער ביריה שבצפון. עבור אנשי אגף השיקום אדרי היה מוכר כבר מפברואר 2025, אחרי סבב המילואים שממנו רק גופו חזר, הנפש, במובנים רבים, נותרה מאחור.
את סיפורו של אדרי הבאנו זמן קצר לאחר מכן, בעילום שם כמובן, כבר באפריל, במסגרת כתבה על עלייה במספר מקרי אובדנות וניסיונות אובדניים בקרב לוחמים פוסט-טראומטים. במסגרת הכתבה שוחחנו עם נדב וירש, מוביל פורום יהלומי קרב, למען הלומות והלומי קרב שסיפר על המפגש עם דניאל בשעת מצוקה. ״הגעתי לחייל״, סיפר וירש. ״כל הקירות דם, הוא חתך את עצמו. רק חזר ואמר ׳אני לא מכיר את עצמי׳״.
אדרי בכלל לא רצה להיות קרבי. הוא הגיע לשלב האחרון במיונים ליחידת המודיעין 8200, ורגע לפני הסוף הוא החליט לשנות כיוון ולהתגייס לנח״ל. אחרי מספר חודשים בשירות הוא ביקש לעבור לתפקיד עורפי כנהג. ״הוא ילד רגיש, פחות מתאים לו הנשק״, סיפרה לפני זמן קצר עדן אדרי, אחותו, סיפרה בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום. ״הוא אהב טבע, מוסיקה ומחשבים, ובגלל זה הוא רצה ללכת למודיעין. לא הייתה שם מצוקה נפשית, אבל כן היה קושי רגשי. כשהוא עבר תפקיד הוא אמר לי ׳עדן, צדק. הייתי צריך ללכת ל-8200׳״.
״הוא רק עזר לחפש עוד צעירים ולחלץ עוד גופות, אבל כשהוא חזר משם הוא היה ממש חסר שקט״, מספרת לנו הערב עדן אדרי, אחות של דניאל. ״הוא לא היה מסוגל לא לעשות כלום, אז הוא התנדב לשירות מילואים״.
״ניסינו להביא אותו לקבורה צבאית והם לא מסכימים כי לטענת צה״ל הוא היה אזרח. כן, הוא היה אזרח, אבל הוא לא היה אזרח רגיל. הוא היה אזרח פצוע, שהלב שלו מדמם והנפש שלו פצועה. זה לא אזרח מן השורה״. לדבריה נכון לרגע דרישת המשפחה ממשרד הביטחון לאפשר לדניאל להיקבר בקבורה צבאית נענתה בסירוב. ״הוא שרת בצבא, הנפש שלו נפגעה בעקבות הצבא, והצבא דואג לו לטיפול, אז הגיוני שהם יטפלו גם בקבורה״.
לא קיבל מענה
אחרי השחרור, כמו כל צעיר שזה עתה סיים את שירותו הצבאי, החל אדרי לתכנן ולחיות את חייו כרצונו, ואז הגיע ה-7 באוקטובר. אליסף בן פורת וגבריאל ישי בראל, שניים מחבריו הקרובים ביותר, השתתפו בפסטיבל הנובה והוגדרו נעדרים. אדרי עלה על רכבו, ונסע מביתו בצפת אל עבר אזור המלחמה, שנכון לאותם רגעים היה כבוש בידי מחבלי חמאס. אדרי הצטרף למספר לוחמים שפעלו בשטח ויחד איתם חיפש את חבריו. בהמשך גם נמצאו גופותיהם של בראל ובן פורת. ״הוא רק עזר לחפש עוד צעירים ולחלץ עוד גופות, אבל כשהוא חזר משם הוא היה ממש חסר שקט״, מספרת עדן. ״הוא לא היה מסוגל לא לעשות כלום, אז הוא התנדב לשירות מילואים״.
אחת ההתפרצויות הקשות שלו היא זו שהפגישה בינו לבין נדב וירש ופורסמה אצלנו באתר. לדברי המשפחה וירש סייע לו לקבל הכרה כפוסט טראומטי, ודאג להפנות אותו לקבל את הטיפולים הרלוונטים
בתור נהג נכנס אדרי מאות פעמים לשטחי עזה וללבנון. בנובמבר 2024 הוא סיים את שירות המילואים. ״הוא השתחרר (מסדיר – א״פ) כשהוא פצוע בנפש״, מסבירה עדן. ״הוא הרגיש שמשהו קורה לו, ובערך חצי שנה אחרי השחרור שלו התחילו להופיע תסמינים: היו לו התפרצויות זעם, הוא לא יכול היה לשמוע אף אחד והוא לא הסתדר בהתקהלויות. לחתונה של אחי הוא הגיע, הכניס אותו לחופה ונעלם. אמא שלי כל הזמן ניסתה לקחת אותו לקבל עזרה, אבל הוא היה בקושי רציני״.
אחת ההתפרצויות הקשות שנאלץ לחוות היא זו שהפגישה בינו לבין וירש ופורסמה אצלנו באתר. לדברי המשפחה, וירש סייע לו לקבל הכרה כפוסט טראומטי מאגף השיקום, ודאג להפנות אותו לקבל את הטיפולים הרלוונטים. ״הוא רצה לחיות. הוא פשוט לא קיבל את המענה הנכון״, אומרת אחותו.
לטענת אגף השיקום מהרגע שאדרי פנה אליהם לראשונה הוא קיבל סיוע כספי, טיפולים, והוצע לו פעמיים להיכנס לחלופת אשפוז בבית מאזן. הפעם האחרונה הייתה בחודש שעבר, אך לדברי האגף אדרי לא הגיע. ״לפני כמה שבועות הוא אמר שהוא רוצה למות. שהוא לא יכול עם הריחות ועם המראות. אמא שלי לקחה אותו לבית חולים אבל הוא לא אושפז. הפסיכיאטר מצא שאפשר לשחרר אותו הביתה עם כדורים״, מספרת עדן. ״בקרוב הייתה אמורה להיות לו ועדה שבה היו אמורים לקבוע לו את אחוזי הנכות. בגדול אגף השיקום שילם לו משכורת כדי לחיות, ועכשיו כולם מתנערים מאחריות״.
ביום שבת לפנות בוקר, בשעה 4:20, אדרי שלח הודעת סמס לאחיו בה ביקש ״תזכרו אותי לטובה״. הוא מיד התקשר אל דניאל, שאמנם ענה – ונחנק בזמן שאחיו על הקו. ״עשר דקות לאחר מכן מצאנו אותו ביער ברכב שרוף״, מספרת עדן. כוחות כבאות והצלה הגיעו למקום ומצאו את רכבו של אדרי עולה באש. "בהגיענו למקום אנחנו מזהים רכב בוער כליל בתוך היער שסביבו החלה בעירה של עצים וצמחייה, במקביל לפעולות הכיבוי בוצעה סריקה ברכב ואותר אדם ללא רוח חיים״, העיד מפקד הכוח מתחנת גליל-גולן, רב-רשף דרור בוחניק. לדברי רשות הכבאות וההצלה גורמי הרפואה נאלצו לקבוע את מותו של אדרי במקום. ״הוא היה מטופל, אבל לא מספיק. הוא סבל. הוא באמת סבל״, מוסיפה עדן.