עם סיום שנת הלימודים יותר מ-2 מיליון תלמידים שבו לבתיהם עם תעודות שהעריכו את יכולותיהם הלימודיות, המשמעתיות ואולי גם החברתיות. אם התעודה הייתה ניתנת בכיוון ההפוך, איזה ציון הייתה מקבלת מערכת החינוך?
״איכות החינוך שמקבלים ילדי ישראל כיום יקבע את עתיד המדינה. אין אף אומה אחרת שהשיגה כל כך הרבה בשנים מעטות כל כך – ועומדת בפני איום קיומי לאבד הכל״, אומר דן בן דוד, פרופסור לכלכלה באוניברסיטת תל אביב, מנכ"ל מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי, ולשעבר מנכ"ל מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית. ״למרות שישראל אולי נראית כאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, איכות מערכת החינוך שלה היא מהנמוכות בעולם המפותח. האיכות חשובה יותר מהכמות״.
"מדינת ישראל יודעת להיערך בצורה מאורגנת כשיש איום קיומי עליה. היא ידעה לעשות את זה בקורונה והיא עושה זאת כשיש מלחמה. אך למרבה הצער, לא מבינים שמבחינת מצבו של החינוך, אנחנו נמצאים על סיפו של איום קיומי למדינה״, מזהירה דלית שטאובר, מנכ"לית משרד החינוך היוצאת, ששימשה בתפקיד עד ינואר.
כבר עכשיו למרות שתקציב משרד החינוך הוא הגדול מבין המשרדים, הישגי התלמידים בישראל נמוכים לפי כל המבחנים הבינלאומיים, והם הולכים ומידרדרים. "התלמידים מגיעים לתיכון בלי מיומנויות: הם לא יודעים לקרוא ולכתוב כמו שצריך, לא מצליחים להתבטא, אוצר המילים שלהם דל", אומרת מורה לתנך בתיכון ממרכז הארץ. "אני מוצאת את עצמי מסבירה מילים בכיתה שאני לא מבינה איך הם לא מכירים".
בפרויקט "לא למדנו כלום" שאנו מעלות ב"המקום הכי חם" ניסינו למפות את הבעיות המרכזיות שהובילו את המערכת לנקודת שפל היסטורית. משיחות רבות שניהלנו עם מומחים לחינוך, כולם מפנים אצבע מאשימה להתנהלות המשרד האמון עליהם ולדרג הפוליטי, אשר במשך שנים לא השכילו להתאים את תוכניות הלימוד ואת שיטות ההוראה לעידן הנוכחי. התוצאה: מערכת מיושנת ולא רלוונטית, שלא מכינה את התלמידים לחיים הבוגרים כאזרחים במדינה.
"לא למדנו כלום": המשבר המתמשך בחינוך – כתבות נוספות בסדרה
במה משרד החינוך עסק? בקידום תוכניות ורפורמות פופוליסטיות, אשר הונחתו מלמעלה, ללא היוועצות עם המורים והמנהלים בשטח, ובלי הבנת הצרכים של התלמידים ובתי הספר.
בעשור וחצי האחרונים התחלפה רפורמה ברפורמה, אלו לרוב נוצרו מתוך ראייה קצרת טווח, על מנת ששר החינוך האמון על המשרד יוכל לגרוף הון פוליטי או לפחות יצליח להותיר חותם בפרק הזמן הקצר שבו הוא מכהן. ״לא מעניין אותם מה יקרה אחרי שהם יעזבו את המערכת״, אומר מורה ממרכז הארץ, ״רוב השרים לא רצו בכלל להיות שרי חינוך, והם לא מבינים שתהליכים חינוכיים ושינויים לוקחים זמן״.
כל שר חינוך שהגיע עם אג'נדה שונה משל קודמו בתפקיד, טרף את הקלפים ודרס את התהליך שניסה השר הקודם להוביל. שום רפורמה או חזון לא מומשו במלואם. כך נוצרה מערכת מבולבלת, ללא רוח מפקד מובהקת.
״מעבר למשאבים שמתבזבזים ולתהליכים שלא מתרחשים, המציאות הזו שוחקת את צוותי החינוך וההוראה. הדרג המבצע מטולטל ללא הפסקה", אומרת שטאובר. "יש פה מערכת שמאבדת את האמון של כל המעורבים בה״.
בתוך האקלים הפוליטי המשתנה תדיר, אף גורם לא מקדם שינוי שיפתור את הבעיות המהותיות במערכת, למשל בהקמת מועצה חיצונית אשר תהיה מנותקת מהשפעות פוליטיות ותוכל לקדם תהליכים ארוכי טווח.
ארבע מערכות חינוך
בעיה מטרידה נוספת שמדרדרת את תלמידי ישראל לתהומות הם חלוקת מערכת החינוך לארבע מערכות מגזריות שונות (ממלכתית, ממלכתית דתית, חרדית וערבית) אשר אמות מידה שונות חלות עליהן. לכל אחת תקציבים שונים, לעיתים לא פרופורציונליים לחלקם באוכלוסייה, אוטונומיות ניהוליות ופדגוגיות שונות, היוצרות מאבקים בלתי פוסקים וקושי לפקח על החומר הנלמד. ובעיקר, שורה תחתונה שאינה עומדת בקנה אחד עם ערכים דמוקרטיים – חוסר שוויון בחלוקת המשאבים ובמתן ההזדמנויות לילדים שעוברים תחת מערכת החינוך.
כך, מערכות החינוך הממלכתית-דתית והחרדית זוכות ליחס שונה בתקציבים ובבחירת התכנים, לעיתים ללא דרישות סף ללימודי ליבה. ההחלטה התקציבית האחרונה מחודש מאי, על העברת עשרות מיליארדים בעשור הקרוב לחינוך הפרטי ולישיבות בניגוד לחוק חינוך ממלכתי, הופכת את ישראל למדינה היחידה בעולם שבמקום להטיל סנקציות תקציביות – מתמרצת בתי ספר שלא לומדים לימודי ליבה, כך לפי חוות דעת של הממונה על התקציבים באוצר, יואב גרדוס.
"יש פה חוסר הוגנות בסיסי", אומר נמרוד אלוני, פרופ' לפילוסופיה של החינוך במכללת סמינר הקיבוצים. "לחרדים ולדתיים יש מועצה ששומרת עליהם, בלי קשר למדיניות של שר החינוך הנבחר. לעומתם, החינוך הממלכתי נותר ללא מגן, והוא זה שמביא את המדע, ההשכלה והדמוקרטיה ודווקא אותו מקצצים, זה המעשה הכי פחות פטריוטי שמדינה יכולה לעשות״.
ובינתיים, החינוך במגזר הערבי סובל מהזנחה ארוכת שנים ונמצא ברמה של מדינת עולם שלישי, גם בהשוואה למדינות ערביות שכנות. לא רק שהמדינה מפלה תקציבית וביורוקרטית את מערכת החינוך הערבי, היא גם מתייחסת אליו בחשדנות.
נוטשים ספינה טובעת
אחת הבעיות המדוברות ביותר היא המחסור במורים, אך זהו רק סימפטום של בעיה אקוטית אחרת: היחלשות מעמד המורה.
בנוסף לחוסר בתגמול כלכלי הולם, בעשור האחרון המורים איבדו מיוקרתם המקצועית. בעבר ראו במקצועות החינוך וההוראה שליחות, ובחרו לעסוק בתחום למרות השכר הנמוך. כעת בשל מעמדם העגום של המורים, מכללות ההוראה משוועות לסטודנטים, שנרתעים מלהגיע גם כשתנאי הקבלה הולכים ויורדים.
כתוצאה מכך קיים כיום מחסור של כ-4,500 מורים, שמוביל לכך שרבים מהמורים המגיעים ללמד בבתי הספר עוברים הכשרות לא מספקות ואינם בקיאים בחומר אותו הם מלמדים בצורה מקצועית דיה.
בלי גיבוי מהמערכת, עם הורים שנושפים להם בעורף ותלמידים שמזלזלים בהם, עם מערכת שמטלטלת אותם לפי צרכים פוליטיים ובלי אוטונומיה מספקת – המורים נוטשים את הספינה הטובעת.
״מערכת החינוך לא גיבשה לעצמה מודל של בוגר אותו היא רוצה להוציא מהמערכת״, אומרת סמדר מורס, מנהלת בית הספר נופים בתל אביב. "התלמידים מרגישים את הבלבול המערכתי ואת חוסר האופק – והתוצאות מדברות בעד עצמן״.
הזרמת כספים נוספים אל מערכת החינוך אינה מהווה תחליף להתמודדות עם בעיות השורש שלה. רמת הידע הנמוכה מאוד של ילדי ישראל, הפערים הענקיים בידע בין התלמידים, ושיעור הילדים המקבלים השכלה ברמה של עולם שלישי, שאין לו אח ורע בעולם המערבי – אינם נובעים ממחסור במשאבים אלא מתפקוד לקוי וניהול כושל של מערכת החינוך על כל רבדיה.
"אם לא נבין בתודעה שלנו שאין הרשמה להכשרות, שתוכניות הלימודים לא רלוונטיות ושיטות ההוראה ושצוותי חינוך לא מצליחים להתמודד עם הבעיות הרגשיות של הדור הזה, שיוצא ללא כלים לחיים; אם לא תהיה תוכנית לאומית ארוכת טווח לכך נהיה במצב שהתוצאות לא יאפשרו למדינה להתמודד עם האתגרים שמצפים לה", אומרת שטאובר. "לכן חייבת להיות חקיקה והקצאת משאבים ואורך רוח וזמן של עשור קדימה״.