לפני סבב נוסף בעזה, שתפס אותי בסיני ואת הילדים שלי בביקור קיץ שהפך לעוצר אצל סבא וסבתא במושב נתיב העשרה – סיימתי רצף של פגישות עם פלסטינים בגדה.
כמי שמאמין בחיים משותפים בגבולות 67' ופעיל שנים רבות בנצרת, שהפכה מול עיני מהעיר הערבית הגדולה בישראל לעיר הפלסטינית הגדולה בישראל, קפצתי על ההזדמנות לסדרת מפגשים עם דוברות ודוברים פלסטינים – פעילים פוליטיים, אקטיביסטיות, אנשי עסקים ומובילי דעה.
ארזתי מזוודה ועשיתי את דרכי לשטחי B,A ו-C.
מפעלותיו, עוצמתו והצלחתו של פרויקט הכיבוש היו הבסיס לכל מפגש ולכל מראה. ההתעמרות השיטתית בתושבי שטח C, חוסר היכולת שלהם לבנות ולהיבנות, כמו גם המגף הביטחוני שדורך על צווארם של מיליוני פלסטינים ומונע מהם מים, חשמל, מגורים ויכולת מעבר הוא כה כבד, הרמטי ויעיל – עד שאי אפשר שלא להעריץ ולהתפעל מהמערכת הציבורית היחידה בישראל שפועלת בצורה כה יעילה ומאורגנת: המנהל האזרחי.
אי אפשר שלא לחשוב שאם המנהל האזרחי בגדה היה מפעיל את מערך התחבורה, הבריאות והחינוך בתחומי מדינת ישראל, לא היו פקקים, היו מנהלים ומורים בשפע ולא היינו מגיעים למצב שבו ישנו מחסור במיטות אשפוז ושהמתמחים ברפואה נאלצים לצאת למאבק על תנאי העסקתם. אך לרוע מזלנו ולרוע מזלם של הפלסטינים, המנהל האזרחי מנהל את חייהם ולא את חיינו.
כל דיון, כל סיפור שסופר במפגשים הללו נאמר תחת העננה השחורה והסמיכה של חיים תחת מכבש בעל יכולת אינסופית של הפרד ומשול, שמייצר מעמדות ברורים ומוגדרים ומונע מהתושבים החיים בתא שטח מצומצם להתאגד פוליטית בכל דרך ומותיר להם רק את היכולת לדאוג לצורכי החיים הבסיסיים שלהם. ההצלחות הקטנות מבליחות מהאפלה, אך הן נדירות; הסיפורים ששמעתי במפגשים שוברים את הלב.
מונירה סיפרה שבנה הבכור, רק בן חצי שנה, נחנק מגז מדמיע בתחילת האינתיפאדה השנייה, בעת ששכב במיטתו, והפך אותה לאם שכולה. סלימה סיפרה שב-2019 המנהל האזרחי החרים לכפר שלה 96 פאנלים סולארים, חיבל בסוללות, חייב אותה על אחסון הציוד המוחרם וסירב לחבר אותם לרשת החשמל. הרשת, שמרשתת את כל שטח C, המהווה 60 אחוז מהשטחים בגדה, לא מפספסת אף יישוב יהודי מוסדר אבל מדלגת כמעט על כל הישובים הפלסטינים.
אני לא יכול לשכוח את פאטמה ממחנה הפליטים עידה שצמוד לבית לחם, שלא זוכרת שום דבר שמח מהילדות שלה ועושה הכל על מנת שילדיה, שגדלים באותו מחנה פליטים יזכו לחינוך ולעתיד טוב יותר. קשה לי להאמין שהיא מצליחה, כשכוחות צה"ל נכנסים למחנה הפליטים כמעט כל לילה.
הקולות מהשטח – צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, אנשי עסקים וכפריים שאיתם נפגשתי – חוזרים על אותה מנגינה. היא לא מתנצלת, לא מתקרבנת, לא תמיד הרמונית ולא תמיד נעימה לאוזן יהודית.
"אנחנו רוצים לחיות", הם אומרים. אנחנו רוצים לבנות בתים, רוצים חשמל, מים, עבודה ויכולת לעבור ממקום למקום בתוך הגדה.
הם טוענים ש"הישראלים מבינים רק כוח" ומציינים את האינתיפאדה הראשונה שהובילה לועידת מדריד ואוסלו; את העוצמה של חיזבאללה שהביאה לנסיגת צה"ל מלבנון; את חטיפת גלעד שליט לשחרור האסירים ואת הקסאמים שבעקבותיהם נשלחו מזוודות כסף לחמאס.
הקולות מהשטח טוענים שהאינתיפאדה השנייה נכשלה. "כל עם נכבש והשתמש באסטרטגיה של התנגדות לא אלימה ניצח", הם אומרים, "זו הדרך שבה עלינו לבחור". בהמשך לכך הם מסבירים שהרשות הפלסטינית איבדה את הרלוונטיות שלה בין שחיתות לדיקטטורה. "ממנה לא תבוא הישועה".
על הסכמי אוסלו אומרים האנשים שאיתם שוחחתי שהם נתפרו למידותיהם של יצחק רבין ויאסר ערפאת. "ברגע שרבין נרצח", הוסיפו. "ההסכמים הפכו להיות לא רלוונטים". ומה רלוונטי בעיניהם? אלוהים. "הדת יכולה וצריכה להיות חלק מהפתרון", הם אומרים. לא להכליל אותה בהסכמים זו טעות ואסור להתעלם מהפוטנציאל להגיע לעמק השווה בעזרת האלוהים המשותף שלנו.
רבים מהפלסטינים שאותם פגשתי מסרבים לדבר על פתרון עתידי לסכסוך. הם אפילו מפחדים לחלום על אחד כזה – הנה עוד דבר משותף לנו ולהם. כאשר התעקשתי ושאלתי, הייתה לכולם תשובה אחת: פתרון המדינה האחת. One State Solution.
לדבריהם, כישלון אוסלו ומפעל ההתנחלויות הכביר הורידו מהפרק את אפשרות שתי המדינות, ולכן יותר ויותר פלסטינים, בעיקר בני הדור הצעיר, מאמינים שפתרון המדינה האחת הוא האפשרות היחידה המתבקשת.
"הזהות הפלסטינית של אלו שחיים בגבולות 67' לא רק נשמרת, היא מתחזקת", הם אומרים. "וזה מה שקורה גם אצלנו. אף אחד לא יזיז אותנו מכאן ומכיוון שגם אתם, היהודים, לא הולכים לשום מקום הגורל שלנו משותף. הגיע הזמן להפסיק לפחד אחד מהשני ולקחת אחריות על גורלנו".
"אף אחד לא יזיז אותנו מכאן ומכיוון שגם אתם, היהודים, לא הולכים לשום מקום – הגורל שלנו משותף"
לשאלה מתי זה יקרה הם עונים: "אנחנו נמצאים כרגע במצב של אפרטהייד, כיבוש לא מוסרי", אמרו לי. "המצב הזה יוביל להתפוררות שלכם מבפנים ואנחנו רק צריכים להמשיך לסבול, עד שנראה את זה קורה". ואיך זה יראה? "לאף אחד אין תשובה", הם אומרים. "את זאת נדע ברגע שיהיה לנו דרכון, כרטיס קופת חולים וביטוח לאומי".
אז אולי זו התשובה שאותה רציתי לשמוע כיהודי, הומניסט ויליד הארץ המופלאה הזאת. אני מאמין שחלום, דמיון וחזון מייצרים מציאות, ויש מספיק חולמים משני הצדדים. הגיע הזמן להתחיל לחלום ביחד – חלום אחד משותף בין הירדן לים – שבו גם הפלסטינים וגם היהודים ימצאו בית לאומי. זה יהיה בית משותף ולא מחנה פליטים או גטו – מזה היה לנו מספיק.