בספטמבר האחרון, עוד בטרם הגיעו אלינו עדויות של עובדים צעירים על התעמרות מצד עורכת ערוץ הטלוויזיה והתרבות של מאקו צליל הופמן – הגיעו לידיו של עורך האתר, איתי ולדמן, תלונות מעובדים שונים לגביה באופן מרוכז. התלונות, שחלקן היו מפורטות בכתב ותיארו את מסכת ההתעמרות שאותם עובדים עברו, צפו לאחר שבמגזין סוף השבוע של האתר פורסמה כתבה על בוסים מתעללים. ולדמן בחר שלא לטפל בפניות.
כך גם במקרה של סגניתו קרן ליבסקי, שהטיפול בהופמן הופקד בשלב מסוים בידיה. כפי שצוין בתחקיר, שוב ושוב הגיעו למשרדה עובדים לאורך השנים, מי בבכי, מי בבקשות – כולם ביקשו עזרה מול הופמן ופתרון ליחסי העבודה הבעייתיים איתה. חלקם אף חלקו איתה כי החלו ליטול קלונקס בעקבות העבודה איתה. לרובם ככולם הבהירה ש"צליל לא תזוז" בריטואל דומה, והוצעו להם פתרונות חליפיים.
בתגובה לתחקיר נמסר מטעם ולדמן והופמן כי הם מתנצלים אם אלו התחושות ויבוצע בדק בית. אתמול, בעקבות הסערה שעורר התחקיר, בוצעה במאקו שיחת זום עם העובדים. מנכ"ל מאקו אורי רוזן אמר בפגישה כי הופמן עברה בסוף השבוע "שיימינג ברוטאלי, על ידי שני שופטים, כתב ועורכת שרצו הד וקליקים (הכוונה לכותב שורות אלה ומו"לית האתר; ת"מ)".
עוד צוין בשיחה כי הם למדו שיעור בעיתונות: "החוויה הזאת וכל התוצאות של המשפט הזה הוא דבר שאנחנו עושים כמה פעמים בשבוע לאנשים אחרים. מה שעברנו בהחלט מזכיר היטב עד כמה הכוח שלנו רב כשאנחנו מוחצים אנשים אחרים. ממש שמח על ההזדמנות הזאתי". בפגישה צוין כי העובדים יזומנו בקרוב לפגישות במשאבי אנוש, לשטוח את אשר על ליבם.
ולדמן אמר בפגישה כי הוא "מרגיש שעבר שיעור מזורז באיך להיות מנהל טוב יותר, ושזה היה כמו ביקור אצל הפסיכולוג…..אף אחד לא צריך להרגיש חרא בעבודה, ואם מישהו מרגיש ככה זה לא טוב". עוד הוא דיבר על צורך בשיפור עצמי ובדק בית. הסגנית ליבסקי הסבירה בפגישה מדוע לא הגיבה לתחקיר: "ברור שרציתי להגיב ולצעוק, זה ממש לא ככה וברור שטיפלנו. אבל כן הייתה מחשבה שיהיה נכון יותר לא להגיב. אני כן אשמח לדבר ולהקשיב. אנחנו בבדיקה וחקירה פנימית. שם אני".
"מרחמים על עצמם"
עובדים שנחשפו לתוכן השיחה אמרו למקום: "האסטרטגיה של מאקו כרגע היא לומר שמדובר בשיימינג קטנוני, ומביעים צער רב על מה שעובר כרגע על צליל. אבל עושה רושם שגם היה נוח לוולדמן להסיט את אש התחקיר ממנו, להתעלם מהטענות שמופנות נגדו וברגע האמת לזרוק את צליל מתחת לגלגלים. הביטוי "דמעות תנין" מעולם לא היה מדויק יותר".
אחד המרואיינים בכתבה שנפגע מהתעמרות אמר לאחר פרסום התחקיר כי "הדבר שהכי חורה לי הוא האופן שבו מאקו מציגים את הנושא. אם הנושא טופל, למה אף קורבן מעולם לא קיבל התנצלות? התגובה של מאקו לדעתי לא נובעת מאמפתיה לקורבנות, הם כועסים ומרחמים על עצמם כי נתפסו. הם כועסים שדברים שנאמרו בין ידידים הגיעו למחוזות השיימינג.
"נוח לוולדמן להסיט את אש התחקיר ממנו, להתעלם מהטענות שמופנות נגדו וברגע האמת לזרוק את צליל מתחת לגלגלים. הביטוי "דמעות תנין" מעולם לא היה מדויק יותר"
"אלה שמצודדים במאקו וטוענים שלא היה צריך לעשות תחקיר – אפשר לשאול איזו ברירה ולדמן וליבסקי השאירו? אם פעם אחר פעם פנו אליהם וכשהיה ניסיון לפתור את הנושא "בתוך המערכת" עם מכתבי עדויות שהגיעו לשולחנו של וולדמן, הם כרגיל זכו לניפנוף – איזו ברירה נשארה?
"האם עובדים זוטרים צריכים להמשיך לסבול ולהיפגע רק כי אף אחד לא רוצה להסתכסך עם המגניבים? בזכות התחקיר יש תחושה שבפעם הראשונה אחרי שנים, הנושא הזה אשכרה מזיז למישהו במאקו. אז כנראה שהוא היה נחוץ למרות הכל".
זה ייגמר בבכי
ערב העלאת התחקיר, גם לאחר שנשלחו אלינו תגובות רשמיות דרך דוברות קשת, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים ממערכת מאקו לשכנע ואף להפעיל לחצים כדי שנמתן אותו. אבל עשרות התגובות שהגיעו מאז הפרסום ועדויות נוספות מבהירות כי במאקו שוררת תרבות ארגונית בעייתית.
"אם פעם אחר פעם פנו אליהם וכשהיה ניסיון לפתור את הנושא "בתוך המערכת" עם מכתבי עדויות שהגיעו לשולחנו של ולדמן, הם כרגיל זכו לניפנוף – איזו ברירה נשארה?"
"אני פוחדת", כתבה בסוף השבוע בפייסבוק דורין אליהו, שחשפה את עצמה כזו שהוזכרה בכתבה לאחר שנעשה לה ביוש על רקע מיני במערכת מאקו. "אבל יותר פחדתי ללבוש חצאיות לעבודה, נניח. והכי שנאתי את המבטים והשמועות והשקרים. ואת הבירור המנהלי על חיי המין שלי, שנגמר בהתמוטטות בכי מתבקשת".
בתוך כך, נודע לנו על מקרה נוסף ב-2016 שבו עורכת ערוץ ספגה עלבון בעל גוון מיני חמור בשנותיה הראשונות במערכת מאקו על ידי עורך תוכן במחלקה המסחרית, מול אנשים רבים באופן ספייס. לפני כשנתיים חזר אותו עורך לתפקד עריכה בכיר, כשאותה עורכת שוב תחת אחריותו ולמרות מחאת עובדים על יחסי האנוש שלו.
במקרה אחר עורכת ערוץ ספגה עלבון בעל גוון מיני חמור בשנותיה הראשונות במערכת מאקו על ידי עורך תוכן במחלקה המסחרית, מול אנשים רבים באופן ספייס
ממאקו נמסר: "בזמן המקרה שני העובדים היו קולגות וחברים קרובים. העובד היה במחלקה אחרת, לא התקיימו יחסי מרות ומדובר היה בהתבטאות חד פעמית, לא הולמת, שטופלה בזמן אמת. בהקשר הרחב יותר ובהמשך לפנייתכם ולכתבה שפורסמה בשישי, נפתחה בדיקה מקיפה במאקו".
גילי נוי, כתבת לשעבר במאקו, כתבה בפוסט בסוף השבוע: "כמות הפעמים שבכיתי והרגשתי מושפלת במאקו מסיבות אישיות (צחקו לי על הציצי מול כולם, צחקו לי על המשפחה, וכו וכו) נראית לי הזויה היום, כשאני רחוקה מהעולם הזה".
"מעדכן שהתחלתי לכתוב ציוץ שהפך לטיוטא לפוסט בפייסבוק, שהפך בינתיים לנובלה", צייץ עמית סלונים, לשעבר מנהל הסושיאל ועורך ערוץ הדעות במאקו. "אני לא אפרסם את זה. זה אישי מדי וכואב מדי ואני עדיין לא מסוגל להתמודד עם מה שעבר עליי שם וזה גורם לי לאבד אחיזה בדבר הטוב הזה שנקרא 'החיים אחרי מאקו'. אבל בשורה: מה שפורסם (לא על צליל) היה רק קצה הקרחון".
אחד אחרי השניה ביקשו המגיבים על התחקיר להדגיש שהופמן קיבלה גיבוי מלא מהעורך הראשי ולדמן. "אל תטעו", כתבה אליהו, "צליל היא *רק* סימפטום. מערכת מאקו מלאה באנשים שהלב שלהם במקום הנכון וברגע האמת יש מי שהעדיף להשליך אותה מתחת לגלגלים. אתם יודעים איך זה, הדג תמיד תמיד תמיד מסריח מהראש".
כל אחד מהמגיבים, בין אם הזדהו ובין אם לא, חלקם כבר עזבו את המקצוע, הביעו חשש "לפתוח חזית" מול מאקו, האתר השני בגודלו בישראל. וייתכן שיש להם סיבה טובה לכך: במקביל למייל שנשלח בבוקר שישי לעובדים ממנכ"ל מאקו ולשיחה אליה זומנו – נערכו ניסיונות לברר מי המקורות לתחקיר. למרות התגובה על רצון בבדק בית וחשבון נפש, במהלך הסוף שבוע נחסמו או הוסרו מהרשתות החברתיות של הופמן, ולדמן או ליבסקי אנשים שנחשדים שהם אלה ש"זימרו" או שהביעו תמיכה. בתוך כך, טוקבקים ביקורתיים שנכתבו בסוף השבוע לכתבה של הופמן מ-2018, תחת הכותרת "אני, האישה הכועסת" – נמחקו.
