הכתבה המלאה מתפרסמת במהדורה המודפסת של "המקום הכי חם בגיהנום". לרכישה לחצו כאן.

 15 באוגוסט 2020, השעה שבע וחצי בערב בכיכר פריז בירושלים. כמה עשרות אנשים מחממים מנועים לקראת עוד הפגנה, שבוע שמיני ברציפות. גם אור-לי ברלב מתכוננת לשידור החי המי יודע כמה. אי־אפשר לפספס אותה, עם המגפיים האדומים שהפכו להיות לסמל שלה, שמלה אדומה וכריזמה בלתי נגמרת.

מאז החלה המחאה, ביולי, היא מתייצבת בירושלים בין יומיים לארבעה בשבוע, פותחת שידור חי ומשדרת במשך 8-6 שעות ברציפות, מביאה את הסיפורים של האנשים שיצאו מהבית להפגין ומראה לאלה שנשארו בבית את המציאות כפי שהיא, בלי מתווכים, בלי פילטרים.

רבים נענו לקריאותיה והמירו את הפסיביות שבצפייה בשידור החי שלה בפייסבוק בהצטרפות להפגנות עצמן. "חודש שלם ישבתי בבית עד שתיים בלילה לראות את הסרטונים שלך", אמר לה טל מכפר סבא ושתי בנותיו שעמדו לצדו הינהנו במרץ. "בשבוע שעבר החלטנו שזהו, אנחנו עולים לבלפור. נמשיך להגיע לכאן כל שבוע. זה בזכותך". "בזכות הסרטונים שלה הגענו לכאן", אומרת גם נועם, חיילת משוחררת ממרכז הארץ. "הסרטונים שלה פתחו לי את העיניים על כל מה שקורה כאן במדינה. היא נותנת שירות לאזרחים".

---

עם עוזרת אישית ("מאמא"), צוות תומכים (ומעריצים) ומאות אלפי צפיות בשידורי הלייב שלה מבלפור, אור־לי ברלב היא הדבר הכי קרוב לסמל של מחאת 2020. כתבת "המקום" התלוותה אליה לערב אחד בשטח, ועם כל פסיעה שמד הצעדים שלה ספר (8,000 בסך הכל), נעשה ברור מתמיד שהגבולות בין עיתונות לאקטיביזם נזילים יותר מאי פעם.

את כל שמונה הקילומטרים הללו היא צעדה באותו ערב כשמאחוריה ומסביבה צוות קטן שמונה את שלומי וניב, שהתנדבו להיות המאבטחים שלה הערב ולהגן עליה מפני תומכי נתניהו. בסרטון שהעלתה לפייסבוק באחד מסופי השבוע נראו כמה גברים כשהם הולכים אחריה וקוראים לעברה קריאות גנאי. ברלב סיפרה באותה הזדמנות על בחור שקפץ עליה וניסה לתקוף אותה. דבריה גרמו לכמה אנשים לרצות להיות שם בשבילה, להגן עליה כמו שהיא מגנה על הדמוקרטיה.

"אני רואה אותה מתאמצת בשבילנו ורוצה להתאמץ בשבילה", אומר ניב ששימש בתפקיד המאבטח ולא הוריד ממנה את העיניים כל הערב. "אור־לי מייצגת קול אמיתי שהכרחי בתקופה שלנו". גם ירדן כאן, על תקן הנהגת/עוזרת אישית (כאמור, "מאמא" בשפת המעגל הקרוב) של ברלב. היא הביאה אותה לירושלים מביתה במושב במרכז הארץ ותחזיר אותה הביתה כשהכל יסתיים — כשאחרון המפגינים יעזוב את הכיכר. בין לבין היא דואגת שאור־לי תשתה ושלא יחסר לה דבר. "זו זכות בשבילי", היא תגיד לי בשתיים וחצי בלילה, כשלפניה עוד כמה שעות של נהיגה. "השליחות של אור־לי חשובה".

תמיכה של  79 אלף שקל בחודש 

לא ברור אם פניה של ברלב לפוליטיקה מתישהו בעתיד, אם כי בעבר היא כבר שללה זאת מכל ומכל — ״לא, עם 5,000 סימני קריאה״, כפי שהגדירה זאת בראיון ב־ 2015 — בין השאר בטענה כי מחוץ למערכת היא יכולה להשפיע יותר. בינתיים היא זוכה להערצה וגילויי כבוד מהסוג שלא היו מביישים את הנמסיס שלה — הנאשם מבלפור. אבל את האהבה אליה מוכיחים המפגינים לא רק במילים, גם במעשים. הפנייה שלה לציבור לממן את פעילותה הציבורית נענתה בצורה פנומנלית. בתחילת 2020, הסכום שקיבלה מהציבור למימון פעילותה היה כ־ 12 אלף שקלים, והוא טיפס ככל שהשבועות חלפו. כיום התמיכה החודשית בה הגיעה לסכום חסר תקדים עבור עיתונאית עצמאית: קצת יותר מ־79 אלף שקל בחודש, שמגיעים מכ־1,300 תומכים קבועים (נכון לרגע כתיבת שורות אלו).

ההכנות מגיעות לקיצן והגיע הזמן ללחוץ על כפתור השידור החי. "שלום וברוכים הבאים למבזק חדשות הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", פותחת ברלב את השידור החי בפייסבוק. זהו המשפט היחיד שקבוע. מכאן, שום דבר לא מתוסרט. היא נעה עם התפתחות העניינים. הולכת לאן שנראה לה מתאים. כשתקבל הודעה על התפתחות חשובה שמתרחשת באחת מפינות הכיכר תרוץ לשם, ואחריה המאבטחים.

החלק הראשון של השידור החי שלה מוקדש ברובו לשיחות עם המפגינים בכיכר שהולכת ומתמלאת והופכת להיות צבעונית ככל שנוקפות השעות. ברלב צועדת בין הנוכחים. "את חייזרית מהממת", היא אומרת למפגינה שנושאת שלט שעליו כתוב "באנו להצחיק" ועליו איור של חייזר ירוק. "איך חשבת על השלט הזה", היא שואלת גבר מבוגר שעל הקרטון שהוא אוחז מתנוסס המשפט "ואהבת אותי כמוך". "אני רוצה שהבת שלי תשמע את ההמנון ותקבל צמרמורת", הוא אומר לה. משפט קטן וחזק. אבל אין זמן להתעכב, המצלמה ובעליה נעות הלאה בכיכר.

לפעמים היא מטפסת על חומה, כיסא או ספסל. מושיטה את המצלמה קדימה ונותנת למראות לדבר בעד עצמם ולקריאות הקצובות ולשירים הקליטים לסחוף גם את מי שצופה בבית. "מהמידע שאני מקבלת יש פה 20 אלף מפגינים. כל המשפטים שאתם שומעים בתקשורת על זה שהמחאה מתה זה פייק", היא אומרת ומפצירה בעוקביה להפיץ את המידע ברשתות החברתיות.

2,000 אנשים צפו בדקות הראשונות של השידור שאליו הצטרפנו. במשך הערב היתוספו אליהם עוד צופים. כ־3,000 אנשים צפו בשידור החי בשעה חצות וחצי. היו לילות שבהם יותר מ־8,000 אנשים רותקו למסך הקטן ועקבו אחריה

קבוצת הלוס קומבינוס, שמוכרת מאז מאבק הגז ב־2011 , מתופפת בתופי ענק ושרה את "ביבי צ'או" והמונים מצטרפים אליהם בשירה. "גבירותי ורבותי, אור־לי ברלב", אומר הסולן כשהוא רואה אותה מתקרבת אליהם. "תתמכו בעיתונות עצמאית לוחמת וצודקת", פונה הסולן לצופים בבית. והיא נותנת להם זמן מסך. ככה זה כשהשידור אורך חמש שעות: אפשר לתת גם למוזיקה לדבר. אין במאי או עורך שיחלק לה הוראות באוזנייה וידרבן אותה להמשיך הלאה.

2,000 אנשים צפו בדקות הראשונות של השידור שאליו הצטרפנו. במשך הערב היתוספו אליהם עוד צופים. כ־3,000 אנשים צפו בשידור החי בשעה חצות וחצי. שעה אחר כך המספר ירד ל־ 1,700. היו לילות שבהם יותר מ־8,000 אנשים רותקו למסך הקטן ועקבו אחריה. השידור החי שלה מגיע ל־200 אלף צפיות.

מי צריך תעודת עיתונות? 

אם החלק הראשון בשידור החי של ברלב מראה את הצבעוניות של המפגינים ואת היכולות הקריאייטיביות שלהם בניסוח שלטים, הרי שהחלק השני כבר פחות נעים לעין: תיעוד של אלימות השוטרים כלפי המפגינים, בלייב.

בחלק הזה של השידור היא כמעט לא מדברת עם הצופים, אלא נותנת למראות לדבר בעד עצמם. הטענות נגד הכוח שמפעילים לובשי המדים כלפי אזרחים מעולם לא גובו בעדויות מצולמות — וברלב שינתה את התמונה במו ידיה. היא גם נותנת למפגינים להתבטא רגע אחרי שחוו על בשרם את הכוח המשטרתי. כמו שהם, נסערים, חבולים, מתארים את שעבר עליהם. לפעמים תצעק על השוטרים שמתנהגים בגסות, ותברר את שמות העצורים בעודם נישאים לניידות על ידי לובשי המדים.

מדי שבוע ברלב חוזרת ומשננת לצופים את הזכות שיש לכל אדם במדינה להפגין. היא מבהירה שאין למשטרה שום סיבה לפנות את הנוכחים מהכיכר ושעל השוטרים ללמוד להכיל את המחאה ולתת למוחים הזדמנות לזעוק את זעקתם וכאבם. "לא המשטרה תקבע למחאה את דרכה ואת האופן שבו היא מתבטאת. זה תפקידו של העם לקבוע", כתבה בדף הפייסבוק שלה בסיום אותה הפגנה. "תפקידה של המשטרה בדמוקרטיה הוא לאבטח ולהבטיח זכות זו".

שבוע אחרי שליווינו אותה, האלימות הופנתה כלפיה. שוטר דחף אותה תוך שהוא נוגע בחזה שלה. את מה שעברה אפשר היה לראות בלייב שלה כמובן, וגם בתיעוד שהעלו מפגינים אחרים שהיו בקרבתה.

הטענות נגד הכוח שמפעילים לובשי המדים כלפי אזרחים מעולם לא גובו בעדויות מצולמות — וברלב שינתה את התמונה במו ידיה. היא גם נותנת למפגינים להתבטא רגע אחרי שחוו על בשרם את הכוח המשטרתי. כמו שהם, נסערים, חבולים

את הסרטון והפוסט שצולם בעקבותיו העברנו למשטרה, וזו טענה לשימוש בכוח סביר ובהאשמת ברלב ב"ניצול ציני ופסול במקצוע עיתונאי להצדקת התנהלותה הפסולה". בין השאר טענה המשטרה כי ברלב לא הציגה תעודת עיתונאי גם כשהתבקשה להציג אותה. 

האירוניה היא שכמה ימים אחרי פרסום הסרטון קיבלה ברלב סוף סוף את תעודת העיתונאי שלה, הגם שזו ניתנה מארגון העיתונאים ולא מלשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ). בנוסף, מועצת העיתונות והתקשורת בישראל, שבראשה הנשיאה השופטת בדימוס דליה דורנר, קיבלה אותה לשורותיה — בפעם הראשונה שהמועצה קיבלה לשורותיה עיתונאי שאין מאחוריו כלי תקשורת.

הכתבה המלאה מתפרסמת במהדורה המודפסת של "המקום הכי חם בגיהנום". לרכישה לחצו כאן.