כבר 25 שנים, יום הזיכרון הוא היום השנוא עלי בלוח השנה. זיכרון אינו עניין חמקמק עבורי, ואני עוסקת בו על בסיס יומיומי. הזיכרון שלי מתפקד יפה מאוד לבד, לפעמים יפה מדי, והוא בטח איננו זקוק לקביים שיעזרו לו, אבל דווקא ביום שבו כולם נדרשים לזכור באופן קולקטיבי, אני נכנסת לחרדת ביצוע.
כבר 25 שנים, הזיכרון שלי מחלק מאמצים בשיטה קלנדרית. יריית הפתיחה: ערב פסח. המשפחה שלי מעולם לא הייתה קרובה לדת או לאמונה מסוג כלשהי, ככה שסדר פסח הוא הערב היחידי שבו אנחנו מתכנסים לארוחת ערב משפחתית רחבה. בערב כזה הדמויות עם הכי הרבה נוכחות הן דווקא אלו שחסרות. אליהו הנביא יכול לקחת מספר ולעמוד בתור. אין לנו כסאות מיותרים לנביאים מדומיינים.
אחרי פסח מתחיל הסבב של ימי הזיכרון. הראשון בתור: יום השואה. בתור ילדה שהשתתפה בטקסים ביישוב לא הצלחתי להבין עד הסוף את גודל האירוע. היום אני כבר מבינה שזהו יום הזיכרון של סבא וסבתא ושל כל מה שאמא שלי עברה כשגדלה כבת של ניצולים.
הבא בתור והמפחיד מכולם הוא יום הזיכרון של החיילים. מאז שהחל משבר הקורונה, התחילו להסתובב שמועות על ביטול אפשרי של האירוע, והלב שלי התחיל להתרחב באופן בלתי רצוני. איזה יופי, חשבתי. כבר 25 שנים אני מתפללת שיבטלו את היום הזה. שישלחו אותי ואת אחיי למשפחת השכול לספא מפנק במקום. כבר סבלנו כל כך, מגיע לנו פרס, לא עונש. הזיכרון שלנו קם איתנו בבוקר, מגיע איתנו לעבודה, אוכל איתנו צהריים, הולך איתנו לישון, וחולם לנו את החלומות. הזיכרון שלנו לא עושה משא ומתן על נוכחות. הוא שם. תמיד. יום הזיכרון לשכולים, זה כמו לתת ספידים לאצן המהיר בעולם. אין צורך. הוא יגיע לבד.
רגע השיא של ועידת השכול
כבר 25 שנים אנחנו הולכים את אותו המסלול ביום הזה. מדובר בשדרת זכרונות שכוללת שלושה טקסים לכל הפחות, ביקור בחדרי זיכרון מאולתרים, שיחות נימוס חצי מזויפות, ופקקים. מלא פקקים. להיכנס לבית קברות צבאי ביום הזיכרון זה מסובך כמו לצלוח מסלול של נינג'ה ישראל.
הפקק מתחיל בערך 15 ק"מ לפני הכניסה והוא איטי ואינסופי. המזגן ברכב משום מה בדרך כלל לא עובד ואני מביטה על היושבים במכוניות שלצידי, יודעת שאלו הקולגות מהשכול. תוהה אם גם הם ברגע הזה שואלים את עצמם 'איפה טעינו'. גם איבדנו את היקר לנו מכל, וגם נגזר עלינו לעמוד בסיוט הזה במקום שישלחו את כולנו לחופשה בטן-גב בקאריביים.
הזיכרון שלנו קם איתנו בבוקר, אוכל איתנו צהריים, הולך איתנו לישון, חולם לנו את החלומות, מגיע איתנו לעבודה
כשכולם שכולים אין פרוטקציות בכניסה למתחם, כולנו באותו החרא, והחניה מותרת רק במרחק 10 ק"מ מבית הקברות. ההליכה בשדות שמקיפים את קרית שאול מצריכה נעליים גבוהות, והרבה תקווה שנזכור לאיזה שדה לחזור כדי למצוא את האוטו. הזיכרון כאמור, מלא. השבילים בין השדות מתחילים להתמלא בזרם של אנשים עצובים. מדובר במיקרוקוסמוס המדכא ביותר של החברה הישראלית.
האירוע בבית הקברות הוא רגע השיא של ועידת השכול השנתית. הצפיפות סביב הקברים נוראית. הרבה כאב חי במקום שבו המון כאב מת, ובמקרה הזה צרת רבים איננה אפילו חלקיק נחמה, אלא ההיפך. צפירה רועשת מצליחה להשתיק מאות אלפי שכולים למשך שתי דקות. אחריה ישמיעו הרמקולים את הטקסטים המקובלים. דת כאמור מעולם לא הייתה חלק מחיי, אבל את תפילת "אל מלא רחמים" אני יודעת בעל פה.
הנאום של נציג הממשלה, אותה ממשלה ששלחה את כל אלו אל מותם, הוא תמיד רגע מיוחד. אני שואלת את עצמי איך שר הביטחון מוצא את הכוחות לעמוד מולנו. הרי ביקום מקביל, עם סדר עולמי אחר, היינו סוקלים אותו באבנים. אני מסתכלת על משפחת השכול שסביבי ותוהה מאיזה צד קיבלנו את הגנים המאופקים האלה שלנו.
את מטח יריות הכבוד מעולם לא הצלחתי להבין. אין דבר נורא יותר מלהיות מוקף בכל כך הרבה מוות, כשברקע מכונות המלחמה שגרמו לו. את האירוע חותמת שירת התקווה. אם זאת לא תקווה לתחיית המתים ששוכבים לפנינו, אז לא ברור לי לֶמה בדיוק מקווים כאן. או שאנחנו נאיבים או שכולם סביבי מעמידים פנים בדיוק כמוני. אירוע מוזר.
ההליכה בשדות שמקיפים את קרית שאול מצריכה נעליים גבוהות, והרבה תקווה שנזכור לאיזה שדה לחזור כדי למצוא את האוטו. הזיכרון כאמור, מלא
באופן הפוך מהמקובל באירועים, כשנגמר הטקס מתחילה קבלת הפנים, והחלקה כמרקחה. חברים מהישוב שכבר 25 שנים עושים את המאמץ מפלסים דרכם בין הקבר של אחי לקבר של חברו הטוב ביותר. ביום של זיכרון רגיל לוקח 15 שניות לחצות את החלקה שלנו, אבל ביום הזיכרון של כולם מדובר בנצח. נציג הממשלה גם הוא נדחק באומץ בין ההמון ומגיע להצדיע מול קברו הסמוך של הרמטכ"ל לשעבר מוטה גור. מיליון מילים נזרקות לאוויר בשיחות חולין חצי משועשעות חצי עצובות, בזמן שכולנו חושבים איך לעזאזל נצליח לחזור לאוטו.
חודשיים טובים בשנה
מדי שנה החרדה מהיום הזה מתחילה כמו שעון ביולוגי סביב פסח, ונמשכת עם סבב האזכרות וימי ההולדת של הנפקדים שמסתיים אי שם בינואר. פברואר ומרץ הם ללא ספק החודשים הטובים ביותר בלוח השנה. באפריל הכל חוזר חלילה. ככה, כל שנה, כפול 25. בינתיים.
השנה הדיבורים על ביטול טקסי יום הזיכרון התחילו עוד לפני פסח. כל רעיון הקולקטיב קיבל ברקס רציני, וכולם התבקשו להתחבר לסובייקט שהם, ולהסתפק בעצמם. תגובתי הראשונית: יש אלוהים והוא שמע את תפילותי! היום השנוא עלי בשנה בוטל וזה עוד לפני החזרה הגנרלית של סדר פסח. חגיגה.
חברים מפלסים דרכם בין הקבר של אחי לקבר של חברו הטוב ביותר. ביום של זיכרון רגיל לוקח 15 שניות לחצות את החלקה שלנו, אבל ביום הזיכרון של כולם מדובר בנצח
בעודי ממתינה לתחושת ההקלה שתתרגש עלי, התחלתי להריץ בראש את כל הסבל שייחסך ממני השנה: הטקסטים, המשואות, הסמסים הגנריים, התרועה של הורדת הדגל לחצי התורן – שזאת אותה תרועה של הנפת הדגל למלוא התורן רק הפוך – סרטי הזיכרון שמשודרים בטלוויזיה ובכולם אותם משפטים שחוזרים על עצמם כמנטרות גנריות. הפקק. ההליכה בשדות. יש שכולים שהיום הזה הוא נחמה הכרחית עבורם, שלא עמדו בצפירה לבד בבית מעולם. בין השכול הפרטי העצום שלי לאירוע הזה, שמחלקים בו ספידים של זיכרון לכולם, אין כמעט שום קשר.
ובכל זאת, סדר פסח כבר עבר, ותחושת ההקלה, כמו אליהו הנביא, לא באה. אני מתחילה לחשוד שהדבר היחיד שיותר מוזר מיום הזיכרון, זה יום זיכרון מבוטל. אתמול התקבלה ההחלטה הסופית בדבר סגירתם של בתי הקברות, ומהדורות החדשות נפתחו בטון קודר. אם המוות הוא נצחי, אז החיים הם חתיכת עניין שברירי. היכולת של החברה הישראלית לקדש את הקיום שלנו כבני אנוש, זמניים ככל שנהיה, היא מהמופלאות בעולם.
זאת אותה יכולת שעומדת מאחורי חשיבותם של ימי זיכרון מפוארים, שבאופן סימטרי הביאה השנה גם לביטולם. בעבור שכולים רבים, אלו שמוצאים נחמה בזיכרון של כולם ואלו שכמוני מעדיפים לזכור על הספה בבית, ביטול יום הזיכרון הוא בבחינת הלא יאמן. החיים משתנים, אבל יום הזיכרון תמיד מגיע. עד שפתאום הוא לא.
יותם ענבר, אחיה הבכור של הכותבת, נהרג בלבנון ב-1995
