בחצר הבית של סבא שלי היתה תרנגולת, כנראה היחידה בבני ברק. לא באמת תרנגולת של קוקוריקו וביצים, אלא בובת דמה שחוברה עם בטון לאדמה, מה שלא הפריע לילדי העיר השובבים להתנכל אליה ואגב כך לספק לסבא תעסוקה לרוב.
את הווילה במרכז העיר בנה סבא בעשר אצבעות. כשעלה ארצה אחרי המלחמה פתח מכולת, ששימשה תחילה גם כדירת מגורים. לאחר מכן פתח עם שותפים אולם חתונות מצליח, מה שזיכה אותו בימים ההם לסטטוס של עשיר, או בעגה המקומית "גביר". היו אלו טרום ימי המינופים, הנכסים והדירות להשקעה. בבעלותך עסק? בסוף היום אתה סופר מזומנים? זכית בחיי אושר ועושר.
אבל לא נדבר כאן על סבא, גדודי צאצאים הנושאים את שמו הטוב בעולם מדברים בעד עצמם. נדבר כאן על מה שהתרחש בעליית הגג בווילה של סבא. ונדבר על הנשים בחייו. נשים שנותרו מעין תעלומה. נשים שלא הותירו אחריהן כלום. או בקיצור: ברוכה ודורה.
כדי לצלול לדמותן הייתי זקוק להרים טלפונים למשפחה. למרות שהן ליוו את הילדות שלי, ניצבות שם תמיד בזיכרון, צמד זקנות שפופות וחייכניות, חלק מתפאורה קבועה – אף פעם לא טרחתי לבדוק את מהותה.
בכל פעם, לפני שחזרנו הביתה מעוד ביקור אצל סבא וסבתא, היינו עולים לקומה השנייה להגיד להן "לילה טוב". אני זוכר אותן באותו בגד, באותה פינה במטבח, עם אותו ספר תהילים מתפורר ביד.
הידיים שלא זכו לחבק
ברוכה ודורה (דבורה) הכירו באנטוורפן שבבלגיה והפכו לידידות נפש. נשים צעירות של אחרי המלחמה, שנושאות איתן צלקות מהעבר וגם מההווה.
ברוכה היא אחות של סבא. אמא שלהם, כך מסתבר, הייתה חבר'מנית לא קטנה. את מרבית ילדיה הצליחה למלט מפולין בתחילת המלחמה. רובם השלימו את חייהם בשיבה טובה, חלקם בקיבוצים, חלקם בקהילות חרדיות. ברוכה וסבא העבירו את שנות המלחמה בסיביר.
לבעלה הראשון של ברוכה היה בן יחיד שנפל במלחמת השחרור. סתם פאשלה קטנה, פיסה משעממת בהיסטוריה שהותירה פליט שואה ללא ילדים. ערירי. בעלה השני היה מנכבדי הקהילה החסידית באנטוורפן, משניהם לא הרתה.
הסיפור של דורה עצוב יותר. מהמעט שאפשר היה ללמוד מדבריה המעטים שנאמרו בין שתיקותיה הנצחיות ובעיקר בזכות חברתה ברוכה, התברר כי היא הותירה מאחור שני ילדים קטנים. למה אני משתמש במילים "הותירה מאחור"? כי ייתכן שהם עודם בחיים.
מהמעט שאפשר היה ללמוד מדבריה שנאמרו בין שתיקותיה הנצחיות, התברר כי היא הותירה מאחור שני ילדים קטנים
וכך היה המעשה: דורה ובעלה הצעירים, תושבי קראקא (קרקוב), הוכנסו עם ילדיהם לגטו וניסו לתמרן את חייהם. ככל שהזמן חלף, הבינו בני הזוג כי ילדיהם לא ישרדו את הגטו וקיבלו החלטה קשה. באישון ליל נפרדה דורה מילדיה, ושלחה אותם עם בעלה אל מחוץ לגטו במטרה למסור אותם לאימוץ. בעלה לא חזר.
עד יומה האחרון, התייסרה דורה בגעגועים ובלבטים. האם בעלה נתפס לפני שהצליח להבריח את ילדיהם, או שמא בא אל מותו לאחר שביצע את שליחותו, וילדיה זכו בחיים אך רחקו ממנה לנצח.
לב שפועם ביחד
אחרי שהתאלמנה מבעלה השני, החליטה ברוכה לעלות לישראל. בעלה המת הותיר אחריו הון רב. היא מכרה את כל הנכסים שירשה, נפרדה מאדמת אירופה והגיעה לבני ברק. כמה שנים אחריה התאלמנה דורה ועלתה אף היא ארצה. גם היא ירשה רכוש רב. שתי החברות הבודדות איחדו כתובת.
סבא, אחיה של דודה ברוכה, החליט שאין טעם שהן יהיו לבדן. הוא בנה עבורן קומה שנייה בווילה, כדי ששם יגורו וייהנו מהבית השוקק ומהמולת המשפחה שהקיפה את סבא וסבתא.
ברוכה ודורה לא היו נשים עצובות. את שארית חייהן הן בילו יחד, בסדר יום שאפשר לקנא בו. הכל, אבל הכל, הן עשו יחד. אוכלות, מנקות, מתפללות, הולכות לישון, מתפללות ושוב מתפללות.
עד יומה האחרון, התייסרה דורה בגעגועים ובלבטים. האם בעלה נתפס לפני שהצליח להבריח את ילדיהם, או שמא בא אל מותו לאחר שביצע את שליחותו
ברוכה הייתה המובילה, דיבוריה הבלתי נגמרים נשזרו בהומור פולני, על המילה שלה לא יכולתם לערער. דורה הייתה קטנה, שברירית, מעליה עננת שתיקה. תמיד מצאנו אותה יושבת בכורסא המיושנת במטבח. פניה מאירות, שפתיה אך בקושי נעות.
לרכוש הרב שהחזיקו לא היה ולו בדל של נוכחות בחייהן. מלבד הבגדים הפשוטים שלגופן ומעט האוכל שבא לפיהן – לא נהנו מהכסף מאומה. את כל כספם העניקו ברוחב לב לכל מי שביקש.
כל קרוב משפחה רחוק שהיה זקוק לעזרה יצא מהן עם צ'ק שמן. כל גבאי צדקה, מוסד תורני, גמ"ח או משפחה נזקקת היו מקבלים אלפי דולרים. הרוטינה היתה קבועה: אנשים עולים לקומה השנייה, יושבים דקות ספורות, החברות כותבות צ'ק באגביות וממשיכות הלאה. לא ביג דיל.
חלוק קטיפה, שתיקה, דמעה
ברוכה ודורה. שתי נשים, גדולות מהחיים. כי הם, החיים, לא האירו להן לרגע פנים. והן מעולם לא תבעו את המגיע להן, לא דרשו לעצמן כלום. לא קיטרו ולא זעפו, לא חשבו שנעשה להן עוול, לא התחשבנו עם העבר, ההווה או העתיד. היא בדיבורה והיא בשתיקתה, יחד מילאו את הימים בתום וביושר, בצניעות ובהכרת תודה. את דמעותיהן הספיגו בסידור התפילה.
ראשונה נפטרה דודה ברוכה. בגיל 89 סיימה את תלאות חייה והלכה לעולם שכולו טוב. אין לי אינדיקציה לגבי זהות המלאכים שקידמו את פניה, רוצה לקוות שהם לבנים ורכים, כאלו שיוכלו לחבק אותה במלאכיות, ייתנו לה כתף מנחמת, מקום לפרוק בו את הכאב המצטבר, שהיא לא אפשרה לעצמה כל ימיה.
יכולתי להתאמץ למצוא עדות מההלווייה, לתאר איך נראתה דורה ברגעי הפרידה משותפתה לחיים. רק מהמחשבה על כך יש לי צמרמורת. האדם היחיד שהיה לה בעולם, הנפש התאומה שאיתה חלקה – במילים ובשתיקה – את הסבל והתלאות. האישה שאיתה היתה קמה כל בוקר איננה. אבל אין טעם למאמץ. בטח לא ראו עליה כלום. פנים מאירות מעל חלוק קטיפה, שתיקה, אולי דמעה בקצה העין.
הנפש התאומה שאיתה חלקה – במילים ובשתיקה – את הסבל והתלאות. האדם היחיד שהיה לה בעולם איננו
בשנים הבאות דאגה משפחתי לכל צרכיה של דורה. מיותר לציין שהיא נותרה לגור בקומה השנייה, בת משפחה לכל דבר. כשחלתה, סבתא שתהיה בריאה היתה עולה אליה עם אוכל מבושל, מרסקת לה ומגישה לה לפה. סועדת אותה באהבה.
ואז הגיע זמנה של דורה להיפרד. היא זכתה לשיבה, בטח היתה אסירת תודה על כל יום. גופתה הקטנה ירדה לקבר, ואיתה נסתם הגולל על סיפור חיים מפותל, שסחבו שתי נשים מהעיירה הדוויה בפולין דרך בעלים נכבדים באנטוורפן ועד לחיי בדידות-ביחד בבני ברק.
לפני שהקימו מצבה על קברה, התייעצה משפחתי עם רב חכם. "המצבה היא הזיכרון האחרון שלה בעולם, תנו אזכור לילדים שהשאירה. שיהיה. מי יודע, אולי יום אחד יחפשו אותה", אמר. והמצבה, גוש שיש קר ומגושם, שולחת יד לחיים, נאחזת בתקווה מתוך הצלמוות, בדיוק כמו שהיתה הטמונה תחתיה בחייה. "פ. נ. דבורה, שני ילדיה הקטנים אבד עימם הקשר תוך ניסיון להצילם. נשאה את כאבה בדומייה".