לפני שממהרים להרשיע את יולי אדלשטיין בעבירת ביזיון בית המשפט, אולי כדאי לשקול את הרשעת בני גנץ בביזיון הכרעת הבוחר. כי כשאדלשטיין מנע בחירת יו״ר כנסת חדש, המהלך הזה – יש לומר – היה חוקי וכשר, גם אם מסריח. לפי סעיף מסעיפי ״חוק יסוד: הכנסת״ (שעופר שלח תמך בו לפני ארבע שנים) יו״ר הכנסת היוצא ממשיך לכהן בתפקידו עד להשבעת הממשלה החדשה. כמובן, זהו שטיק שבנימין נתניהו השתמש בו כדי למשוך זמן. נכון, זה לא מוסרי. אבל חוקי.
והנה, באורח פלא מנע גנץ את בחירת מאיר כהן מ״יש עתיד״ לתפקיד יו״ר הכנסת וזאת כדי לסכל שליטה של יאיר לפיד בסדר יומה של הכנסת ה-23. באופן אירוני הפסיקה של בג״ץ נגד יולי אדלשטיין לא פירקה את רציפות ראשות הממשלה של נתניהו. היא פירקה את כחול לבן.
והרי מלכתחילה לא היה צורך בטריק בג״צי. כי את השטיק של נתניהו אפשר היה לשבור בטריק גנצי. כל מה שגנץ היה צריך לעשות זה להכריז שיש לו ממשלה, אף שלא היתה לו (ולא היתה לו). אם גנץ היה אמיץ דיו להכריז על ממשלה (שאין לו), יו״ר הכנסת היה מחויב על פי ״חוק יסוד: הכנסת״ לכנס את המליאה, לבחור יו״ר חדש, ואז לגלות שאין ממשלה.
כך היה מתאפשר לכחול לבן למסמר לכסא היו״ר את הנבחר שלה, וברגע שיש יו״ר חדש, אפשר לנווט את הכנסת ואת סדר יומה בהתאם לסדר יומו של הגוש אשר מונה 61 ח״כים. וכך, במהלך בזק, אפשר היה להעביר את החוק הפרסונלי נגד נתניהו. זה לא מוסרי. נכון. אבל חוקי. והרי נתניהו לימד את המערכת הפוליטית בישראל קורס בשטיקים וטריקים מעין אלה.
מלכתחילה לא היה צורך בטריק בג״צי. כי את השטיק של נתניהו אפשר היה לשבור בטריק גנצי
אבל זה לא קרה. גנץ לא ניחן באומץ לב בשדה הקרב הפוליטי. שיתוף הפעולה ההיסטורי בין מפלגות ציוניות למפלגה ערבית בא אל קיצו. זה היה אצל גנץ בידיים, וגנץ לא רצה לעשות עם זה כלום. הוא מעדיף אחדות עם נתניהו; כשנתניהו, כמובן, ראשון.
וכל זה למה? כי גנץ מבוהל מהתפקיד. הוא אולי מתעב את נתניהו אך בוודאי מעריך את ניסיונו הרב, והוא מעוניין בחפיפה תחת נתניהו לפני שיהפוך לראש ממשלה (אם יהפוך. וזה אם גדול. הרי הכל יכול לקרות בשנה וחצי). כמו-כן גנץ מפחד לשאת באחריות לפתרון משבר הקורונה. הוא פשוט סומך על נתניהו.
התרגיל המסריח מ-1990 הוא כאין וכאפס לעומת התרגיל המסריח 2020. גנץ העדיף לרקוח עם נתניהו את תוכנית ההתנתקות מ-1,220,381 מצביעיו, מלפיד שותפו ומברית פוליטית נדירה עם אביגדור ליברמן ואיימן עודה. יותר מכל זהו תרגיל מזוהם בשל ביזיון הכרעת הבוחר, אך בה בעת זהו תרגיל מבריק משום שנתניהו וגנץ כלאו בתוך נגמ״ש אחד שבעה פוליטיקאים, שחשבו שהם קובעים את סדר היום: לפיד, יעלון, ליברמן, עודה, טיבי, הנדל והאוזר.
זהו תרגיל מבריק משום שנתניהו וגנץ כלאו בתוך נגמ״ש אחד שבעה פוליטיקאים, שחשבו שהם קובעים את סדר היום
אגב אם תשאלו לאן נעלמו ההבטחות של גנץ (מלפני הבחירות) להילחם בשחיתות, יתכן שהתשובה ניתנה לנו כבר לפני שש שנים.
בחום יולי-אוגוסט 2014 יצאו יחדיו שני בנימינים למלחמה. בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, ובנימין גנץ, ראש המטה הכללי. המלחמה כונתה ״מבצע״, וה״מבצע״ זכה לכינוי ההירואי ״צוק איתן״. המלחמה שארכה 50 יום (אחת הארוכות בתולדות ישראל) הסתיימה בכישלון. אבל בנימין נתניהו הציג אותה כהישג, ובנימין גנץ התהדר בה בטענה שחיסל 1,364 עזתים.
תחת הנהגתם של שני הבנימינים נשלחו לשכונת שג׳עיה שבעיר עזה שבעה לוחמים בנגמ״ש. היה זה נגמ״ש תוצרת שנות השישים מסוג M-113, והשתמשו בו כבר בשנות השבעים, במלחמת יום כיפור, ובשנות השמונים – במלחמת לבנון. הראשונה. כבר שלושים-ארבעים שנה לפני שג׳עיה, וכבר שם התגלה הנגמ״ש כפגיע, כנוטה להתלקחות.
ובנגמ״ש הזה ישבו שבעה חיילים: מקס שטיינברג, שחר תעשה ודניאל פומרנץ, שון מונדשיין, בן וענונו ואורן נוח. ואורון שאול. אורון שאול, שנחשב לנעדר, ומזה שש שנים אמו זהבה ואחיו אבירם מתדפקים על דלתם של שני הבנימינים כדי שישיבו אותו הביתה. בנימין ג׳ ובנימין נ׳ שלחו את אורון שאול וחבריו לשג׳עיה בקיץ 2014 חמושים בזלדה מתלקחת משנות השישים. ואם זו לא שחיתות, מהי שחיתות? ואם איש לא דרש מהם להתפטר אז, למה שלא יקימו ממשלה עכשיו?
