"האפור היום אפור מאד, וקצת שחור ואין לובן בעיר, והנסער היום נסער מאד, והעבר היום- עבר מאד, קצת עתיד, ואין הווה באוויר" (לאה גולדברג)
שני דברים אפשר לומר על הקמפיין של כחול לבן: א. שהוא היה כהה וחסר ברק ב. שהיה קהה ולא חד.
ה"גל"צניק", ה"גולנצ'יק", ה"מטכ"ליסט" וה"צנף" (צנחן; י.ל), כולם אנשי חילות היבשה, עברו קורס טיס בן לילה ונכנסו לקוקפיט. דווקא הם, שיודעים שמלחמות מנצחים ביבשה, בקרבות מרים פנים אל פנים, עם סכין בין השיניים, בתעלות ובשוחות, כשמזיעים בחום ובחורף בבוץ ובשלוליות, ובעיקר שאי אפשר לנצח בלי להזיע, להירטב ולהתלכלך. בקוקפיט לא מתלכלכים ולא מזיעים. נשארים נקיים. המבט מלמעלה, מתא הטייס, יוצר הוויה ותודעה של ניתוק והתנשאות.
איש מחברי ה"קוקפיט" אינו אדם מתנשא ביסודו, אולם כל התנהגותם והתנהלותם שידרו התנשאות וניתוק. הארבעה הולכים בשגרה לסופרמרקט, נוהגים ומתדלקים, מחזיקים בכרטיס אשראי ובכסף מזומן.
היריב מולם הוא ככל הנראה האליטיסט היהיר, הזחתן והרברבן, המנותק והמתנשא ביותר שידעה הציבוריות הישראלית, זה ששכח איך נוהגים, איך עורכים קניות ואיך משלמים, שלא יודע איך נראים פנקס צ'קים וכסף מזומן, שמתדלק רק בערב בחירות לצורכי פוזות למצלמות, שבז למרבית בוחריו, רואה בהם חוטבי עצים ושואבי מים, אנשים נחותים ואידיוטים שימושיים.
לא העובדה שגדל ברחביה, שירת ב"יחידה" ולמד ב-MIT הפכו אותו למרוחק ומתנשא, אלא דווקא העשור האחרון שבו חי מנותק בתוך בועה, משוכנע שהכל מגיע לו.
לעומתם, הוא זה ששיחק אותה עממיקו, עם גן מזרחי, עד כדי כך שיש הרואים בו לא פחות מנציגה של ישראל השנייה. אוי לה לאותה בדיחה עצובה. הוא שידר ושיחק עממיות מתפרצת ומלבבת, לחץ ידיים, חיבק וצ'יפח, טפח על כתפיים והצמיד לחיים, על פניו שפוכה נהרה של הנאה כשכל תוכנו ופנימיותו מלאים סלידה. מי שאינו מכירו טעה וחשב שהוא באמת נהנה. שחקן משובח שאין בלתו, וזה רק סוד אחד מסודותיו.
כשל מודיעיני מהמדרגה הראשונה
חברי הקוקפיט לא למדו את "אומנות המלחמה" של סן טזה, לא שיננו את החוזקות והחולשות, לא של עצמם ולא של יריבם. הם נפלו כמעט לכל הבורות. לעתים ראו בכך תקלות נקודתיות ומקריות ולא הבינו שיש כאן תוכנית סדורה ואסטרטגיה ברורה: מוקשי נ"ט ונ"א, מטעני צד ומטעני גחון הוטמנו מבעוד מועד בנתיב התקדמותם. היה זה כשל מודיעיני מהמדרגה הראשונה.
כך למשל, יכלו להניח שיואשמו בשת"פ עם ה"משותפת", ואז להקדים תרופה למכה, להוכיח שנתניהו הוא שהצביע שכם אל שכם עם המשותפת, הן בפיזור הכנסת והן בבחירתו המושחתת של מבקר המדינה מתניהו אנגלמן, בחירה שהתאפשרה אגב הודות לרפיסותם. הם יכלו למשל לבקש מראשי המשותפת לשבח את נתניהו – שביד ימין מקלל אותם בפומבי וביד שמאל מלטף אותם מאחורי הקלעים ומקיים איתם קשרים ותיאומים.
היריב מולם הוא ככל הנראה האליטיסט היהיר, הזחתן והרברבן, המנותק והמתנשא ביותר שידעה הציבוריות הישראלית, שלא יודע איך נראים פנקס צ'קים וכסף מזומן
אבל מי שאינו מכיר את יכולותיו וחולשותיו שלו עצמו, קשה לצפות שיכיר את אלו של יריביו. בניגוד לנאשם, הרמט"כלים מעולם לא הבינו שהתקשורת היא אחד המפתחות החשובים, אם לא החשוב ביותר לשליטה במדינה ובתודעה. ספק אם גם כיום הם מבינים את החשיבות והמשמעות הרבה לעומקה. הם בוודאי לא הבינו את המניפולציה והשליטה הכמעט מוחלטת של נתניהו בתקשורת.
מכונת התעמולה שבנה נתניהו בשנים האחרונות עמדה במבחן הפעולה בהצלחה יתרה, כשהפכה אמיתות לשקרים ושקרים לאמיתות. הם לא ידעו ולא האמינו שעיתונאים רבים, רבים מדי בתקשורת הישראלית, נשבעו אמונים לבלפור ויושביו ולא לציבור הצופים, המאזינים והקוראים שלהם.
בבחירות הקודמות העלה נתניהו שלטי חוצות עם תמונותיהם של ארבעה עיתונאים (רביב דרוקר, אמנון אברמוביץ, בן כספית וגיא פלג) ומתחת לתמונה הכיתוב: "הם לא יחליטו". כחול לבן לא היתה צריכה לגלות יצירתיות רבה כדי לאמץ את שיטות נתניהו ולהפנותם נגדו, למשל להעלות שלטים דומים עם כיתוב זהה ועליו דיוקנאות של יורם שפטל, שמעון ריקלין, אלירז שדה וטאלנט נוסף המתחזה לעיתונאי. בכך הם גם היו גורמים גם להחתמה וגם להכתמה של השופרות.
מכונת התעמולה שבנה נתניהו בשנים האחרונות עמדה במבחן הפעולה בהצלחה יתרה, כשהפכה אמיתות לשקרים ושקרים לאמיתות
נתניהו חש כל כך בנוח ובטוח עד שהעז לתקוף במצח נחושה את יריביו דווקא בנקודת התורפה החלשה ביותר שלו, בלב ליבה של נקודת החוזקה שלהם – יושר וטוהר מידות. בלי היסוס, עם שלושה כתבי אישום כבדים על ראשו, הוא יצא להסתערות חזיתית. מדובר בעזות מצח, אך גם בגאונות.
וכיתתו טיליהם למקלות
לכחול לבן היו ביד טילים והם הפכו אותם למקלות, בעוד שנתניהו נטל מקלות והפך אותם לטילים. מולם נלחם, בפעם השלישית, "גאון, עבריין ושקרן", עם שלושה אזיקים (כתבי אישום) לידיו ורגליו והם לא יכלו לו. הוא העניש את היריב על כל טעות, ולו הקטנה ביותר. הוא ניצל כל "ליפסוס" או גמגום של גנץ והפך אותם למשבר לאומי. בכחול לבן לא השכילו לנצל חולשות עצומות של נתניהו, כמו המצב הביטחוני הקשה וגשם הרקטות על עוטף עזה – ולהפכן למבול קולות "פה" בקלפיות.
נתניהו חש כל כך בנוח ובטוח עד שהעז לתקוף במצח נחושה את יריביו דווקא בלב ליבה של נקודת החוזקה שלהם – יושר וטוהר מידות
כשהגיע לידיהם ערב הבחירות טיל בליסטי בדמות הקלטות בהן נשמע רה"מ נתניהו כשהוא משדל, במו פיו, רב בזוי להקליט אדם במצוקה לצורכי תעמולת הבחירות שלו, כאחרון העבריינים, הם לא ידעו איך מתפעלים את הטיל ולא הבינו איך יורים אותו בכינון ישיר לעברו של ראש המאפיה, הקאפו די טוטי קאפי. היה מי שכינה בצדק את אותה הקלטה כ"הקלטה ניקסונית". אבל דומה שאם פרשת ווטרגייט הייתה מתרחשת בזמן שכחול לבן היו באופוזיציה, ניקסון היה נשאר עד היום בבית הלבן.
חוסר הבנתם בקמפיין בכלל ובתקשורת בפרט מתבטא גם בזמן האוויר שניתן בתקשורת לנתניהו ולליכוד, בהשוואה לזה שניתן לגנץ וכחול לבן: 1,145 דקות ו-211 הופעות לנתניהו לעומת 765 דקות ו-139 הופעות לגנץ. כלומר, זמן האוויר שקיבל נתניהו היה גבוה בכחמישים אחוז מזה של גנץ.
לשם השוואה, דקות התקשורת שקיבל נתניהו לקראת הבחירות לכנסת ה-18 ב-2009, כשהליכוד היה עם 12 (!) מנדטים במציאות ובסקרים שנערכו אז, היה נמוך רק במעט מזה שקיבלו ציפי לבני וקדימה, עם 29 מנדטים. בסיומן זכה נתניהו ב-27 מנדטים והרכיב את הממשלה, בעוד קדימה קיבלה 28 מנדטים ונותרה באופוזיציה. כשזה מתרחש בקמפיין בחירות שלישי הדבר אומר דרשני. משל הדבר לחלוץ מרכזי שלא יודע להבקיע.
דקות התקשורת שקיבל נתניהו לקראת הבחירות ב-2009, כשהליכוד היה עם 12 (!) מנדטים במציאות, היה נמוך רק במעט מזה שקיבלו ציפי לבני וקדימה, עם 29 מנדטים
אם מנתחים ברצינות יש לציין כישלון נוסף של כחול לבן: בעוד שנתניהו ניהל את כל הבלוק שלו, כולל ש"ס, יהדות התורה וימינה, כשהוא מנסה לשלוח (ללא הצלחה) את ציפורני הנץ גם לגרונה של עוצמה יהודית, ניהלה כחול לבן בקושי את עצמה. ראשיה היו חסרי ראיה אסטרטגית רחבה לגבי הגוש, דבר שהתבטא בין היתר ברמיסת האחות הקטנה והנאמנה (העבודה-מרץ-גשר), עד שכמעט גרמו למותה.
כדי לא לצאת עם טעם מר מדי, הרי מספר מילות סיכום מטעם הסנגוריה הציבורית לזכותם של הכחולים לבנים:
- לנהל ולהתנהל בגוף בעל ארבע ראשים הוא משימה קשה ביותר.
- כחול לבן התחילו כל מערכת בחירות בפיגור של 3:0, מהסיבות הבאות:
א. שליט ששולט כמעט בכל הגופים: המוסד, השב"כ, רשות הסייבר הלאומית, הפרקליטות, מבקר המדינה, משרדי הממשלה ובעיקר במרבית כלי התקשורת.
ב. שליט שניצח ארבע פעמים, בהן צבר ניסיון רב, למד, השתכלל, הגביה ועיבה בכל יום שחלף את חומות שלטונו, כשבידיו אמצעים כמעט בלתי מוגבלים.
ג. שליט בלי בלמים ובלי קווים אדומים, שאין לו אלוהים. - ההישג הגדול ביותר של כחול לבן היה (ויהיה) שלא התפרקו ונשארו מאוחדים למרות כל הטלטלות והניסיונות שהיו ועוד יהיו. הדרך הקצרה והבטוחה ביותר לפירוקם, היא הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, ומי שלא מאמין מוזמן לשאול את שאול מופז, אהוד ברק, יצחק הרצוג, ציפי ליבני ושאר השוכנים בבית הקברות הפוליטי על שם נתניהו. RIP
"ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל לחשוב מול הרוח, ומאד לא פשוט לחכות, הסערה נוגעת בריסים, ומשתבר כל רגע לרסיסים" (לאה גולדברג)
הכותב הוא יועץ אסטרטגי, לשעבר יועצו של ראש הממשלה בנימין נתניהו