הערב זה יקרה, וסוף סוף כולנו נדע מה היה קורה אילו לילדה בשואה היה אינסטגרם. בינתיים, בעמוד "הסטורי של אווה" נרשמו יותר מ-150 אלף עוקבים והטריילר שעלה כבר הגיע למאות אלפי צפיות. כצפוי השיח סביב הנושא הולך ומתגבר ככל שמתקרב יום השואה ומתרבים גם הקולות שטוענים שמדובר בזילות השואה, שהפרויקט סר טעם, שהוא מזלזל בצעירים. רק שבכל הזמן הזה קולו של קהל היעד לא נשמע. אז מה בעצם חושבים בני הנוער על עמוד האינסטגרם של אווה?
"אני מודה שבפעם הראשונה ששמעתי על הדבר הזה כעסתי, כי הרגשתי שמנציחים כל סטיגמה אפשרית על הדור שלנו ומזלזלים באינטליגנציה שלנו: הדור הזה שלא מסוגל לפתוח ספר ולהתחיל לקרוא, להקשיב בשיעור או בטקס בבית הספר וזה שאי אפשר לדבר איתו על דברים עמוקים בלי להשתמש בטלפון או במסך", אומרת רות קיפניס, בת 14 מתל אביב.
"אבל אף פעם לא חשבתי שהפרוייקט הזה מזלזל בזיכרון השואה. ככל שחשבתי על זה הבנתי שזה לא נורא. האינסטגרם הוא רק כלי שמנסה להעביר את החוויה בדיוק כמו סרט. רוב האנשים צופים בסרטים על השואה ולא שואלים את עצמם אם מה שהם עושים הופך את כל העניין לרדוד, שטוח או מזלזל.
"השתכנעתי יותר כשראיתי את הטריילר, כתבתי לחברות שלי שזה מזכיר לי טריילר של סרט ושזה לא שונה מסרטים על השואה. באיזשהו שלב כולנו הפחתנו את הדיבורים ואת השאלות על האם כל הדבר הזה בסדר, מכבד ולא מזלזל והתחלנו לדבר על הדבר החשוב באמת: על מה שקרה".
"סבא בטח היה חושב שזה שטויות"
השאלה כיצד אפשר להעביר את זיכרון השואה לדור הבא – להנגיש אותה – אינה חדשה, והיא נשאלת מאז שהגיע הדור השני לאוויר העולם. "יש טכניקות שונות להעברת זיכרון, לא רק קריאה בספרי ההיסטוריה", אומרת ד"ר יפעת גוטמן, חוקרת זיכרון השואה מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת בן גוריון. "בטכניקות הישנות מסתמכים על זיכרון חי – על עדים שמספרים את סיפורם, על חפצים ועל פרסונליזציה של האסון, כלומר התמקדות בדמות אחת שדרכה מספרים את הסיפור".
רק שמספר הניצולים הולך ומתמעט, את זה יודעים אפילו בני הנוער שאינם נחשדים במעורבות יתר. "סבא שלי ז"ל היה ניצול שואה, גדלתי על הסיפורים שלו", אומרת נופר ניניו, בת 20 מלוד. "אבל עוד מעט לא יהיה מי שיספר את הסיפור והילדים לא ידעו מה היה שם".
מה לדעתך סבא שלך היה חושב על עמוד האינסטגרם?
"סבא בטח היה חושב שזה שטויות, אבל רק בגלל שהמבוגרים חושבים שהטכנולוגיה לא מתאימה להעביר את המסר. לדעתי זה העתיד, עוד מעט הילדים לא יקראו ספרים. אז איך הם ילמדו על השואה? האינסטגרם ממלא פה תפקיד ואם רוצים להשריש משהו לנוער זה רק דרך הטכנולוגיה".
"אנשי מקצוע מנסים להעביר את הזיכרון באמצעות הגוף, ברגש או בחושים וליצור חוויה. כמו למשל המשלחות לפולין שבהן המשתתפים עוברים מסע שבסופו זוכרים את השואה עם מסר מסוים", אומרת גוטמן. "עכשיו, בהנחה שיש חשש שהטקסים, המשלחות, החפצים, המסעות והשימוש ברגשות ובחושים כבר לא משפיעים על בני הנוער – מנסים לעשות זאת במדיום שקרוב לליבם, דרך הטכנולוגיה".
רבים מהילדים עצמם לא ממש מבינים למה המבוגרים כל כך מתרעמים על השימוש בטכנולוגיה להנצחת השואה. "יש אנשים שלוקחים את זה קשה כי הם רואים מין זלזול כזה בשואה, אבל זה לא – זו עוד דרך להעביר את הסיפור", אומרת איה שחק, בת 14 מתל אביב. "אפשר לכתוב ספר, אפשר לעשות הרצאה, או סרט, ואפשר סטורי. למה סרט לא מפריע לכם? אנשים חושבים שהשואה צריך להישאר משהו שנורא מכבדים וכן, זה לגמרי נכון, אבל יש פה דרך להסביר לאנשים שפחות מתעניינים לשמוע אפילו סיפורים מסבא וסבתא שלהם. אני בטוחה שהם יעשו את זה מכבד, לא כזה "היי אני בשואה, הנה היטלר!", אלא איך היא חיה לפני השואה, החברים, המשפחה".
בישראל הממסדית מתמקדים בהעברת זיכרון השואה בדרכים ממלכתיות, ולדברי גוטמן יש אג'נדה ספציפית בלימוד השואה. הדבר לא חומק מעיניהם של בני הנוער. "אני חושב שנעשה פה משהו במכוון להפחיד את הילדים", אומר אורי בן נון, בן 16 מתל אביב. "למה? בגלל שפה זה נהיה פוליטי. המסר שיוצא מהשואה הוא שכולם שונאים את היהודים ואנחנו צריכים לשנוא את כולם, כי שונאים אותנו. אם הייתי ילד בכיתה ה' או ו' שנכנס לעמוד הזה ורואה את הדברים האלה זה המסר שהייתי מקבל".
אז איך לדעתך צריך להעביר את הנושא לדור הבא?
"אני לא חושב שבגילאים האלה צריך להתעסק עם השואה באופן כל כך אינטנסיבי, בטח במרחב שבו זה קורה. יש פה מסרים קשים וילדים בגיל יסודי, שרגילים לעלות סטוריז ולדבר עם החברים שלהם באינסטגרם יכולים לתפוס את המסר בצורה מאוד מעוותת. ברור שצריך לדבר על השואה, אבל בצורה שבאה ללמד את הילדים ולא להפחיד אותם עם הזוועות".
איך אווה הסתדרה בגטו
הרעיון של מתי כוכבי ובתו מאיה, שיזמו את הפרויקט, היה לדבריהם לדבר לבני הנוער בשפתם. "האינסטגרם הוא מקום שיכול לשמר את זיכרון השואה לילדים ולבני נוער של היום", הסביר כוכבי את הבחירה במדיום, שהוא המסר. נראה שמרבית הילדים ששוחחנו איתם מסכימים איתו.
"כיום הקשר היחיד של הנוער לנושא הוא בבית ספר ביום השואה ובשיעורי היסטוריה, וגם שם לא תמיד מקשיבים", אומר אור אדרי בן 18 מלוד. "זו הדרך היחידה שבה אפשר להעביר את הנושא לנוער בדרך שהיא יותר קרובה אליו, כי בתכלס כולם ברשתות החברתיות. אז כשראיתי את הסטורי של אווה חשבתי שזה פרויקט חזק, רעיון טוב. אותי הוא מסקרן".
"אם זו משימת קריאה בכיתה, רוב הילדים לא ישבו ויקראו את היומן של אנה פרנק", אומרת גם איה שחק. "אבל להביא סיפור שהוא אמנם קולנועי, אבל מבוסס על סיפור אמיתי, זה יותר חווייתי".
ויכול להיות שאנחנו עדים עכשיו למה שנקרא בסוציולוגיה "פאניקה מוסרית". המונח שטבע הפרופ' הבריטי סטנלי כהן בא לתאר מצב שבו החברה נתקפת בפאניקה כאשר היא סבורה שהתנהגויות או ערכים מסוימים גורמים להרס מוסרי, והיא משתמשת בתקשורת ובבעלי אינטרסים להעלות את הבעיה על המוקד ולצעוק גוועאלד. פעם אלו היו הביטלס ש"השחיתו את נפשו של הנוער ויש לאסור עליהם להופיע בישראל", אחר כך אלו הסמים המכונים קלים ש"ידרדרו את מיטב בנינו לרחובות כנרקומנים". וכיום אלו הרשתות החברתיות ש"מרדדות כל שיח ומנוונות את מוחם של הצעירים".
"יכול להיות שהמבוגרים חושבים שאם לוקחים כזה סיפור מרגש ושמים אותו ברשתות החברתיות זה מוריד מהעוצמה שלו", אומרת טוהר, בת 12 מיישובי גדרות. "אבל לדעתי זה רעיון טוב כי ככה אפשר להעביר לילדים את מה שקרה בצורה פחות מפחידה".
איך מתייחסים לנושא בבית הספר?
"בבית הספר שלי מתייחסים לשואה ברצינות, מקיימים טקסים ופעילויות ומביאים ניצולי שואה לדבר איתנו והמורים מדגישים שזה חשוב. השואה לא מעסיקה אותי, אבל אני עוקבת אחרי העמוד כי מעניין אותי לדעת מה עבר על הילדה בתקופה הזו".
"אני ממש מצפה לראות איך העמוד הזה יתקדם", אומרת שי עדות, בת 11 מתל אביב. "הייתי רוצה לראות איך נראו החיים של אווה בבית הספר, איך היא הסתדרה בגטו, איך היא הייתה עם החברות שלה ולראות אם המתח השפיע עליה שם. אני לא מבינה למה המבוגרים כועסים, אני חושבת שהעמוד מסביר לבני נוער בדרך שמדברת אליהם".
לא כל בני הנוער והילדים שפנינו אליהם חושבים שלימוד השואה דרך האינסטגרם הוא רעיון טוב. אומר כרמל אבישי, בן 11: "הסטורי של אווה זה לא מכבד כי אפליקציה שמדמה את זה לעולם לא תהיה הדבר האמיתי והקשה כל כך". מיכל הר-זהב, בת 12 מירושלים מסכימה איתו. "אני חושבת שהשואה היא לא עניין שצריך להיכנס לאינסטגרם. זה היה דבר הרבה יותר גדול וחשוב מלספר את זה באינסטגרם ואפשר ללמד עליו בדרכים אחרות".
לשוחח עם הולוגרמה מהשואה בוושינגטון
העברת זיכרון השואה באמצעים דיגיטליים אינה ייחודית לפרויקט "הסטורי של אווה" של כוכבי. גוטמן מספרת שבמוזיאון השואה בוושינגטון המבקרים יכולים לשוחח עם הולגרמות של ניצולי שואה. באותו מוזיאון יש קרון רכבת מהתקופה ההיא, והמבקרים מוזמנים להיכנס לתוכו. גם על זה, כצפוי, נשמעה ביקורת.
"הצעירים עייפים מהטקסים הממלכתיים ומזה שצריך להתגייס כקולקטיב ולשמוע מדי שנה שוב ושוב את אותו המסר", אומרת גוטמן, שחוקרת את טקסי הזיכרון האלטרנטיביים יחד עם פרופ' תמר כתריאל מאוניברסיטת חיפה. "משהם לא מצאו תחליף, הם עקפו את הממלכתיות ויצרו טקסים מיוחדים, יותר אינדיבידואליים, כמו זיכרון בסלון. אני רואה גם פה דרך להעביר את הזיכרון לא בדרך ממסדית".
"אנחנו חושבות שהסטורי של אווה יכול להיות דבר מאוד חיובי שיעזור לבני נוער להתחבר ולהתעניין יותר בשואה בדרכים מודרניות, מצד שני זה יכול ללכת גם למקום שלילי ומהר מאוד להפוך לבדיחה", אומרות אירה פיש ונוגה טלמון, בנות 15 מירושלים, בסטורי שהכינו במיוחד, כי איזו דרך טובה יותר יש להעברת המסר, "בכלל, אנחנו חושבות שהמודעות לשואה היא דבר חשוב ועדיף שהנושא יועבר בצורה שבאמת תצליח לגעת בנוער מאשר שהנושא ישכח. אם אינסטגרם יכול לגרום לבני נוער להתעניין ולנושא להיות מדובר – אנחנו בעד".