בין עיי החורבות שהיו פעם החיים ברצועת עזה ובין ההבטחות האינסופיות לשיפור המצב ההומניטרי, מתפתחת בשבועות האחרונים דרמה מורכבת וסבוכה. קרן הסיוע החדשה שנוצרה בשיתוף פעולה ישראלי-אמריקאי מטשטשת את הגבול שבין סיוע הומניטרי לבין מניפולציה פוליטית. מאחורי המסווה ההומניטרי שלה, מתגלה מנגנון מתוחכם שמטרתו האמיתית איננה הקלת הסבל של תושבי הרצועה, אלא העמקת השליטה בחייהם ובתודעתם תוך הפיכת הדחף ההישרדותי שלהם לכלי לקניית נאמנות.
כבר כמעט שנתיים שתושבי הרצועה נתונים תחת מצור צבאי כמעט הרמטי, שיחד עם הלחימה האינטנסיבית הביאו לאחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר של זמננו
כבר עשורים רבים שהמדיניות הישראלית כלפי רצועת עזה ותושביה מתעצבת ונקבעת לטובת שליטה ופיקוח על כל תחומי החיים בה, אך מאז טבח ה־7 באוקטובר ופרוץ מלחמת חרבות ברזל התהדקה השליטה הישראלית עד כדי מחנק. כבר כמעט שנתיים שתושבי הרצועה נתונים תחת מצור צבאי כמעט הרמטי, שיחד עם הלחימה האינטנסיבית הביאו לאחד המשברים ההומניטריים החמורים ביותר של זמננו. החשמל נותק, מערכות המים וההתפלה הושבתו, ואספקת המזון הצטמצמה הרבה מתחת לכמות המינימלית. מאות אלפים מתושבי הרצועה סובלים מרעב חמור. עשרות אלפי קשישים, נשים וילדים נהרגו או נחשבים נעדרים. תשתיות חיוניות כמו בתי חולים קרסו ויצאו מכלל תפקוד. מרביתם המוחלט של הבתים ברצועה נהרסו או ניזוקו. כמעט כל האוכלוסייה העזתית נעקרה מביתה. מחלות קטלניות התפרצו וחיסונים שגרתיים הופסקו. רצועת עזה, על כל חלקיה, הפכה לבלתי־ראויה למגורים.
ככל שהתקדמה המלחמה, התירה ישראל להכניס סיוע בכמויות מוגבלות ובשיטות שונות. עם זאת הסיוע שהועבר לתושבים לא הביא לשינוי משמעותי במצבם
ככל שהתקדמה המלחמה, התירה ישראל להכניס סיוע הומניטרי – מזון, תרופות, אוהלים למגורי העקורים – בכמויות מוגבלות ובשיטות שונות: דרך המעברים היבשתיים, בעזרת הצנחות אוויריות או דרך הים. עם זאת, לכל אורך הלחימה, הסיוע שהועבר לתושבים לא הביא לשינוי משמעותי במצבם. ב־27 בפברואר מסר בכיר באו"ם כי רבע מאוכלוסיית הרצועה, מעל חצי מיליון איש, נמצאים כפסע מרעב המוני חמור. המצב ההומניטרי ברצועה הידרדר עוד יותר במרס 2025, אז הורה ראש הממשלה נתניהו על עצירת הסיוע. נוסף על כך, כבר מעל שנה מתפרסמים דיווחים רבים על עזתים שנהרגו בניסיון להגיע לחבילות סיוע וכן על עובדי סיוע שנהרגו.
״מי ששולט במשאית הקמח חזק ממי שאוחז ברובה״
במאי 2025, עת פתיחת מבצע מרכבות גדעון, לחץ בין־לאומי על ישראל הביא להשבת הסיוע ההומניטרי. באותו חודש החלה לפעול ברצועה הקרן ההומניטרית לעזה (Gaza Humanitarian Foundation או בקיצור GHF) – ארגון שהוקם על ידי ישראל בשיתוף עם גופים אמריקאים וקבלני ביטחון פרטיים כתחליף למערך ההומניטרי של האו"ם. ארבעה מתחמים של חלוקת סיוע נפתחו מטעם הקרן – אחד במרכז רצועת עזה ושלושה בדרומה. על פי העמדה הישראלית, מתחמים אלו הוקמו כדי למנוע מחמאס להשתלט על המזון ועל הסיוע שנכנס לרצועה וכדי להבטיח לכלל האוכלוסייה ביטחון תזונתי בסיסי.
כלפי חוץ, הצהרותיה הפומביות של ישראל מעידות על כוונתה ועל ניסיונותיה לטפל במשבר ההומניטרי החריף בעזה. מצד שני, עבור רבים בציבור הישראלי צמד המילים "סיוע הומניטרי" הוא ביטוי מגונה, ומאז תחילת המלחמה נרשמו ניסיונות רבים – בין אם במילים ובין אם במעשים – למנוע כניסה של סיוע לתושבי הרצועה
בפועל, ובניגוד לטענות הישראליות, מתחמי החלוקה נכשלו (ועודם נכשלים) כישלון חרוץ: שני מיליון עזתים אינם יכולים להגיע לארבעה מתחמי סיוע שפועלים בשעות פתיחה אקראיות שאינן מתפרסמות מראש; מחסור בבקרה על חלוקת המזון במתחמים מביא לכאוס אלים ופראי בין האנשים הרעבים שמגיעים אליהם; קבוצות חמושות – כולל אנשי חמאס – שודדות את מי שהצליח לשים את ידו על סיוע ומוכרות אותו בשווקים; וגרוע מכול, מאז הקמתם של מתחמי החלוקה לא חולף כמעט יום בלי דיווחים על הרוגים ופצועים מירי צה"ל בזמן ששהו או היו בדרכם לקבל את חבילות המזון.
כלפי חוץ, הצהרותיה הפומביות של ישראל מעידות על כוונתה ועל ניסיונותיה לטפל במשבר ההומניטרי החריף בעזה. מצד שני, עבור רבים בציבור הישראלי צמד המילים "סיוע הומניטרי" הוא ביטוי מגונה, ומאז תחילת המלחמה נרשמו ניסיונות רבים – בין אם במילים ובין אם במעשים – למנוע כניסה של סיוע לתושבי הרצועה. אלא שעבור חלק מהפלסטינים, בעזה ומחוצה לה, הסיוע ההומניטרי שנכנס לרצועה במסגרת פעילות GHF לא נועד לשפר את תנאי החיים של תושבי הרצועה אלא להנדס אותם על פי השאיפות והמאוויים של ישראל.
במאמר שפורסם לאחרונה באתר אל־ערבי אל־ג'דיד, שיתף החוקר הפלסטיני מחמוד חאמד אל־עילה בדבר המנגנון הישראלי-אמריקאי העומד לטענתו מאחורי הקמת GHF. "ישראל מנסה לקחת רעיון ישן ולעצב אותו תחת מסווה חדש", הוא מסביר, "סוכן מקומי שנראה כמו ארגון סיוע הומניטרי, אך נועד בפועל לשלוט בתודעה העזתית ולמקסם את כוחה של ישראל ברצועה". לדבריו, הכוח המניע מאחורי הקמת GHF הוא הרצון לעקוף את המוסדות ההומניטריים של האו"ם (ובראשם אונר"א), ארגונים בין־לאומיים וארגוני חברה אזרחית שצברו ניסיון בחלוקת סיוע הומניטרי באזורי קרבות. מניעת כניסתם של הארגונים הללו לרצועת עזה והצעת GHF כתחליף מסייעות לישראל לחסל שתי ציפורים במכה: ריכוך דעת הקהל העולמית והוכחה שישראל פועלת להקלת המשבר ההומניטרי ברצועה, ובמקביל לכך, ניצול של פעילות הקרן לטובת חיזוק והעמקה של שליטתה של ישראל ברצועה ובתושביה.
"מי ששולט במשאית הקמח חזק הרבה יותר ממי שאוחז ברובה", כותב אל־עילה, "ומי שמחזיק ברשימת הזכאים לסיוע משפיע יותר ממי שמוביל מאבק לגיטימי נגד ישראל".
"מי ששולט במשאית הקמח חזק הרבה יותר ממי שאוחז ברובה", כותב אל־עילה, "ומי שמחזיק ברשימת הזכאים לסיוע משפיע יותר ממי שמוביל מאבק לגיטימי נגד ישראל". לדבריו, הקמת GHF היא חלק ממדיניות מוסדרת, ולא תוצאה של כניעה ללחץ בין־לאומי, שכן "ישראל לא משאירה שום דבר ליד המקרה". שיתוף הפעולה הישראלי-אמריקאי בעניין הקרן מעיד על כך שפעילותה היא חלק מהסדרים ישראליים-אמריקאיים, שאינם מביאים בחשבון את סבלה של האוכלוסייה, אלא עוסקים במציאת כלים פוליטיים שדרכם ניתן להעמיק את השליטה בתודעה של הציבור העזתי ולעצב את המרחב ברצועה בהתאם ליעדים הביטחוניים והאסטרטגיים של ישראל.
מנגנון הנדסת התודעה הדו־כיווני
מלבד GHF, ישראל מטפחת תנועות ודמויות אחרות שיסייעו לה במימוש חזונה לגבי רצועת עזה. מאז תחילת המלחמה מתפרסמים דיווחים על חיפושיה של ישראל אחר סוכנים מקומיים שיאתגרו את שליטת חמאס, שלדאבונה של ישראל נחשפו ונכשלו זה אחר זה: אנשי הביטחון המסכל של הרשות הפלסטינית שהיו אמורים לחדור לרצועה ולגייס תושבים נגד חמאס; ראשי חמולות מקומיות שניסו להוביל מרידות מקומיות ועוד. דוגמה בולטת אחרת, שגם זכתה לכותרות בשבועות האחרונים היא הניסיון הישראלי ליצור כוח חמוש חלופי תחת הנהגתו של יאסר אבו שבאב – בן לשבט תראבין שקיים בעבר קשרים עם דאעש – במטרה שיפעל בדרום הרצועה נגד חמאס ובחסות צה"ל. לדברי אל־עילה, אבו שבאב הוא דמות ידועה לשמצה ברצועת עזה, "שודד דרכים" שנתפס כמושחת ורמאי עוד לפני ה־7 באוקטובר. אל־עילה מציין כי בחודשים האחרונים זכה אבו שבאב לתמיכה של צה"ל בפעולות שהוציא נגד חמאס, ובכלל זה חיפוי אווירי של מטוסי חיל האוויר בשעה שבזז רכוש, סיוע הומניטרי ומחסני נשק. "יאסר הוא דמות שהציבור העזתי מכיר ומתעב", אל־עילה כותב, "הניסיון למתג אותו מחדש ולהציג אותו כמלאך שדואג להעביר סיוע הומניטרי שלכאורה נשדד על ידי חמאס, נדון לכישלון".
אין זו הפעם הראשונה שישראל מביעה תמיכה ואפילו מחמשת קבוצות אלטרנטיביות שיכולות לכאורה לחתור תחת היריב שלה. בזמן מלחמת לבנון הראשונה סייעו כוחות צה"ל בהקמת צד"ל – צבא דרום לבנון – שהורכב מחיילים מקומיים. "צד"ל שימש כלי פונקציונלי של הכיבוש", אל־עילה מציין, "אנשיו קיבלו את המשכורת שלהם מתל אביב במטרה לפרק את ההתנגדות הלבנונית". בסופו של דבר, הוא מזכיר, האוכלוסייה הלבנונית המקומית (גם זו שלא תמכה בחזבאללה באופן ישיר) הקיאה מתוכה את אנשי צד"ל. לאחר נסיגת ישראל מדרום לבנון בשנת 2000 רבים מהם נאלצו לחצות יחד עם בני משפחותיהם את הגבול לישראל מחשש שייטבחו על ידי חזבאללה ותומכיו.
כלל הניסיונות הישראליים ליצור חלופות לחמאס – בין אם בהקמת GHF ובין אם בחימוש חמולות – נתפסים על ידי אל־עילה כבעלי מטרה אחת: הנדסת תודעתם של הפלסטינים מצד אחד ושל הישראלים ויתר העולם מצד שני. מאידך גיסא, ישראל מנופפת בחרב הסיוע ההומניטרי מעל ראשם של תושבי הרצועה בתקווה כי אלו יערערו מלמטה את היציבות של שלטון חמאס. במקום להתמקד במאבק צבאי ומדיני נגד הנהגת התנועה ולוחמיה, הגבלת הסיוע היא כלי שמאפשר לישראל להפעיל את העזתים דרך לחיצה על המקום הרגיש ביותר בגוף – הבטן שלהם. "ישראל מטעה אנשים לחשוב שלוחמי חמאס הם מכשול לסיוע ההומניטרי, בעוד משתפי הפעולה איתה הם מושיעים הומניטריים", אל־עילה מתאר, אך לדבריו אוכלוסיית עזה אינה מאמינה לטענה זו, וגם לא ניתן לדכא התנגדות עממית של עשרות שנים – אפילו לא בעזרת הרעבה.
מצד שני, הנדסת התודעה הישראלית מכוונת גם החוצה, אל דעת הקהל הישראלית והעולמית. בטור דעה שפורסם לאחרונה בעיתון אל־קודס על ידי ג'מאל זחאלקה, יו"ר מפלגת בל"ד וח"כ לשעבר מטעמה, הוא טוען כי "מכונת התעמולה הישראלית" פועלת ללא לאות כדי לטשטש את הנעשה במתחמי הסיוע של GHF: תחילה היא מצדיקה את הירי של חיילי צה"ל בתושבים שהגיעו לאסוף חבילות מזון, וזמן קצר לאחר מכן טוענת כי מי שאחראי לירי הם בכלל אנשי חמאס. "ישראל מבקשת למתן ביקורת בין־לאומית עליה בעזרת הפצת נרטיבים שקריים", הוא כותב, "וכאשר בעולם לא מאמינים לה היא ממציאה עוד שקרים כדי לכסות על אלו הראשונים".
המנהיגות החדשה של הקרן
גם עבור זחאלקה, GHF נתפס כארגון שנועד לבסס את שליטתה של ישראל במרחב העזתי בין השאר על ידי סלילת הדרך לעקירתם של תושבי הרצועה. הוא מצטט את דבריו של מנכ"ל הקרן הראשון ג'ייק ווד, שזמן קצר לאחר הקמתה הודיע כי הוא פורש מתפקידו משום שלדעתו לא ניתן לעמוד ביעדי הקרן תוך "הקפדה קפדנית על עקרונות הומניטריים של אנושיות, ניטרליות, אובייקטיביות ועצמאות". גם חברת הייעוץ שסייעה ל־GHF הודיעה כי היא סיימה את התקשרותה עם אנשי הקרן, הוסיף זחאלקה.
"ישראל וארה"ב טוענות כי פרויקט הסיוע ההומניטרי יפתור את בעיית הרעב בעזה", אך בדומה לאל־עליה הוא טוען בתוקף כי מטרתה המרכזית של ישראל היא להחליש את תושבי הרצועה כדי שניתן יהיה להפעיל עליהם מניפולציות ולהפוך אותם לצייתנים ונוחים לשליטה
מי שמונה במקום ווד לראשות GHF הוא הכומר ג'וני מור, מבכירי הקהילה האוונגליסטית בארה"ב ותומך נלהב של טראמפ. השתייכותו של מור לקהילה האוונגליסטית מגדירה אותו בעיני זחאלקה כשותף לאמונה בשיבת היהודים "לארץ המובטחת" בדרך לגאולה ולביאתו השנייה של ישוע. זחאלקה מציין כי מור תופס את עצמו כפעיל ל"הבנות בין־דתיות", אך בפועל "מקבל מוסלמים רק אם הם תומכים בישראל או משלימים עם קיומה". מור תמך בהצעה של טראמפ שארה"ב תנהל את רצועת עזה ("ותגרש ממנה את כל הפלסטינים"); הוא מתח ביקורת קשה על האו"ם והאשים אותו בהתעלמות מאלו שגונבים סיוע הומניטרי, ואף "התעלם מפשעי צבא הכיבוש הישראלי" ברצועה, לדברי זחאלקה.
"ישראל וארה"ב טוענות כי פרויקט הסיוע ההומניטרי יפתור את בעיית הרעב בעזה", זחאלקה מסכם את מאמרו, אך בדומה לאל־עליה הוא טוען בתוקף כי מטרתה המרכזית של ישראל היא להחליש את תושבי הרצועה כדי שניתן יהיה להפעיל עליהם מניפולציות ולהפוך אותם לצייתנים ונוחים לשליטה. "בקרן אולי טוענים שזו רק ההתחלה, ושבקרוב המזון שאנשיה מחלקים יגיע למיליון איש", הוא מוסיף בלעג, ונועץ בטענה זו את טענתו שלו: "ישראל מחלקת את עזה לשתי קבוצות – אחת שמקבלת מזון, ושנייה שנותרת רעבה. כך הראשונה תודה לכיבוש על נדיבותו, בעוד השנייה תנסה לפייס אותו בתקווה לכמה פירורים".
בסופו של דבר, הקרן ההומניטרית לעזה חושפת פרדוקס מר: כאשר הסיוע ההומניטרי הופך לנשק, הוא מפסיק להיות הומניטרי. במקום לרפא את הפצעים, הוא מעמיק אותם; במקום להקל את הסבל, הוא יוצר עוד ועוד כאב; במקום לשחרר, הוא משעבד. כך, תחת מסווה של דאגה לאוכלוסיית עזה, החבל סביב צווארה הולך ומתהדק. החשש מעצם השאלה "מה נאכל מחר" מדגים את זוועת המלחמה בעזה: מלחמה שבה הלחם הוא התחמושת, והרעב – האסטרטגיה.
אסף רמון קליין כותב בפרויקט אופק – מיזם משותף למכון ון ליר, הפורום לחשיבה אזורית ומרכז אעלאם בנצרת