הכתבה הזו פתוחה לציבור ללא תשלום - רק בזכות תומכות ותומכי המקום.
תמכו עכשיו באופן קבוע כדי שנוכל להביא עיתונות איכותית וחופשית לכל
מגילת אסתר היא אחת משני הספרים היחידים בתנך הקרויים על שם אישה.
במגילה האחרת הקרויה על שם אישה – הלוא היא מגילת רות כמובן – רק נשים שורדות בעוד הגברים מתים, כמו מין מגיפה מגדרית משונה. אבל במקום לייצר אוטופיה מטריארכלית, השורדות נאלצות לפלס את דרכן משולי החברה אל מרכזה, בדרך היחידה האפשרית בשביל אישה בחברה פטריארכלית קשה ואכזרית כמו זו המקראית – דרך המיטה.
בכך מספקות רות, ערפה ונעמי – גיבורות מגילת רות – תשובה ניצחת למי שחושב שפמיניזם פירושו שנאת גברים ותאוות חיסולם. שהרי גם כאשר הם מתים – החברה נשארת מקולקלת, ומכאן שמטרת העל הפמיניסטית אינה הכחדת הגברים אלא שינוי חברתי מעמיק.
גם במגילת אסתר האפשריות העומדות בפני נשים מצומצמות ומתסכלות, אך סיפור העלילה מציע גם זרעים (או ביציות) של שינוי. אלו טמונים בדמותה של המלכה הפחות-מוערכת, זו שאליה אף ילדה אינה מתחפשת. גבירותי וגבירותי – קבלו את ושתי.
מלכה שהכתר עלה לה לראש
ושתי היא מלכה שהכתר עלה לה לראש. היא עושה משתה כמו בעלה המלך, וברום מעמדה וכטוב ליבה ביין שוכחת שאישה, גם אם היא מלכה, היא קודם כל כלי לסיפוק צרכי הגברים סביבה. כאשר אחשוורוש מצווה על המלכה הנכבדת לבוא "בכתר מלכות להראות את יופיה כי טובת מראה היא" – ציווי שחז"ל מפרשים כ"בכתר מלכות בלבד", כלומר בעירום בוהק – היא ממאנת.
המלך מגיב כפי שמגיבים גברים כשאישה מסרבת לחיזוריהם: "ויקצוף המלך מאוד וחמתו בערה בו". הוא שוקל לרגע טוקבק בסגנון: "למה מי את יא מכוערת, עם מקל לא הייתי נוגע בך", אבל אז הוא נזכר שהוא המלך ושהוא מסוגל ליותר מזה, וגם שהאינטרנט יומצא רק בעוד אלפי שנים. השר ממוכן מחמם אותו בדברים הבאים: "כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן, באומרם: המלך אחשוורוש אמר להביא את ושתי המלכה לפניו ולא באה, והיום הזה תאמרנה שרות פרס ומדי אשר שמעו את דבר המלכה לכל שרי המלך!"
כלומר, ושתי לא סתם הרסה למלך את החלק האמנותי במשתה – מעשיה אף עלולים לאיים על הסדר החברתי, ולגרום גם לנשים שאינן מלכות להרים את האף ולהעז להפר את מצוות בעליהן החוקיים. עצתו של ממוכן החביב למלך היא לגרש את ושתי המלכה, (ואפשר רק לנחש שלא היה זה גירוש לאי תענוגות אלא למקום שממנו לא חוזרים), ולתת את המלכות לרעותה הטובה ממנה – כלומר הצייתנית ממנה. אם כך ייעשה, מסכם ממוכן, "כל הנשים יתנו יקר לבעליהן למגדול ועד קטן".
ספא חופשי על חשבון המלך
אירוע מחולל זה פותח את הדלת בפני עלמה צעירה, יתומה מאב ומאם, הגדלה אצל בן דודה המבוגר ממנה. עלמה יפת תואר ויפת מראה כמובן, כמו בפתיחה של כל אגדה שמכבדת את עצמה.
יחד עם כל נערות הממלכה היפות והתמות היא מובאת אל בית המלך, שם תשהה שנה בספא חופשי עם פדיקור-מניקור, ולאחריו תילקח ללילה בלתי נשכח עם המלך אחשוורוש, שאחריו כנראה יגמרו לה החיים. כי אפשר לשער גם בלי שכתוב מה קורה לנערה בחברה קדומה שאיבדה את בתוליה למלך וגורשה לאחר לילה אחד.
התמזל מזלה של אסתר בת אביחיל, ולאחר החטיפה מביתה והאונס בבית המלך – לא גורשה אל גורל של רווקות נצחית והסתמכות על שולחן קרובים (או חיי זנות רשמיים אם אין לה משפחה עשירה), והיא מוצאת חן בעיני המלך.
"ושתי המגורשת", ארנסט נורמנד, 1890.
מדוע? מהן מעלותיה? היא יפה, אנחנו כבר יודעים, אבל בפרס ומדי יש ודאי נערות יפות רבות.
לאסתר יש מעלה שעושה את זה למלך במיוחד. שלא כמו האקסית החצופה, (ואולי גם הערופה), אסתר עושה מה שאומרים לה וסותמת את הפה. היא מאופיינת כך לפני בואה אל המלך – כאשר "לא ביקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך", עוד לפני כן נאמר לנו כי "לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה כי מרדכי ציווה עליה אשר לא תגיד". גם לאחר המלכתה, חוזרים ומספרים לנו שהיא אינה מגדת את עמה ומולדתה, "כאשר ציווה עליה מרדכי", ומוסיפים ומדגישים: "ואת מאמר מרדכי אסתר עושה כאשר הייתה באמנה איתו". כלומר מעלותיה העיקריות של המלכה, הן יופי, שתיקה וציות, וזה מתאים מאוד למי שרוצה שפחת מין ללא רצונות משלה.
אבל איך הפכה אסתר לכזו? האם היא נולדה פסיבית וחסרת-רצון עצמאי? סביר להניח שלא, אלא שבחברה שבה מלכה מגורשת כאשר היא מסרבת לבוא להציג את יופיה בפני השרים, נשים לומדות כנראה מגיל צעיר את תפקידן, ומבינות היטב מה יעלה בגורלה של מי שתפתח את הפה. חז"ל מקצינים את אפיונה העצוב של אסתר בתיאורה כמי ש"עברה מחיקו של מרדכי לחיקו של אחשוורוש". כלומר, הם צובעים בגוון מכוער ונצלני את האימוץ שאימץ מרדכי את הילדה היתומה, ומבהירים שהחניכה המינית האכזרית שלה החלה מוקדם, והמעבר לאחשוורוש לא שינה הרבה במה שהכירה כבר.
אבל גם לאסתר קורה מה שקרה לושתי, וחיי העושר והרווחה החומריים בארמון, יחד עם האפשרות לצוות על אחרים ולא רק לציית לצווים בעצמה, כל אלה משנים בה משהו. הם מערערים את העמדה המוחלשת והפסיבית שאתה באה לעולם ולארמון המלך בראשונה. היא מתחילה לפתח חוט שדרה, מתחילה להסתכל סביבה בעניין, להגיב ולפעול.
הפעולה הראשונה שלה נוגעת לדודה – אולי האנס שלה עפ"י חז"ל – מרדכי. היא רואה אותו מסתובב בשק ואפר ומתחלחלת. היא שולחת לו בגדים ומשהוא אינו מקבל היא פונה לאחד מסריסי המלך שיברר במה העניין. כאשר מרדכי מספר לה על מצוות המן ודורש שתלך למלך להעביר את רוע הגזרה – לראשונה היא דואגת גם לעצמה. היא יודעת שמי שבא אל המלך מבלי שנקרא – "אחת דתו להמית" – וזה לא מוצא חן בעיניה בכלל. היא לא רוצה למות, לא עכשיו כשהיא גם מלכה ולא רק שפחת מין, ועוד כשהמלך מניח לה מזה זמן רב כנראה ולא קורא לה אליו, וחייה בארמון מתנהלים בשלווה.
אבל כשמרדכי חוזר ומצווה עליה, היא חוזרת לדפוס הישן, חוזרת לציית. פנייתה למלך מלאה ברמזים ארוטיים – היא עומדת בשתיקה עד שהיא "נושאת חן בעיניו". אז הוא מושיט לה את ה"שרביט" במירכאות או לא במירכאות והיא נוגעת בראש השרביט. לאחר מכן, גם כאשר היא מקבלת רשות לבקש ככל העולה על רוחה, אותו "עד חצי המלכות" המפורסם, היא פועלת בזהירות ובסבלנות. היא יודעת היטב שמלך שבע, מאוהב ואולי מסופק מינית יכול להציע כל מיני הצעות נדיבות אבל אחר כך גם לחזור בו. אז היא לא מבקשת מיד. היא עושה משתאות, משקה אותו ואת המן – (שלפי חז"ל הוא אותו ממוכן משמר-הסדר שהציע לגרש את ושתי) – ורק אחרי הרבה אוכל, שתייה, פיתוי וקרבה היא אומרת לו את מבוקשה, מצילה את המצב ומייסדת את החג הקולני מכולם.
ושתי המורדת
אסתר היא דמות מופתית. מלכה אגדית יפהפייה, הפועלת בכלים המקובלים, בזהירות ובחכמה כדי להציל את עמה. אבל כאשר אנחנו חושבות עליה כעל מודל נשי אפשרי לבנותינו ותלמידותינו, אנו חשות בצרימה. שכן גם דמות מופת בסיפור המגילה – ובסיפור המקראי בכלל – נאלצת לפעול בכלים מצומצמים מאוד. רוב התחום המוקצה לה הוא התחום הארוטי, ובמסגרתו היא יכולה להשיג הישגים מוגבלים. עליה לפעול תמיד בזהירות מרבית ולהיות תלויה בגחמותיהם של הגברים סביבה.
אסתר פועלת בתוך הסדר החברתי. היא מצליחה לעצב את המציאות כך שתתאים יותר לצרכיה, אך זו הצלחה זמנית – שלא תועיל בעתיד לבנותיה ולחברותיהן.
ושתי, לעומתה, מורדת. היא אינה מוכנה לקבל את הדברים כפי שהם. היא מוכנה לשלם מחיר אישי כבד, כדי לעשות שינוי ממשי, כדי לא להיכנע לגורלה. היא אמנם נכשלה, ומלכותה ניתנה לרעותה הצייתנית ממנה, אבל אם רבות תפעלנה כמוה – בסופו של דבר, תיפול החומה. אם נרצה להציב לבנותינו ולתלמידותינו דמות מופתית, ראויה להערצה ולחיקוי – תהיה זו ושתי, ולא אסתר.
מגילת ושתי תהיה המגילה של השינוי החברתי. של הרס המוסדות החברתיים הדכאניים, ובנייתם מחדש, כהוגנים, שוויוניים ומעצימים.
הכותבת היא סופרת ומורה לספרות ותנ"ך