אני עומד לספר לכם סיפור עצוב מאוד, על נער בן 15 (אני) שאיבד את מורתו האהובה, בגלל שמשרד החינוך לא קורא את החוק וגם לא את החוזרים של עצמו שמתבססים על החוק. משרד החינוך רוצה רק דבר אחד, לא חינוכי ולא מוסרי בעליל – שגם אנחנו נשקר. למעשה, הוא מעניש את מי שלא מוכן לשקר. אותי.

א. כסדום היינו

בבוקר בו קיבלתי את ההודעה שלא יהיו לי יותר זכויות אם לא אשקר בהוראת משרד החינוך, הייתי בטוח שאני חי בסדום. שמי איל שחל, בן 15. אני נמצא על הרצף האוטיסטי, התחנכתי בגן תקשורת והלכתי לכיתת תקשורת. למדתי בכיתה א' חודשים ספורים, לפני שאמא שלי הוציאה אותי לחינוך ביתי, לאחר שילדים בכיתה התנכלו לי בניצוחה של מורה לא חכמה במיוחד. המנהלת ננזפה. המורה כבר לא עובדת שם.

במשך חודשים רבים לא ידעתי מי אני ומה אני. המשקעים נותרים גם לאחר שאתה כביכול מחלים.

---

הסיבה לכך שהחינוך הביתי שלי נמשך עד עצם היום הזה היא שהמערכת איננה מוצאת לי מסגרת לימוד מתאימה. אני שייך לשני קצוות: קוגניציה גבוהה מאוד, תפקודים פיזיים ותקשורתיים נמוכים. אני לא נמצא בבית מרצון או בגלל גחמה של הוריי.

מתוקף "חוק חינוך חינם לילדים חולים, התשס"א-‎2001" קיבלתי שירות של הוראה פרטנית בבית (שש שעות שבועיות) ארבע שנים, עד סוף ספטמבר: קודם מהזכיינית "תללי"ם" ולאחר מכן מהזכיינית "קדימה מדע" (שלבים). אותה מורה נפלאה. השנה נוסף גם מטפל במוסיקה. זה לא הרבה, אבל בשבילי זה היה צוהר לעולם החיצוני. את שניהם איבדתי כעת.

"שלום, זו המשפחה  של איל שחל?"

"כן"

"מדברים מהזכיינית שמפעיל משרד החינוך. צר לנו, אבל משרד החינוך הוציא חוזר שלפיו הוא לא אחראי יותר לאיל, כי הוא בחינוך ביתי"

"סליחה, למה אתם מתכוונים?", שאלה אמא שלי, "משרד החינוך הרי מפקח על החינוך הביתי. אני מלמדת, מגישה דו"חות, בקשות, מקבלת אישור להמשיך שנה אחר שנה"

"זה נגמר. היום משרד החינוך מתייחס רק לילדים שרשומים בבית ספר"

"אבל איל לא יכול ללכת לבית ספר. בגלל זה הוא לומד בבית"

"אז רק שיירשם לבית ספר כלשהו. לא משנה לאיזה. ואז השירות ימשיך"

"אבל הוא לא יילך לבית הספר!"

"זה לא משנה. הוא יהיה רשום שם"

"ואם לא?"

"אז אנחנו מצטערים לומר לך שהמורה לא תבוא יותר, וזה חבל מאוד, כי אנחנו יודעים שהוא אוהב אותה מאוד"

"רגע אחד, יש לאיל איבחון רישמי, יש לו אישור רופא ללימודים בבית"

(שתיקה קצרה)

"משום מה, השנה משרד החינוך החליט שהרופא הוא מטפל בעיצוב התנהגותי. כן, אנחנו יודעים שזה מוזר, כי יש לו רישיון רופא והכל. אבל אם איל יהיה רשום בבית ספר, גם זה יסתדר".

ב. לחלם דמינו

רצתי לבדוק את חוזר המנכ"ל המעודכן באתר של משרד החינוך. מצאתי חוזר מה-1.4.2009. לא כתוב שם דבר וחצי דבר ממה שנאמר. ההיפך הגמור. החוזר מאשש את חוק התלמיד החולה/ מרותק לביתו: "יובהר כי על ילדים שנמצאים בביתם תקופה ארוכה בהמלצת רופא ו/או פסיכיאטר יחולו הוראות חוק חינוך חינם לילדים חולים, התשס"א-2001 והנחיות משרד החינוך" (נהלים, 3.8 ג').

נכון, החוזר כולל גם המלצה בלשון זו: "מומלץ שיתקיים קשר בין הילד לבין בית ספר רשמי או מוכר שאיננו רשמי לצורך קבלת שירותים כגון שימוש בספרייה או במרכז המשאבים של בית הספר וכן אפשרות להשתתף בפעילויות חברתיות במתחם בית הספר. ההשתתפות מותנית בהסכמת בית הספר." (אותו חוזר, 3.15).

אבל זה לא בלשון ציווי או התניית שירות. משרד החינוך לא העז לכתוב במפורש את מה שמסרו לנו בכתב ובעל פה שני גורמים רשמיים שערכו עמו את הבירור: שהוא בכלל לא מוכן להעניק את השירות שהוא צריך להעניק על פי חוק, אלא אם יהיה חתום עליו מנהל בית ספר כלשהו. הוא יודע היטב שזו הפרת החוק עליו הוא מסתמך – חוק התלמיד החולה, ושבכך הוא משנה בבת אחת את הכללים שאין לו בעצם רשות לשנות: מנהל המסגרת החינוכית בחינוך הביתי הוא ההורה או מישהו מטעמו. לכן זה חינוך ביתי.

ג. לחיי יש ערך. כלכלי.

אתם ודאי שואלים את עצמכם מדוע משרד החינוך מתנכל לשיעורים שלי עם המורה שלי ועם המטפל משה. ישנן שתי תשובות אפשריות:

1. כי משרד החינוך מתעב בכל לב ובאופן אידאולוגי גם מסגרות שהוא אמור לפי חוק לפקח עליהן. במקרה שלי הם צודקים. אני מנצל את החינוך הביתי שלי, אליו נדחפתי בעל כורחי ועם טראומה גדולה, כדי להפוך לאדם חושב.

לחוסר הסובלנות האידאולוגי של משרד החינוך יש תשובה פשוטה: אם החלטתם שאתם קיסרות ולא דמוקרטיה, תתנהגו בהתאם. תתלו ילדים בסלים מהתקרה של הכיתה, ממש כמו קארל הגדול.

2. כי יש לי ערך כלכלי גבוה יותר כנער אוטיסט בחינוך מיוחד, מרותק לכסא בבית ספר כלשהו.

כל תלמיד בבית ספר מתוקצב, ותלמידי חינוך מיוחד מתוקצבים יותר ביוקר, בגלל יום הלימודים הארוך, החופשים שבהם יש קייטנה וסל הטיפולים. אל תזלזלו. אגב, אני שווה הכי הרבה כשאני לא נמצא פיזית בבית הספר. הנדוניה שלי עדיין שם, ונוכחת. הרישום לביה"ס, לעומת זאת, הוא כמובן פיקטיבי, רק כתנאי לקבלת השירות. איש לא מצפה שאלך לבי"ס ובי"ס לא מצפה שאבוא אליו. הם לא ידווחו על העדרות ולא יבואו לחפש אותי. 

התופעה של רישום פיקטיבי היא לא רק מגונה לחלוטין, היא גם רווחית לגופים מפרי החוק. ביה"ס הפיקטיבי רק מרוויח ממנה: את התיקצוב שלי, את סל הטיפולים שלי שיינתן לילדים אחרים (לא בהכרח ילדי חנ"מ), מקום שהם יטענו שהוא תפוס (בעודי יושב על כיסאי בביתי). אני, אגב, לא מקבל כלום. אמי מממנת הכל. משרד החינוך כבר העניש מזמן את ילדי החינוך ביתי בביטול התקצוב שלהם, עוד לפני שהחל החינוך הביתי שלי. יתרה מזאת, כשהייתי רשום פיקטיבית לביה"ס ממנו ביקשתי להימלט, כתנאי לקבלת האישור של החינוך הביתי, וכף רגלי לא דרכה בביה"ס, אמי חוייבה לשלם אגרת חינוך. עונש כפול.

גם משרד החינוך מרוויח – על הנייר, הוא גורע אותי מהסטטיסטיקה של מי שלא נמצא במערכת החינוך, אבל רק על הנייר. בעצם, אני נמצא בבית. הם לא מטפלים בי.

אני רק מפסיד מהדרישה לרשום אותי פיקטיבית לביה"ס. המערכת עמוסה מדי גם כך ולא תהיה לי שום כתובת במערכת: לא מחנכת, לא יועצת. איש לא יכיר אותי. לא יקיימו אתי אפילו קשר בדוא"ל. איש לא ירגיש מוסמך לחתום על טופס. לכן, אני מעדיף להיות מסווג כחינוך ביתי.

ד. כבוד שר החינוך, נדרש פה תיקון גדול.

מחוזר המנכ"ל העוסק בנהלי החינוך הביתי, נשמטו מספר מילים שמשקפות את המציאות שהחוזר עוסק בה, ואלו הן: "הרישום של תלמידי החינוך הביתי שגם עונים להגדרה של ילדים חולים/ מרותקים לביתם הינו פיקטיבי ולשם הוצאת כספים מקופת המדינה". אנא, תקנו את החוזר כך שישקף נאמנה את העובדה שמשרד החינוך מורה לבתי הספר לבצע עבירות פליליות.

בתמונה: "ציור אחרון לפרידה"- ציירתי אותו לשלי רביד-נדל, מורתי היקרה. למעשה, לימדתי את עצמי לצייר על זכוכית כדי להעניק לה מתנה מיוחדת לפרידה. זה הרישום היחיד שאיננו פיקטיבי בפרשה הזו. הוא טבול בדמעות לבי.

ממשרד החינוך נמסר בתגובה: הטענה בדבר רישום פיקטיבי משוללת כל יסוד. משרד החינוך מעניק שירותי חינוך לתלמידים חולים בביתם, ובזכות מיזם זה מעל אלף ילדים בשנה זוכים לביקורי בית של צוותי הוראה. המיזם רלוונטי אך ורק לתלמידים שנמצאים במערכת החינוך, ולפי חוק הוא אינו יכול לחול על תלמיד שנמצא במסגרת חינוך ביתי. הורי התלמיד מוזמנים לרשום אותו לבית הספר, ולקבל את מגוון השירותים שהמשרד יודע להעניק.