אבל בגין, איש שהגינותו ומתינותו הולכות לפניו (עד כדי כך שהוליכו אותו מחוץ לממשלה ולכנסת), שוכח שסכסוך על קרקעות הוא חלק אינטגרלי מהמאבק על הארץ הזאת, ולא שמע כנראה שהבדואים הם מזמן פלסטינים, לפחות בעיני עצמם.
משמעות האש בצומת חורה היא אחת: עת ההכרעה הגיעה. אי אפשר להמשיך למוסס את הנושא מוועדה לוועדה, ממאבק מקומי למשנהו, כמו בעשרות השנים הקודמות. הקצב הואץ, המרחק בין דוח ועדת גולדברג (2008), תוכנית פראוור (2011), מתווה בגין (ינואר 2013) והצעת החוק שבעניינה התקיים כבר הדיון הראשון בוועדת הפנים של הכנסת (נובמבר 2013) – הולך ומצטמצם.
במקביל אליהם עומדת תוכנית חלופית רצינית של ההנהגה הבדואית יחד עם ארגון "במקום" מ-2012, הצעה פחות רצינית אך קולנית של עמותת "רגבים" הימנית, ואת כל אלה מסכם עבור הקורא ההדיוט והח"כ מסמך של מרכז המידע והמחקר של הכנסת, בולט, כתמיד, בענייניותו בים הסנטימנט.
לכל העוסקים בדבר ברור שצריך פתרון מהיר. בגין חוזר ומציג את המהירות כמרכיב קריטי בתוכנית שלו, ובועדת הכנסת – בה הופרע ונקטע עשרות פעמים עד שהודה ליו"רית על קיום הדיון בשעה שבה ילדים נמצאים בבתי ספר ולא מול הטלוויזיה – הוא אמר את זה בצורה ברורה: "הממשלה הגישה הצעת חוק לא רק אחרי מחשבה ארוכה והתייעצות רחבה, אלא גם לאחר מיצוי המשאבים הידועים לנו כדי לפתור את הבעיה הזאת. לא תהיה הצעה טובה יותר מבחינת תובעי הבעלות, מבחינת הקהילה הבדואית בנגב. לא תהיה. תחיו במציאות חברים. לא תהיה".
"אני מזהיר את כולם שלא יעזו", השיב לו ח"כ טאלב אבו עראר (רע"מ-תע"ל), דווקא כן בדואי מהדרום, "החוק הזה לא ישים. אנחנו נעדיף את המוות על החיים".
***
הכפרים הלא מוכרים, 35 ועוד 11 שכבר הוכרו אבל עדיין אין בהם תשתיות או פיתוח, יושבים על 350 אלף דונמים, שהם 2.7 אחוזים משטחו של הנגב. כל השטח שלגביו יש תביעות בעלות ומחלוקת הוא כ-640 אלף דונמים, שהם בקושי 5 אחוזים משטח הנגב. בכפרים הלא מוכרים מתגוררים כ-70 אלף אנשים. הכפר הקטן ביותר מונה כ-400 בני אדם, הגדול (ואדי אל-נעם) מעל 10,000 בני אדם.
בבסיס מתווה בגין עומד הניסיון להסדיר את התביעות של הבדואים בקרקע, אחוז לא מבוטל מהן על ידי פינוי ומתן פיצוי משולב, בקרקעות ובכסף, שהוא נדיב יותר מזה שהוצע להם במסגרת תוכנית פראוור. לאחר ששמע את טענות התושבים הבדואים (כפי שהבטיח וקיים) הוסיף בגין פיצוי כספי עבור אדמות שהופקעו מהם בעבר, בעיקר לצורך הקמת ישובים יהודיים. שאלת מליארד ומשהו הדולר היא: כמה מהבדואים יישארו במקומם, בכפרים לא מוכרים שיוכרו, וכמה יצטרכו לעבור? לשאלה הזאת אין היום תשובה.
מתוך מתווה בגין: "במעברן ליישוב מוסדר, גם במרחק קילומטרים אחדים ממקום מגוריהם, יאפשרו המשפחות לילדיהן דילוג בזמן לתוככי המאה ה-21 ובניית עתיד טוב יותר עבורם, תוך שמירה על תרבותם ועל אורח חייהם".
מתווה בגין כורך, ובעקבותיו הצעת החוק הממשלתית, את הליך הסדרת המקרקעין עם הליך התכנון, כלומר את סגירת הדיון עם כל בדואי וחמולה על גורל השטחים שבידיהם במקביל לקביעת עתידם ועתיד הנגב – המעבר ליישובים חדשים או להרחבת הקיימים. מטה יישום התוכנית בראשות דורון אלמוג, שיושב בבאר שבע, בונה היום תוכנית מלאה, שבה כל בדואי שיסכים להתפנות מאדמתו יקבל שטח שכבר יש בנוגע אליו תוכנית ברורה. מה התכנית? גם את זה, איש אינו יודע עדיין. מספר הישובים החדשים שעתידים לקום לא נקבע ולא הוצהר, ולכן גם לא ברור אם וכמה מהכפרים הקיימים עתידים להישאר ולהיות מוכרים. הישובים החדשים היחידים על אדמת הנגב שבנוגע אליהם יש ודאות הם 16 ישובים יהודיים. חלקם, כמו חירן, יקומו על אדמות שהיום יושבים בהן כפרים בדואים.
"בגין טיפל בעיקר בהצעת החוק הנוגעת למקרקעין", אומרת עו"ד דבי גילד-חיו מהאגודה לזכויות האזרח, הפועלת נגד הצעת החוק יחד עם ארגונים כמו עדאלה ובמקום, "ההבדל העיקרי שהכניס הוא ברטוריקה: אם פראוור אומר 'פזורה', 'נכניס אנשים לעיירות' ונותן העדפה ברורה להתיישבות היהודית, בגין כבר אומר 'כפרים', מבטיח 'נכיר בכפרים', ויודע להגיד שעתיד הנגב משותף ליהודים ולבדואים. ההצעה שלו נדיבה יותר, אבל זה עדיין מתעסק במנגנון של איך להגיע להסדר על כל דונם – וגם זה מבלי להתחשב בצרכים הייחודיים של הקהילה – ולא מדבר על התוכנית הגדולה. לאן כל זה הולך?"
השאיפה של ההנהגה הבדואית, שמגובה בארגוני זכויות אדם, בפעילים מרחבי העולם, חלקם יהודים ישראלים, היא מהלך בדיוק הפוך: הכרה ביישובים הקיימים, כלומר הפיכת הכפרים הלא מוכרים למוכרים וחיבורם לתשתיות. נושא ההסדר במקרקעין הוא בעיניהם שולי, ועתיד להתברר רק לאחר שיהיה תכנון כולל לשטח ולהתיישבות הבדואית, תכנון שכאמור מבוסס על המצב הקיים. העיסוק בבעלות על הקרקע, שכרוך בהכרח בפינוי והרס, רק עוצר לטענתם את ההתקדמות.
המו"מ היחיד שאליו הם מעוניינים להיכנס עם המדינה, כקבוצה ולא כיחידים (כפי שדורשת באופן טבעי הצעת החוק – התנהלות משפטית מול כל תובע זכויות בקרקע), הוא מספר הכפרים שיישארו, ואז הכרה בהם ותכנונם. יש שם הבנה שלא כל הכפרים יישארו במקומם (למשל ואדי אל נעם שיושב על האדמות המזוהמות של רמת חובב), אולם הדיון אמור להתחיל מטיפול באלה שיישארו.
"זה 5 אחוז מהנגב", אומרת גילד-חיו, "על זה המאבק. מי שהפך את זה למאבק לאומי הוא מי שמסרב לתת לאנשים האלה לחיות על החלק הקטן הזה מאדמות הנגב, לא מי שנאחז באדמתו".
במקום השני, אחרי הסכסוך היהודי-פלסטיני, הסכסוך הזה הוא כרגע הבעיה הפנים-ישראלית הקשה ביותר לפתרון. גם אם התחיל, כמו שטוענים שני הצדדים, מוויכוח על סגנון חיים וזכויות בקרקע, הוא הידרדר במהירות, עבר הסלמה, פלסטיניזציה, ועוד מעט כבר אי אפשר יהיה להפריד בין השניים. כבר היום קשה להאמין שהקטינים שנעצרו בשבת בצומת חורה ילכו להיות גששים בצבא.
