לפני חמש שנים ביקרתי במוזיאון האפרטהייד ביוהנסבורג. היה זה בעת ביקור משפחתי וחבר דרום אפריקאי לקח אותנו לשם. בדרך לשם סיפר אותו חבר שרבים בדרום אפריקה מחרימים את המוזיאון מאחר שאחד מהממנים העיקריים שלו, איש עסקים יהודי לדבריו, עשה את הונו מייצור ושיווק משחות להבהרת עור לשחורים במדינה. מעבר לכך שמדובר במוצר מחריד, גזענות ומה לא בשירות הקפיטליזם, התכשירים הללו גרמו במקרים רבים לנזקים בלתי הפיכים לעור של המשתמשים.
הסיפור הזה עושה עוול לקהילה היהודית, אבל במידה מסוימת מרמז על המורכבות של מצבה בזמן האפרטהייד. צריך לזכור שבתקופת האפרטהייד היתה דרום אפריקה מבודדת, לא היתה טלוויזיה עד שלב ממש מאוחר, והצנזורה היתה יעילה מאוד. "אם גדלת באפרטהייד לא ידעת שאתה גדל באפרטהייד, זה היה מצב שאנשים פשוט נולדים לתוכו". כך תיארה זאת אימי שגדלה ביוהנסבורג ועזבה בשנת 1976, ברגע שסיימה תיכון. מדובר בחיי יום יום שבהם גבר שחור, שעבד למשל בגינה, כונה על ידי הלבנים Boyואישה שחורה היתה Girl, גם אם שניהם בגיל העמידה. חוקי האפרטהייד נגעו בכל תחומי החיים. ספסלים ללבנים (עליהם היה כתוב "Europeans onlyאו "Whites only") כאשר למעשה לא היו ספסלים לשחורים. כניסות נפרדות למבני ציבור, אוטובוסים נפרדים כמובן. המצב היחידי שבו אישה שחורה יכלה למצוא את עצמה באוטובוס לבן היה אם היתה אומנת לילד לבן ובמקרה כזה על שניהם היה לשבת מאחור. במידה והיו לך משרתים בבית היה עליך לבנות עבורם אגף נפרד לחלוטין מחוץ לבית והחלון בחדרים אלו הותקנו בגובה רב כך שלא יהיה ניתן להביט החוצה מהחלון ואם החלון לא היה בגובה המתאים הוא נצבע בלבן.
כידוע, על שחורים (וגם הודים ו"צבעונים") נאסר לגור בתוך העיר פרט לאגף משרתים, והם התגוררו מחוץ לעיר במה שכונה Township (ערים שהיו קיימות עוד לפני תקופת האפרטהייד). על שחורים נאסר להסתובב בתוך העיר ללא "פס" שבו נכתב בין אלו שעות מותר לך להסתובב. כך נוצר מצב שאם המעביד הלבן לא בסביבה, היה על העובד השחור לבקש מבנו בן ה-10 של המעביד הלבן לחתום לו על ה"פס". כל אלה היו דברים יומיומיים עבור לבנים בדרום אפריקה ומעבר לכך, האכיפה של אותם חוקים היתה נוקשה ואכזרית ומתנגדי משטר שחורים ולבנים נאסרו לתקופות ממושכות ועונו במקרים רבים.
היהודים כמו יתר הלבנים (בזמן האפרטהייד היהודים סווגו כלבנים) חיו חיים נינוחים (ולעיתים עם אגף משרתים) ורבים מהם הרוויחו כלכלית מפירות הדיכוי, אבל מצד שני רוב היהודים התנגדו למדיניות האפרטהייד, אופוזיציה שבמשך שנים נדמתה זעירה למדי אל מול העוצמה של המשטר. רובם אמנם לא התנגדו באופן פעיל אבל לא מעט עזבו את דרום אפריקה ממניעים אידיאולוגים והמעורבות של חלק ניכר מהם במאבק נגד האפרטהייד היה משמעותי. כך באירוע שנודע כ"משפט ריבוניה" (Rivonia Trial) בשנת 1963, הועמדו לדין 17 ראשי ה- ANC (הקונגרס הלאומי האפריקאי) בינהם נלסון מנדלה. בין העצורים היו חמישה לבנים, כולם יהודים, וצוות ההגנה כלל עורכי דין יהודים.
בין מובילי המאבק ניתן למצוא רוני קסריל שבעקבות טבח שארפוויל ב-1960 (עימות עם המשטרה שהוביל לירי בו נהרגו 69 איש) הצטרף לפעילות המבצעית של ה-ANC והפך לראש אגף המודיעין בארגון, ג'ו האיום (ג'ו סלובו), מנהיג הזרוע הצבאית של ה-ANC. בנוסף, היו גם יהודים רבים שניסו להשפיע מתוך המערכת. צוות ההגנה של נלסון מנדלה גם הוא היה מורכב מעורכי דין יהודים ואחד מהם, ארתור חסקלסון, כתב לאחר מכן את החוקה החדשה והיה לנשיא בית המשפט העליון לחוקה עם תום האפרטהייד.
בלטה במיוחד במאבק באפרטהייד חברת פרלמנט בשם הלן סוזמן. סוזמן היתה במשך 36 שנים יוצאת דופן בפרלמנט גם בשל היותה אישה יהודייה, בזמן שרוב חברי הפרלמנט היו גברים נוצרים אפריקנרים, אבל בעיקר בשל עמדותיה כנגד מדיניות האפרטהייד. הבחירות לפרלמנט בדרום אפריקה מתנהלות לפי אזורי בחירה והיא נבחרה מאחר ואזור הבחירה שלה הורכב מיהודים. סוזמן היתה חברת הפרלמנט היחידה שביקרה את נלסון מנדלה בכלא, היא נעצרה שוב ושוב במשך השנים והותקנה האזנה לטלפון שלה. ידוע במיוחד המקרה שבו האשים אותה שר בממשלה כי שאלותיה בפרלמנט מביכות את המדינה והיא השיבה: "אלה לא שאלותי אשר מביכות את דרום אפריקה, אלה תשובותיך".
שנים ניסינו להבין למה היו כל כך הרבה יהודים בסיפור הזה. נכון שהיו הרבה יהודים אינטלקטואלים וקומוניסטים באותה תקופה בדרום אפריקה אבל מעבר לכך, נראה ששררה בין השחורים ליהודים מעין "ברית מצורעים" – הקהילה שהגיעה בסוף המאה ה-19 מליטא חוותה בעצמה אפליה על רקע גזעי, אנטישמיות, ואף פעם לא חדלה להיות קבוצת מיעוט.
דבר לא שינה את העובדה שבשנות ה-70 נולדה "ברית מצורעים" נוספת, תמונת ראי מעוותת של הקודמת, הברית בין דרום אפריקה של האפרטהייד לבין ישראל, שהובילה לעסקאות של אמצעי לחימה שהופנו נגד ה-ANC ושימשו גם בטבח נוסף במפגינים, ביניהם ילדים. זו היתה המדינה אליה נמלטו רבים מהלוחמים נגד המשטר הגזעני והדכאני. "בעולם היו הרבה יהודים לוחמי צדק וזכויות אדם", סיכמה זאת אימי, "רק בישראל ליהודים אדמה חשובה יותר מכל דבר אחר".
