הייתי ילדה רעה. שוב קראתי ספר מתח במקום לעבוד. והפעם על הפרק: "אביגיל" מאת הסופר וההיסטוריון אמנון ז'קונט. ספר שקיבלתי מהוצאת הספרים "כתר" כדי שאחווה את דעתי על דמות האוטיסט שמופיעה בו. ישר התבאסתי כי אני, כידוע, מואסת בטרנד הנוכחי שבו כל סופר תוקע דמות משנה אוטיסטית עמוסת סטריאוטיפים ומייחלת שיחזרו כבר לערפדים ולזומבים ויניחו לנו במנוחה.
עם זאת, אין לי טיפת שליטה עצמית כשמציעים לי ספר מתח חינם. אפילו אם זה "רומן מתח מקראי", צירוף מלים שנשמע לי בלתי אפשרי. אז התכוונתי לומר משהו נחמד בדף הפייסבוק המושקע של הספר ולסגור עניין.
לא הלך לי.
"אביגיל" הוא סיפור שמתרחש בשנת 1070 לפני הספירה, בתקופתו של שמשון הגיבור, ומתאר את מסעה של אם צעירה לנקום את רצח בנה האוטיסט, יותם, בחברה שרואה במותו של אדם "בעל מום" תיקון משמח לתאונה מצערת- ובאמו הדעתנית – שמתעקשת שבנה יחיה לצדה ולא בשולי החברה – מכשפה, כמקובל.
"מעניין עד כמה ישראל של תקופת השופטים דומה לישראל של 2014", הרהרתי לתומי בעודי בוחשת בקלחת. הרי רק מעט זמן קודם לכן יצא לי לקרוא את מאמר הדעה המרתק של הפיזיקאי מאוניברסיטת בר אילן בשם נדב שנרב שבמאמרו במוסף השבת של "מקור ראשון" התלונן על אותם הורים שגוזלים את זמנה ומרצה של מערכת החינוך בכך שהם מכריחים אותה ללמד את ילדם המוגבל, מה שמאט את קצב הלמידה של חבריו לכתה . החוקר שנרב אף הגדיל עשות וכינה את אותם הורים בשם החיבה "א-סוציאליים".
אביגיל ודוד, ציור של אנטוניו מולינארי
מעניין, חשבתי, הרי גם הבת שלי לומדת בשילוב יחידני בכיתה רגילה. "יכול להיות שהאיש הזה התכוון אלי?"
"התכוון בהחלט." ביאר עבורי אמנון ז'קונט. "ההגדרה המדויקת במחקר לאנשים עם מוגבלות ולמי שהיה קשור אליהם בחברה המקראית היא: "פארא-סוציאליים". כלומר, מי שנמצאים מחוץ לחברה. בתקופת המקרא, בחברה היהודית כמו בתרבות הפלישתית, כל בעלי המום היו מתגוררים בפאתי היישובים, מחוצה להם, וחוקי החברה והדת לא חלו עליהם- כך שהם היו למעשה מופקרים, חשופים לכל התעללות שהיא".
"ויש עדויות היסטוריות לאופן שבו הם הצליחו להתקיים בתנאים כאלו?" שאלתי אותו."כמו כל שוליים חברתיים, בעצם. החזקים שבהם עסקו בפשע. חלקם עסקו בזנות או נמכרו אליה, ורובם התקיימו מהאשפה והשאריות של תושבי הערים. תראי, בחברה היהודית התרבות הרבנית של "צדקה תציל ממוות" התפתחה מאוחר הרבה יותר.
בתקופת השופטים אדם שחי מחוץ לחברה, כמו אותם בעלי מום, לא היה יכול להגיע לשופט ולבקש הגנה מהחוק ממי שפגע בו. הרי אביגיל מתעקשת להגיע לפני שמשון ולדרוש צדק עבור יותם, שנרצח רק בגלל שחזר בלי שליטה על דברים ששמע, והיו עלולים לגלות סוד שה'בכירים' של אותה חברה עלולים היו להיפגע ממנה. ההתעקשות הזאת, ועוד בניגוד לרצון בעלה, היא מאוד חריגה מצד אביגיל ובאמת א-סוציאלית במונחים של אותה תקופה".
אמרתי לז'קונט שכאמא, מאוד הזדהיתי עם המצב שבו ההתעקשות של אביגיל לשמור על הבן שלה אתה שמה אותה עצמה במצב פגיע ואפילו מסוכן. הרגשתי שבעצם לא השתנינו הרבה, שהמערכת עדיין מצפה מאמהות כמוני להכניס את הילדים שלנו למסגרות מיוחדות – רק שהסמכות לא נמצאת אצל שופטים וכוהנים אלא אצל פסיכיאטרים, מדענים ובעלי מקצוע למיניהם שמשתמשים במלים יפות כמו: "זה לטובתם" או "במקום כזה יש יותר משאבים", ואף אחד לא חושב למה בכלל מפנים את המשאבים הללו מחוץ לחברה הרגילה, מחוץ לבית הספר, לשכונה.
"תראי", אמר לי ז'קונט, "אני עצמי לא אב לילד עם מוגבלות, אבל חלק מהותי בתחקיר שלי נבע מהיכרות האישית שלי עם הורים לילדים ובוגרים אוטיסטים. ההתבוננות במה שהם נאלצים לעבור גרמה לי להסתכל על החברה שאנחנו חיים בה מתוך ביקורת: חברה שמקדשת את שלמות הגוף, התחרותיות חסרת הרסן וההצלחה מעל הכל ודוחקת לשוליים את כל מי שלא עומד בסטנדרטים".
"אז חלק מהספר שלך הוא בעצם אמירה ביקורתית על החברה של ימינו?", שאלתי. "בהחלט. וזו בדיוק גם היתה הכוונה! כי כביכול התקדמנו. התקדמנו לדגם של היהדות הרבנית, דגם של צדקה וגמילות חסדים לאנשים כמו יותם, שמטפלת בהם מצד אחד אבל מצד שני עדיין משאירה אותם ואת מי שמטפל בהם ואוהב אותם מחוץ לקהילה, מחוץ למשפחה ומחוץ לחוק. מרבית האנשים, אפילו אנשים מאוד טובים ומוסריים, עדיין לא מודעים עד כמה הדעות הקדומות שלהם כלפי אנשים עם שונות או נכות , מוטבעות בהם. ועד כמה עתיק המקור של הדעות הקדומות הללו".
מצד אחד, זו חוויה מאוד מרגשת לדבר עם סופר של ספר שמאוד אהבתי. מצד שני, השיחה אתו גרמה לי לרצות לזרוק קצת ציפרלקס למרק. כי כן, ישראל של 2014 לא נורא שונה מממלכת יהודה של תקופת השופטים. אמהות כמו אביגיל, שדורשות צדק, שלא לדבר על זכויות עבור הילדים שלהן, עדיין מכונות "א-סוציאליות" על ידי כוהנים. סליחה, חוקרים ומרצים לפיזיקה. ונערים כמו יותם עדיין נמצאים בסיכון גבוה להיפגע רק מעצם קיומם ובגלל הנטייה שלהם, המסוכנת כל כך, לומר לנו את האמת על עצמנו.