מחנכת יקרה וזרה לגמרי,
אני לא מכירה אותך ואין לי מושג מי את ומה נעבור ביחד (כשבחרת במקצוע בחרת יחד אתו גם בתפקיד- להיות חלק מהחיים של 30 ומשהו- במקרה שלנו ו-4, אבל אל תדאגי רק 12 באות בכל יום- בנות). כחלק מהמקצוע הזה תצטרכי במשך שנתיים ללוות אותנו בדרך, את כולנו ביחד ואת כל אחת בנפרד, להיות שם בשבילנו ולדאוג לנו. זה מה שמחנכת אמיתית עושה- צוחקת ונותנת, וגם מחבקת ברגעי עצב – ומקבלת המון. אני בטוחה שזו עבודה מספקת, אין טובה ממנה (חוץ מהעבודה שלי, אולי- בייביסיטר).
ההמתנה הזאת עד שאכיר אותך מרגיזה אותי, את לא יודעת כמה: אני מאלה שמשתגעים בחדרי המתנה. אז רגע לפני שנכיר זו את זו (כלומר- אני אגלה מי את בדרך חוקית, או בכזאת שקצת פחות), אני רוצה לומר ולבקש ממך כמה דברים:
אל תתייאשי מאתנו. בבקשה. חינוך וגיבוש הם דברים שנבנים בהדרגה, אם זה לא מצליח בהתחלה, לא מתייאשים – מנסים שוב. באים בחיוך, אוספים כוחות ומעבירים עוד שיעור. זה לפעמים קצת מתסכל, לפעמים בהתחלה כולן שותקות, אבל תמיד תהיי את זו שתשבור את הקרח, ואם את רואה שאף אחת לא מדברת, קומי ותאמרי בכנות, בפשטות, מכל הלב, את מה שאת רוצה שכל אחת תגיד על עצמה. נדמה לי שזה כל הרעיון של להיות מחנכת – לשמש לנו דוגמה, לעזור לנו.
אל תנסי לשנות אותנו. אם אדם רוצה לעשות שינוי זה צריך להיעשות מתוך רצון אישי בלבד. קבלי אותנו כפי שאנחנו – מוזרות, רעשניות, משוגעות, ציירות, מוזיקאיות, משוררות, סופרות, אופות, רקדניות, ספורטאיות מצטיינות ואלופות עולם בעצלנות, מדריכות, בייביסיטריות, זמרות, הומאניות, ראליות, כאלה שעדיין לא גילו את הכישרון המיוחד להן, וכל שאר הדברים שלא הזכרתי.
עזרי לנו להפוך למשפחה. כולנו יחד אתך (ובאמת, בכל הכנות- כדאי להפוך למשפחה אחת גדולה אתנו, אנחנו מקסימות, ואני אומרת את זה בתור אחת מבפנים וגם בתור אחת שיודעת מה זה להיות האחראית מבחוץ). מכירה את השיר "כולנו ביחד משפחה ענקית"? אז בדיוק ככה. משפחה לא בוחרים וגם אנחנו לא בחרנו את הכיתה הזאת (אני באופן אישי לא הייתי משנה בה כלום, אבל זה עניין של טעם), והתפקיד של כל אחד במשפחה הוא להיות מי שהוא ולגרום לכך ששאר בני המשפחה ישמחו על כך שזכו להיוולד או להשתבץ לתוכה.
לכל אחד במשפחה הזאת יש תפקיד שהמהות שלו פשוטה: לגרום לאחרים להיות מאושרים, משפחה אוהבת שמרגישה בנוח ושמחה על כך שזכתה להיות יחד. אותו דבר בכיתה – לכל אחת מאתנו יש תפקיד, אם נמלא אותו בצורה הטובה ביותר, וכך יעשו כולן ולא משנה אם הן התלמידות או המחנכת, נהפוך למשפחה מאושרת, למקום שנעים לנו לבוא אליו בבוקר וחבל לנו לעזוב בצהרים (ולא כי אנחנו הולכות אחר כך הביתה ושם יש ערימה של כביסה, צעקות ושיעורי בית שמחכים רק לנו).
כשמשפחות מתפקדות כמו שצריך נעים לחזור הביתה, כשהן שוויוניות (גדלתי בבית שוויוני-פמיניסטי) האווירה נעימה יותר, כשיש אווירה של פתיחות וקבלה אחד של השני, רוצים לשמור על קשר הדוק. כשיש למי לפנות – אף אחד לא יכול להתלונן על זה. וכיתה טובה היא כמו משפחה, מקום בטוח לברוח אליו כשקשה, מקום שבו תוכלי להיות את בלי לפחד, לדבר ולבטא את עצמך בלי להתבייש, להיות כנה בלי לתהות מה יגידו. מקום בלי מעמדות, שבו כולן יחד. התלמידות שלך הן בני אדם שאיכפת לך מהם ולהם ממך, ואת לוקחת אותם אתך לכל מקום – זה מה שמגיע לנו להיות וזה מה שנהיה, אבל בשביל זה אנחנו צריכות אותך.
לכל אחת מאתנו יש את השם של השנייה, לנו – את שלך, ולך – את שלנו. כולנו יכולות לגשש ולשאול מה מרגיש הצד השני, ולשמוח או לכעוס בהתאם לתשובות. אך מעבר לכך אנחנו עוד לא יודעות כלום, לטובה או לרעה. אז רגע לפני שנדע מי היא מי אולי נחליט לבוא בראש פתוח, להסכים לקבל אחת את השגעונות אחת של השנייה ולהפיק את המיטב והמירב מכל הסיטואציה.
יש לנו שנתיים. שנתיים שלמות להיות ביחד, כיתה ומחנכת. שנתיים לשנות הכל, לתת ולקחת, כי ככה זה בקשר, צריך שתהיה הפרייה הדדית, שכל אחד מהצדדים ייתן וייקח. אנחנו נותנות לך הקשבה, אולי קצת משמעת, כיתה מדהימה (אני אובייקטיבית לגמרי), סיפורים, כישרונות ומקוות שגם מקור לגאווה. בתמורה אנחנו נשמח לקבל חום, אהבה, אוזן קשבת, עצות, חינוך ואיכפתיות. זה לא "סחר חליפין" אלא משהו שפשוט אמור לקרות.
השנתיים האלה פרושות עכשיו לפנינו וזה תלוי בנו איך הן יראו וייזכרו. את מבינה, אלו הן לא סתם שנתיים אלא השנתיים האחרונות שלנו בבית הספר (אני בהכחשה לגבי העניין – אני ממש לא רוצה לעזוב), ככה שהן אמורות להיות אלו שייחרטו לנו בזיכרון בצורה החזקה ביותר. זאת הבחירה שלנו איך הן יהיו וכיצד ייראו במבט לאחור: אם נבחר שיזכרו אותנו ואותן בתור הזמן הטוב ביותר; אם נסיים ככיתה הכי מגובשת שהיתה אי פעם ונגיע למצב שבו נשמור על קשר גם אחרי – זאת הבחירה שלנו. אני מקווה שכך יהיה, אני מאמינה שזה אפשרי.
מחכה לזיכרונות חדשים ולשנתיים הכי טובות בעולם,
טלי
טלי ברייר לומדת בבית הספר לבנות דתיות, אולפנית "ישורון" בפתח תקוה, ועורכת האתר Resh, מיזם הכתיבה של הנוער בישראל