עוד בגרמניה הזמנתי, באמצעות אפליקציה, מונית שתאסוף אותי מנתב"ג. הזנתי את פרטי הטיסה כי הבנתי מהנהג שהסיע אותי לשדה התעופה, כמה ימים קודם, שהם בודקים אם יש עיכובים וכו'. אחרי הנחיתה (באיחור של חצי שעה) פתחתי את הנייד, וקיבלתי מיד שיחה מהנהג – הוא כבר מחכה (לא בדק אם הטיסה מתעכבת). אמרתי לו שאני כמעט בלי בטרייה, ושאתקשר ברגע שאאסוף את המזוודה. בזמן ההמתנה העברתי את הנייד למצב טיסה, כדי לא לבזבז בטרייה. המזוודה הגיעה אחרי עוד חצי שעה. התקשרתי לנהג שכבר היה לחוץ, הוא ניסה להשיג אותי כמה פעמים וחשב שהברזתי. אבל הוא חיכה בכל זאת. יצאתי, נפגשנו, נכנסתי למונית. הוא היה נחמד ואדיב ונסע במהירות מטורפת כדי להספיק לעוד נסיעה מוזמנת. השעה היתה לפני חמש בבוקר.
בדרך קיבלתי שיחה מבת דודתי, שאיתה נסעתי לגרמניה, לשלושה ימים, לחגוג יומולדת לסבתנו החורגת הגרמנייה (סיפור ארוך, לא משנה). המזוודה של בת דודתי לא הגיעה, ואין לה את עותק הברקוד שמוצמד למזוודה, אולי הוא אצלי. הוצאתי מתיקיית הנסיעה שלי את כל הדברים, חיפשתי את כרטיס העלייה למטוס, וכן – מצאתי את הברקוד! צילמתי על אדי הבטרייה ושלחתי לה. אבל כשהכנסתי בחזרה את כל הפתקים – שכחתי את הדרכון על המושב האחורי של המונית.
כשהתעוררתי ראיתי הודעה מהנהג (בכוונה אני לא מציינת את שמו) והתקשרתי אליו. מזל שהזמנתי מונית דרך אפליקציה, הכל מתועד וקל ליצור קשר. שאלתי אותו אם הוא מגיע לאזור השרון כדי שאוכל לאסוף ממנו את הדרכון. הוא אמר לי שלא, ושהוא עובד בתל אביב, בלילות. אמרתי לו שבנזוגי (נקרא לו "בעלי") מגיע בימים הקרובים מספר פעמים לתל אביב וייצור איתו קשר כדי לאסוף את הדרכון.
בעיית תקשורת מספר 1: אני מסיקה שהנהג עובד באזור תל אביב וגר שם.
כשבעלי היה בתל אביב הוא ניסה ליצור קשר עם הנהג. היה קשה לתאם, כי הנהג זז הרבה, מן הסתם, ובכל פעם שבעלי יכול היה לצאת לאסוף, הנהג לא היה יכול. הוא חזר בלי הדרכון. המשכנו לתקשר בסמסים – אני והנהג, שכתב לי שהוא מקווה שהדרכון לא יישאר אצלו יותר מדי זמן, כתבתי לו שגם אני. כתבתי לו שביום ראשון בעלי נמצא כמה שעות במקום אחד בתל אביב (מקליט תוכנית רדיו), ושאלתי אם הוא יוכל לעבור שם – ואם כן, אז מתי שיוצא לו בעלי ירד לאסוף את הדרכון. הוא כתב לי "אמן".
בעיית תקשורת מספר 2: אני מסיקה ש"אמן" זה "כן, אני אשתדל". אולי אני צודקת, ואולי "אמן" זה משהו אחר.
הם לא מצליחים לקבוע. בעלי מסדר עם שותפיו להגשת התוכנית (שנמשכה כמה שעות) שיוכל לרדת ברגע שהנהג יתקשר, אבל הוא לא מתקשר. וכשבעלי מתקשר מספר פעמים, הנהג לא יכול.
אנחנו מבינים שיהיה קשה לקבוע עם הנהג בשעות העבודה שלו, כי הוא כל הזמן זז ולחוץ להספיק לנסיעה הבאה. אני מחליטה שאציע לו שאבוא לאן שיגיד לי בשעות היום ואאסוף ממנו את הדרכון. אני אצא מהעבודה, אסע לתל אביב ואאסוף את הדרכון.
כותבת לו סמס: היי, בוא ננסה לקבוע לפני שאתה מתחיל לעבוד. תגיד לי לאן להגיע, אני יכולה בצהריים, אחה"צ, מתי שנוח לך. תודה, עפרה.
בעיית תקשורת מספר 3: אני רוצה להקל עליו, לא להיכנס לו לשעות העבודה, ופשוט לבוא על חשבון הזמן שלי, ולא שלו, לאסוף ממנו את הדרכון. לא בבוקר, כי הוא בטח ישן אחרי שעבד כל הלילה.
הוא עונה לי (ציטוט מהמקור): "תקשיבי עפרה את במקרה שוכחת שאני נהג יצאת לעבוד ואני מטוב ליבי התקשרתי אליך. יכולתי למסור אותו למשטרה ופחות כאב ראש וזה מה שאני הולך לעשות יום טוב".
הלב שלי דופק ב-150 קמ"ש, מה?! אתה רציני?! אני מתקשרת אליו ושואלת – למה ההודעה המעליבה הזאת? והוא מתחיל לשפוך עלי שמה אני חושבת לעצמי? שקניתי אותו? שבעלי נודניק! ושהוא הולך לזרוק את הדרכון בתחנת משטרה בלוד.
בעיית תקשורת מספר 4: הבנאדם חושב שאני חושבת שקניתי אותו.
הוא חושב שזה שאני מציעה לבוא מחוץ לשעות העבודה שלו זה כי אני חושבת שהוא שייך לי. או משהו אחר שהוא תפר עלי.
אני מזדעקת וצועקת: לא! אל תזרוק לתחנת משטרה! אני אבוא, תגיד לי לאן.
הוא אומר לי: תבואי ללוד אני נוסע לראשון לציון לאורתופד לבת שלי.
בעיית תקשורת מספר 5: מה?! לא הבנתי כלום.
אני אומרת לו (אהממ… צועקת): תקל עלי, תגיד לי מתי אתה בתל אביב. אני לא יודעת איפה זה לוד ואיפה זה ראשון לציון!
בעיית תקשורת מספר 6: כן, זה דפוק להגיד משהו כזה.
אבל יש לי איזה פאק נוירולוגי שלא מחבר בין מקומות, ואני יכולה לעשות הקפה של חצי שעה כדי להגיע לרחוב סמוך, רק כי שכונות שונות לא מתחברות לי במוח. והווייז שלי נדפק בדיוק. כן, זה נשמע מתנשא להגיד שאני לא יודעת איפה זה לוד וראשון לציון. אבל אני לא מבינה לאן הוא רוצה שאני אגיע, ומאחורי המילים אני מתכוונת – תקל עלי! תגיד לי משהו בתל אביב, הרי רק כרגע בכלל אני מבינה שאתה לא גר בתל אביב.
אני אומרת לו: בבקשה, אל תזרוק אותו בתחנת משטרה. תגיד לי לאן לבוא.
בכל מקרה, הוא צועק עלי שלא קניתי אותו, ומנתק לי בפרצוף.
אני מתחילה לבכות. אני לא מבינה איך זה קרה שאיש נחמד כזה – אני ראיתי אותו, אני יודעת שהוא טוב לב – איך הוא חושב עלי דברים כאלה?! ואיך הוא צועק עלי דברים מעליבים כאלה?! ואיך הוא מנתק לי בפרצוף?! העור שלי דק מדי. אני מתקשרת לבעלי בוכה ואומרת לו שאני צריכה עזרה. כן, גם כשאני כותבת את זה עכשיו, חודש אחרי, יש לי דמעות של עלבון בעיניים.
בעלי מתקשר לחברה שמפעילה את האפליקציה, הם אומרים לו שההתנהגות הזו לא מקובלת ושיש להם קודים של שירות, ושהנהג יביא את הדרכון למשרדים שלהם ותהיה לו "ועדת משמעת" או משהו כזה. אני אומרת לבעלי: אני לא רוצה ועדת משמעת! אני לא רוצה לפגוע בו. הוא איש טוב, מי יודע מה יש לבת שלו, הוא עובד קשה, זה הכל מהלחץ. ובעלי אומר – אמרתי להם שהוא היה מקצועי ואדיב, אבל איך את רוצה שהוא ילמד לדבר עם אנשים אם לא יעירו לו על זה? אוקי, שיהיה, אני נזכרת איך הוא העליב אותי ולא יודעת מה נכון.
בכל מקרה, לא ועדת משמעת ולא דרכון במשרדים. במשך שבוע נוסף הנהג מבטיח להם שיביא ולא מביא, והכל מתנקז ליום אחד, שבועיים אחרי אותה נסיעה לילית.
בעלי מדבר עם החברה שוב. הוא מלמד בירושלים באותו יום, ועוד רגע נכנס לשיעור. מסתבר שהנהג עכשיו צועק על הנציגים שלהם. הם אומרים לבעלי שהם חוסמים אותו מלקבל נסיעות. בעלי מבקש מהם שלא יחסמו, אבל הם אומרים שזה כבר בינם לבין הנהג, שהוא מתנהג לנציגי שירות בצורה שלא מקובלת עליהם. בעלי מחליט שהוא ידבר שוב עם הנהג, שהוא יבוא אחרי הלימודים לאן שהנהג יגיד. שהוא יחטוף ממנו צעקות, הוא לוקח את זה בחשבון והוא מוכן לזה, וייקח את הדרכון. הוא לא מתקשר לנהג באותו הרגע כי הוא חושב – אם אני אגיד לו שעכשיו אני נכנס ללמד ושאני בעבודה ולכן לא יכול לבוא עכשיו, זה יוצא כאילו זמן העבודה שלי שווה יותר משלו. אני אתקשר אחרי השיעור.
כשהוא יוצא מהשיעור (אחרי שעה וחצי) – החשבון כבר נחסם, הנהג כבר החזיר את הדרכון למשרדים, ושנינו נשארים עם תחושה חמוצה שלא ככה זה היה צריך להסתיים.
אחרי הבחירות, כשכל השדים יצאו מהבקבוקים, נזכרתי בסיפור הקטן הזה. איזה חוסר תקשורת.
עפרה קין היא כותבת לפעמים
