כששומעים עדויות מהשואה, התמונות בראש צבועות תמיד שחור-לבן. עבור מרביתנו, התיעודים המזוויעים נשארים בגדר סיפור ישן ורחוק מהחיים שלנו בעת הזו. קשה לדמיין חיים או שגרה במחנות הריכוז ובגטאות, להבין שגם בתוך מחנות הריכוז וגם מחוצה להם התחתנו, התאהבו, הביאו ילדים, צחקו, שמחו, רקדו ולפעמים אפילו השמיים היו כחולים.
שנתיים עברו מאז אותו 7 באוקטובר, מאז התאריך הזה נצרב אצל חלקנו כצל מרחף, תוך שהשגרה ממשיכה. על אף שהפך לצלקת עמוקה בנפש הקולקטיבית הישראלית, טבען של צלקות הוא לדהות, עד שלעיתים הופכות כמעט בלתי נראות. הפכנו אדישים לשלטים עם תמונותיהם של החטופים, הנופלים והנרצחים, ולסמלים הצהובים בכל מקום, זה נראה רחוק מאיתנו, כמעט שחור-לבן. אך עבור רבים סופה של המלחמה לא נראה באופק, ושיקום היא כמעט מילה גסה. עבור משפחות החטופים, עבור האלמנות, היתומים וההורים השכולים, עבור אלו שעדיין מפונים – כבר שנתיים שהחיים הם סיוט שמתחולל לצד חברה שממשיכה קדימה בכל הכוח ומנסה לשקם את מה שעוד לא נגמר. הזוועות עדיין כאן, החטופים עדיין בעזה, השמיים כחולים, ובתי הקפה מלאים באנשים.
באחת השכונות של תל אביב, מתאספת בכל בוקר בין שמונה לתשע קבוצה קטנה של אנשים ליד הצומת הראשי. אוחזים שלטים, דגלים, וסרטים צהובים ועומדים בדממה. סביבם, העיר גועשת ורועשת. ילדים בדרכם ללימודים, הורים בדרך לעבודה, צעירים צוחקים בבתי הקפה, נהגים צופרים, והשמיים? נכון מאוד, הם כחולים. לרגע נדמה שדבר לא יוכל לחתוך את השלווה עד שהמגפון יוצא והמפגינים קוראים בקול רם את שמות החטופים שנותרו בעזה. הרי לכל איש יש שם, גם אם הממשלה השאירה אותו עם מחבלי חמאס במשך שנתיים.
ובמעבר חד
"אין חיים עד שכולם חוזרים. לא יכול להיות שאנחנו נמשיך כאילו כלום. נקום בבוקר, נלך לעבודה ונתעלם כאילו זה לא קיים. לא יכול להיות", מצהירה יעל נבון, תושבת השכונה ויוזמת המחאה השקטה בשכונה. בתחילת המלחמה היא השתתפה בהפגנה של משפחות החטופים. "אמרתי לעצמי ׳איך יכול להיות שאנחנו לא עומדים ככה כל יום?׳ אז היום עמדנו. ומחר מה? מה יקרה מחר? אם מדינה שלמה תעמוד כל יום, אולי משהו ישתנה". מאז בכל יום אפשר למצוא אותה באותו מעבר חציה. לדבריה, ככל שהזמן עבר, כמות האנשים הידלדלה. "התמודדנו עם המון דברים. היו שכנים שהתלוננו שהמגפון מפריע להם. היו לקוחות בבתי הקפה ליד שהתלוננו לבעלי העסקים שזה מפריע להם לשלווה. בהתחלה היה המון תסכול וכעס על איך אנשים יכולים פשוט לשבת בבתי קפה במקום לעמוד איתנו ולצעוק את הצעקה הזאת, אבל עם הזמן הבנתי שאין לי שליטה על זה ושאני לא יודעת מה אחרים עוברים".
נבון שילמה גם מחיר אישי כבד. התא המשפחתי שלה השתנה, משרתה נפגעה. "יום אחד באתי עם הבן הקטן שלי לתלות שלטים, הוא היה בן שש. הוא היה קרוב לכביש ואמרתי לו 'קודם כל אתה שומר על עצמך, אתה הכי חשוב'. אז הוא אמר לי 'אמא, אני לא הכי חשוב, מה עם החטופים?'", היא משתפת. "זה דבר נורא לשמוע מהילד שלך. הסברתי לו שאצל כל אמא, הילד שלה קודם. בשביל אמא שלהם, הם הכי חשובים. בשבילי, הוא הכי חשוב לי. זה מתאר את החיים שלנו עכשיו. אנחנו חיים בתוך לימבו. במקום הכי חם בגיהנום".
קשה לך מדי? אז תתאפס. סליחה על הבוטות, אבל תתאפס. יש אנשים שמוחזקים במנהרות בעזה!
בתוך הלימבו ולמרות הקשיים, מבטיחה נבון, היא לא תפסיק עד שכולם ישובו, אך היא מבינה שהמחאה שלה כנראה לא תחזיר את החטופים. את הקונפליקט הזה היא מיישבת בכך שמבחינתה תפקידה להיאבק בחזק שבכוחות הטבע – השגרה, ולהזכיר שהמלחמה עדיין כאן והחטופים עדיין שם. היא גם מודעת לסכנת האינפליציה.
תמונות החטופים מוצגות באותו מסך לצד נאגסט, מק רויאל וציפס בסניף לונדון מיניסטור של מקדונלדס, סיכות חטופים מיישבות את המצפון של משתתפי תוכניות הריאליטי שעונדים אותן מידי פרק לצאת ידי חובה. "נעשתה פה נורמליזציה של מצב לא נורמלי. אפילו סיכה אני לא עונדת", היא מגלה. "אני מרגישה שלזה אין מחיר, וכשאין מחיר, אין ערך. שמתי תמונה, תליתי דגל, שמתי סיכה – מה זה נתן? קשה לך מדי? אז תתאפס. סליחה על הבוטות, אבל יש אנשים שמוחזקים במנהרות בעזה. אם זה כואב לך, אז זה לא מספיק כואב לך כדי שתיתן לזה לעבור לידך. אני רוצה שעוד כמה שנים, כשהילדים שלי ישאלו אותי מה עשיתי, אני אוכל להגיד להם שעשיתי כל מה שיכולתי".
על אף שהמחאה השקטה הזו כנראה לא תחזיר את החטופים, היא מכה גלים. לא פעם ולא פעמיים התבטאו משפחות החטופים והשורדים בראיונות שונים מאז ששבו מעזה וסיפרו שאינם מצליחים להמשיך בשגרה עד שיקיריהם ומי שחלקו איתם את תקופת השבי לא ישובו גם, עד שכולם חוזרים. לצד זה, פעמים רבות הם מציינים כיצד לראות ולשמוע את המוני האנשים תומכים בהם, הופך אותם חזקים יותר. אם זה מחיאות הכפיים בסוף דבריהם על הבמה בכיכר או תמונות, סיכות וסמלים בדיוק כאלו, המופצים בכל עבר. חלקם אף גילו, שבמקרים בודדים, בעת שהיו בשבי חמאס, נתנו להם להאזין לרדיו ושם הבינו את סדר הגודל של קהילה ועם שנלחם על מנת שיחזרו – דבר שחיזק אותם ונתן להם תקווה להמשיך. עם זאת, סגנון התמיכה הזה, לא מתאים לכולם ויש כאלו, שבכלל לא יכלו להרשות לעצמם בשנתיים האחרונות להתעסק בסבל של אחרים.
קהילה שהתפרקה
"חכי רגע, יש ירי בחוץ", אומרת אדרת כדרי באמצע שיחת הטלפון. היא אם חד-הורית לשני ילדים שפונתה מביתה במטולה עם פרוץ המלחמה. בשנתיים האחרונות, על פי נתוני המועצה כ-70 אחוז מהבתים ביישוב נפגעו, ופחות מ-18 אחוז מהתושבים חזרו. הקהילה שהכירה התפרקה. "לפני המלחמה, היינו נפגשות כל האימהות בגינה לארוחת ערב עם הילדים, כל אחת מכינה משהו. היינו משפחה שנייה", היא נזכרת. "מאז שחזרנו, הכל לבד, ועצוב". בימים הראשונים למלחמה, הלחץ לעזוב היה עצום. "בקבוצות הביטחון כתבו 'מי שלא חייב להיות ביישוב, שיצא'. ככה, בלי הסברים, לא הבנתי מה קורה".
"קרוב משפחה התקשר אלי והתחיל לצעוק עלי בטלפון לברוח מהיישוב. לאן אני אלך בדיוק? אני חד-הורית עם שני ילדים, לאן יש לי ללכת?". אחותה הציעה לה ולילדיה להצטרף לבית ביוקנעם. היא ארזה תיקים לה ולילדיה ונסעה, בלי לחשוב יותר מדי. "שמתי פיג'מה, שתיים שלוש חולצות ויאללה, יצאנו לדרך. השארתי כלים בכיור. אמרתי עוד יום יומיים נחזור הביתה". יומיים לאחר מכן, נאלצה כבר לפנות את הבית ביוקנעם ליחידת דיור בראש פינה שבעליה גויסו למילואים, לאחר מכן פונתה למלון בטבריה עם שאר קהילת מטולה. "הבנתי פתאום שאנחנו לא חוזרים הביתה בקרוב וצריך להתחיל להתארגן על קניות ומלתחה חדשה לילדים. אז מתחילות לצוף המחשבות, אני אקבל משכורת חודש הבא? תהיה לי עבודה בכלל? מה עם בית הספר? לא יודעים כלום, אין לך את מי לשאול".
גם במלון, הקהילה שהייתה עמוד הסלע שלה, התחילה להתפרק. "בהתחלה את רואה את החברות שלך, הילדים מרוצים. לאט לאט זה משתנה, פתאום משפחה אחת עוזבת, ואז עוד אחת ועוד אחת, ומתחילים להגיע מפונים ממקומות אחרים", מספרת אדרת על הקהילה שהתפרקה לה. "ופתאום אין מספיק אוכל בחדר האוכל כי לא עמדו בקצב. אז אנשים בישלו בחדרים וההנהלה החרימה להם את הציוד כי אסור לבשל בחדר, והשכן מהקומה למטה מנגן בגיטרה בס עם מגבר והנערים מתרוצצים במסדרונות בשעות הקטנות של הלילה ואת תקועה עם שני ילדים בחדר. אוהבת אותם, שרופה עליהם, אבל גם אני צריכה את הספייס שלי ופשוט לא היה את זה".
במשך שנה וחצי הם נדדו בין דירות ומלונות, פליטים בארצם. הניתוק מהשגרה היה מוחלט. "באחת הפעמים התקשרתי לאמא שלי, והיא סיפרה לי שהיא בדיוק יושבת בבית קפה. אני זוכרת שתפסתי לעצמי את הראש ואמרתי 'מה? יש בתי קפה?'". באותו הרגע, החליטה לנדוד שוב, לעפולה – איפה שיש בתי קפה פתוחים. אבל אולי זה היה מאוחר מדי, שם גילתה שחוסר היציבות חלחל עמוק לנפשם של ילדיה. גיליתי שהבת שלי פיתחה תסמינים של הפרעה טורדנית כפייתית ( OCD- י״פ). היא לא הייתה מסוגלת שאני אגע לה בדברים בחדר. אי אפשר היה אפילו לאבחן את זה. ביקשו מהמחנכת שלה שתמלא שאלון התנהגות, אבל היא הכירה אותה בסך הכל חודשיים, איך היא תדע אם היו שינויים בהתנהגות של הבת שלי. נפלנו בין הכיסאות". גם אדרת קרסה. "נכנסתי לדיכאון של ממש. במשך שמונה חודשים לא הצלחתי לצאת מהמיטה, רק כדי להוציא את הילדים מהמסגרות. כל שאר הזמן לא תפקדתי".
במרץ האחרון, המדינה החליטה להפסיק את המענקים למפוני הצפון. "המדינה סגרה את השאלטר ואמרה 'זהו, תחזרו הביתה'. ואת לא יודעת לאן תחזרי", היא אומרת בכעס. "השיקול היחיד לחזור היה כלכלי. נגמר הכסף. לא בטוח שהייתי חוזרת אם היו לי אופציות אחרות". הדרך חזרה הביתה, למטולה, הייתה רגע שאדרת מעידה כי לא תשכח לעולם. "אנחנו נוסעים, נרגשים, חוששים, לא יודעת למה לצפות ופתאום הבת שלי פרצה בבכי. היא פשוט התפרקה. היא פרקה את כל מה שהיא החזיקה בשנה וחצי האלו. כולנו בכינו איתה יחד באוטו".
כולם היו לחוצים שנחזור אבל לא היו ערוכים לזה באמת. זה הגיוני שלא יכולים לפנות זבל כי למשאית אין גישה בגלל שהכביש הרוס?
הם לא ידעו למה לצפות כשהגיעו לבית שעמד עם הכלים בכיור במשך שנה וחצי. יחד ניקו והעיפו ציוד ישן. "אני מרגישה שפספסתי את השנתיים האחרונות עם הילדים שלי, כאילו מישהו לקח לי אותן. למרות שחייתי כל יום יחד איתם, חיינו בפחד. מה עוד עלול לקרות לנו? מבחינתי המלחמה הזאת לא נגמרה ובכל רגע נתון יכולים להגיד לנו יאללה קומו, מתפנים שוב", משתפת כדרי. "גם עכשיו כשאנחנו מדברות יש פיצוצים מלבנון פה ליד, הילדה שלי אתמול הלכה למכולת, היו פיצוצים והיא רצה הביתה באימה שהיא לא מוכנה לצאת. זה לא באמת נגמר".
היא חזרה למושבה לא מתפקדת. "עסקים סגורים, רחובות ריקים. מרגיש כאילו כולם היו לחוצים שנחזור אבל לא היו ערוכים לזה באמת. הגיוני שלא יכולים לפנות זבל כי למשאית אין גישה בגלל שהכביש הרוס?". גם בית הכנסת ביישוב נותר סגור. לדבריה, כשחזרה באפריל האחרון ועד היום, אף אחד מאנשי המועצה לא יצר איתה קשר על מנת לבדוק אם היא צריכה עזרה עם משהו בתור אם חד-הורית וכרגע נתמכת בתרומות ובעמותות. "אין לי אף אחד כאן. לא המועצה, ולא החברים שלי. המשפחות הצעירות לא חזרו. יכול להיות שהם גילו חיים טובים יותר, אופציות טובות יותר מאשר לחיות כאן"
מטולה היא לא המקום היחיד שתושבים עזבו ולא חזרו. בשנתיים האחרונות רבים ממפוני הצפון והדרום לא חזרו. לצדם, ישראלים רבים בחרו לעבור לגור בחו״ל ולהשאיר את המדינה המדממת מאחוריהם, בתקווה לחיים טובים יותר. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בשנת 2023, עזבו את המדינה, כ-55 אלף ישראלים. בשנה לאחר מכן עזבו את ישראל כ-83 אלף תושבים.
הניצחון האמיתי
לצד הטענות על ניתוק ואדישות, יש שיגידו שאם כבר בתי הקפה והמועדונים פתוחים, כדאי לפחות להנות מהם. שהחזרה לשגרה היא עצמה הניצחון האמיתי. "ממש קצת אחרי השבעה באוקטובר יצאתי לאיזו מסיבה, ופתאום תוך כדי שאני רוקדת עם עיניים עצומות, אני מוצאת את עצמי ממש מרגישה את ספי. ממש אבל", מספרת הדס גניס, בת 37 מרמת גן. הקשר עם אחיה, ספי, נותק בבוקר אותה שבת שחורה. במשך ארבעה ימים ניהלה חמ"ל פרטי, אספה פיסות מידע ונאחזה בכל שביב תקווה לגורל אחיה. עד שהגיעו לידיה תכתובות בין ספי לשותף העסקי שלו, האחרון שהתכתב איתו בשעות האחרונות לחייו בעודו מסתתר ממחבלים יחד עם חברו הטוב גל נבון, קצת אחרי שהגיעו למתחם מסיבת הנובה. בדיעבד תגלה הדס מצעירה שהייתה במסיבה שספי וחברו גל יצאו מהמיגונית להילחם בידיים חשופות במחבלים, ובכך הצילו את חייה.
"בשלישי בבוקר אמא של גל עדכנה אותנו שמצאו את הגופה שלו. ידעתי שאנחנו הבאים בתור", היא משחזרת בקול שקט. "הייתי ממש בהכנה לוגיסטית של האירוע. שמתי את הילדים שלי אצל חברים וחיכיתי". ואז הגיע הטלפון. "נפלתי על הכרית ובכיתי, באותו הרגע זה היה סוף העולם. אפילו שידעתי שזה הולך להגיע, שום דבר לא מכין אותך לזה באמת".
הדס שמרה על תפקוד גבוה, היא גילתה שהעשייה שומרת אותה יציבה. לדבריה, היא הכירה את זה מקרוב מכיוון שאביה נפטר גם הוא מהמחלה כשנתיים קודם לכן. ביום השני לשבעה של אחיה, היא מספרת, ראתה פרסום על כך שילדי מפונים מהדרום הגיעו לכפר המכבייה שקרוב לביתה, באותו הרגע החליטה שהיא רוצה לנסוע לשם לפגוש אותם. "כמובן שהמשפחה והחברות אמרו שזה מטורף. לא רצו שאפתח תסמינים של פוסט-טראומה אבל הייתי חייבת לעשות משהו. ממש נכנסתי לאובססיה". היא החליטה לאסוף תרומות לאותם הילדים, ובמהרה מה שהחל במיזם קטן ואישי התגלגל לסך תרומות של עשרות אלפי שקלים. "זה ריגש אותי, וזה העסיק אותי במשך כל השבעה".
כחודש לאחר הירצחו של ספי אמם נפטרה. "אי אפשר להפריד את האירועים האלו. לא הייתה לי את הפניות לשבת ולהתרכז ברצח של ספי ולהתמודד עם זה", היא חושפת. "זה לא משהו שאפשר לעכל ולהמשיך ממנו הלאה. זה תמיד יהיה שם. זה לא נגמר אף פעם. השאלה מה אתה עושה עם זה? להגיד לך שלא היו משברים בדרך? בטח שהיו".
התזכורת ליום שבו איבדה את אחיה נמצאת סביבה בכל מקום. "אני יכולה לקום בבוקר, לעשות פילאטיס, לשתות קפה, ומישהו יבוא וישאל אותי בטון עצוב 'איך את מרגישה?'. הדבר הזה יכול לשאוב לי את כל האנרגיה בשניות". ויש גם מפגשים אחרים בצל המלחמה שיכולים ללחוץ על כל הכפתורים במכה אחת, ולפעמים זה יותר מדי. "כמה שבועות אחרי השבעה באוקטובר נסעתי על האופניים לבן זוג שלי בתל אביב. נקלעתי פנימה לאחת ההפגנות הגדולות בקפלן. הרגשתי שאני מאבדת את השפיות. זה היה טריגר ולא יכולתי להיות שם אבל המשטרה לא נתנה לי לצאת. צרחתי את נשמתי על אחד השוטרים, 'אח שלי נרצח בנובה! אני לא מסוגלת להיות פה! תפתחו כבר את הברזלים האלה!'. שם הבנתי שאני לא יכולה היום להיות מעורבת בדבר הזה. אני פשוט לא מסוגלת".
להמשיך קדימה
מאז שהבינה שההפגנות לא בשבילה, מצאה דרכים אחרות לעשייה: היא מעבירה הרצאות על חוסן נפשי בהן משתפת את סיפורהּ האישי על מנת לסייע לאחרים להתמודד עם האובדן. "ביום השואה האחרון הרצתי בפולין והסברתי על 'עיקרון הקבלה'. זה לא אומר להרים ידיים, אלא לקבל את המצב, להשלים איתו, להבין שאנחנו עושים את ההכי טוב שלנו בתוכו, ומנגד גם לשמור על עצמנו. אנחנו צריכים לאכול, לישון, לדאוג לילדים. צריך לשים גבול".
לדבריה, למרות שקברה את אחיה בארץ, לעומת רבים שעוד מחכים שגופות יקיריהם יזכו לקבורה, הסיפור שלה עדיין לא נגמר. היא הבינה זאת כשהתפרסם התחקיר הצבאי. "זה היה קשה מאוד. גם בסוף השבוע האחרון דיברתי עם בן הזוג שלי ובכיתי המון. הבנתי שפתאום אנחנו עוד רגע חותמים שנתיים. אשכרה שנתיים", מספרת. "זה לא ייגמר, זה אף פעם לא ייגמר וזה ילווה אותי תמיד.
המנטרה שלי זה לקחת את החרא הזה שעברנו בשבעה לאוקטובר, את המשברים, את האובדן, הכאב, הקושי, והטראומות ולנסות מתוך המקום הזה להביא כלים של אהבה, צמיחה, אחדות וגדילה. מבחינתי הניצחון האמיתי זה להמשיך קדימה
הדס משתדלת לחיות את החיים, או לפחות את מה שנותר מהם. היא יוצאת לבלות ולא מתנצלת על כך. "אין בי תחושת אשמה על זה. אני לוקחת את הלימונים ועושה מהם לימונדה. זאת המנטרה שלי, לקחת את החרא הזה שעברנו בשבעה לאוקטובר, את המשברים הפסיכיים האלו, את האובדן, את הכאב, את הקושי, ההתמודדות, הטראומות ולנסות דווקא מתוך המקום הזה להביא החוצה לעצמי ולאחרים כלים להתמודדות שיקלו עליהם, שיעשו להם סדר בתוך הכאוס. כלים של אהבה, צמיחה, אחדות וגדילה. מבחינתי הניצחון האמיתי זה להמשיך קדימה. אנחנו יכולים לבחור בצד השני של המטבע".
הסיפורים של יעל, אדרת והדס הם קולות מתוך תהום. הם חלק מסיפורם של 143 אלף מפונים, 251 חטופים, אלפי נרצחים ונופלים, ומדינה בפוסט-טראומה. מאחורי כל מספר עומדים חיים שלמים שנקטעו או השתנו לבלי הכר. לאנשים האלו וקרוביהם, המלחמה עוד רחוקה מלהסתיים. על אף שחלקם חזרו הביתה, על אף שחלקם הובאו לקבורה, המילה "שיקום" היא עבורם מלחמה יום-יומית. עבור החברה הישראלית, השאלה הגדולה נותרה פתוחה: האם ניתן בכלל לשקם חברה שחלקים ממנה עדיין מדממים, בזמן שחלקים אחרים כבר ממהרים הלאה? התשובה, ככל הנראה, טמונה ביכולת שלנו להביט ישירות אל תוך הפצע הפתוח, ולהקשיב לקולות העולים ממנו, גם אם זה מפריע לשלווה.