כדי להבין את המנגנונים שמאפשרים את ההשמדה השיטתית של פלסטין – מהאוויר ומהקרקע, בשריפה וברעב – חייבים לדבר על אחת התופעות שמגדירות את המדינה המודרנית: כליאה. אבל כל דיבור ברוח זו נתקל מיד בחומת הכחשה. את הקו שחומת המכלאה מציבה באופן גשמי, חומת ההכחשה ממשיכה בנפש פנימה. שתי החומות מקדמות את אותה התכלית: מניעת השיבה. במובן זה, כליאה והכחשה עושות יד אחת על-מנת לבתר מציאות ולנתק הקשרים. הכחשת ההרעבה היא דוגמא מאלפת. גם מי שמכירים ברעב יחזרו ויאמרו: ״המצב נורא ואיום, גם אם אין לנו אחריות לגביו״. במובן זה הכחשת הרעבה היא הכחשת היחסים שבין הגוף השבע והגוף הגווע, ניסיון לבתר את הקשרים הנמתחים בין האזרח והנתין, או במילים אחרות: בין חירות וכליאה.
אי אפשר לדבר על הרעבה מבלי לדבר על כליאה. הכרה בהרעבה משמעותה הכרה בתנאי האפשרות של מניעת מזון, כלומר בכוח להחזיק חיים בחלל סגור שתשתיות הקיום בו נתונים לשליטה חיצונית – מכלאה, כלוב, גטו, מחנה, רצועה. בבתי-כלא, אולי הדוגמא המובהקת ביותר למתחמי כליאה מודרניים, השליטה בתשתיות הקיום מתבטאת בעיצוב פרטי המחייה הגדולים והקטנים, במה שנכנס כמו גם במה שיוצא: מכמות הקלוריות היומית ועד צורת האסלה. רק את מי שתנאי מחייתו מהונדסים כך מבחוץ ניתן להזין או להרעיב, אחרת הוא פשוט אוכל או רעב.
במיוחד בהקשר של עזה, הכחשת הרעבה היא מופע נוסף של הכחשת הרצועה, כלומר הדחקת העובדה שהביטחון המאפשר את עצמאותנו וחירותנו מבוסס על היגיון של כליאת ״סיכונים״ והעלמת אנשים.
לכן, במיוחד בהקשר של עזה, הכחשת הרעבה היא מופע נוסף של הכחשת הרצועה, כלומר הדחקת העובדה שהביטחון המאפשר את עצמאותנו וחירותנו מבוסס על היגיון של כליאת ״סיכונים״ והעלמת אנשים. הכחשת הרעבה היא הכחשת העובדה הגלויה שלכל הפחות משנת 2007—השנה שבה החלה ישראל את המצור הרשמי ואת ״מדיניות הקווים האדומים״, כלומר את השליטה הפרוורטית-עד-רמת-הכוסברה על הסחורות הנכנסות לרצועה—עזה מתפקדת כאזור כליאה הנתון במצור תזונתי. כמו שכתבה עלמה איגרא: ״אוכל הוא אחד האופנים המוחשיים ביותר שבאמצעותם אפשר לזהות שעזה אינה טריטוריה מדינית אלא מכלאת המונים. מדינות אוכלות. גם שטחים כבושים לרוב אוכלים. אבל עזה אינה אוכלת. עזה מוזנת״.
כליאה כתשתית ההרעבה
הכרה בכליאה כתשתית ההרעבה הכרחית גם לצורך הבנת המגבלות של פעולה הומניטרית. כקו חיים חיוני במצב אסוני, סיוע הומניטרי מתאפשר מתוך מערך הכליאה ובגבולותיו. בדומה למאבקים ל״זכויות״ אסירים או ״בעלי-חיים״, פעולה הומניטרית תלויה מלכתחילה בתשתיות הכליאה. רק את מי שכבר מוחזק מחוץ לעולם, כמו אובייקט בין אובייקטים, ניתן לנסות ולשמור במצב ״אנושי״. ואמנם, סיוע הומניטרי קשור מיסודו לנישול ושליטה קולוניאלית: אסירים מקבלים ״מזון״ אבל לא אוכל, ובטח שלא חירות, אדמה, ריבונות. במובן זה פעולה הומניטרית היא חלק מכלכלה פוליטית קולוניאלית-ליברלית. עצם האפשרות להזין אוכלוסיות—ומשכך גם להרעיבן—תמיד היה חלק מרפרטואר השליטה האפקטיבית במי שנגזר עליהם לחיות ללא ריבונות.
הכחשת ההרעבה היא ביסודה הכחשת הרצועה, כלומר התנערות מאחריות: מן הקשרים שבין חופש וכליאה
ביסוד הכחשת ההרעבה, אם כן, עומדת הכחשת הרצועה, כלומר הכחשת העובדה שישראל רצעה את עזה ועשתה אותה לאזור כליאה שתנאי הקיום בו מוכתבים מבחוץ, וכל זאת גם אם רחשי החיים והתנועות שבין כתליו מעולם לא היו נתונים לשליטה אבסולוטית. במובן זה, הכחשת ההרעבה שקולה להכחשת ה״הקשר״ שמתוכו התפרצה מתקפת ה-7 באוקטובר. חמאס של ה-7 באוקטובר לא צמח מ״מנטליות״ ערבית או מוסלמית, כפי שפשעיה של ישראל לא צמחו ממנטליות יהודית או ערבית. בדומה לסיוע הומניטרי, חמאס של ה-7 באוקטובר התאפשר וצמח בתוך מערך הכליאה ומתוכו. כעניין של עובדה, תשתיותיו הן בין היתר תשתיות הרצועה: על המוסדות, החיים, והתנאים החומריים. ובאופן משלים, הבורות הישראלית שאפשרה את ה-7 באוקטובר היא בת משפחה של הבורות העיקשת בה נאחזות מערכות כליאה רבות ביחס לאסוריהן. כאשר מערכות מתייחסות לאנשים כאובייקטים, הן מתחילות להאמין לשקר שבראו ושוכחות שמדובר, ובכן, באנשים.
הכחשת ההרעבה, כמו הכחשת ההקשר, היא ביסודה הכחשת הרצועה, כלומר התנערות מאחריות: מן הקשרים שבין חופש וכליאה. והנה הגענו לצומת הבא: אי אפשר לדבר על כליאה בלי לדבר על חירות.
מרחבי החירות ואזורי הכליאה
מנגנוני כליאה, על כל מה שהינם, הם גם התשתית המשומנת של כלכלה פוליטית שמאפשרת, בחלקה האחר, את כלל החירויות שקיבלנו בלידתנו כאזרחי ישראל היהודים: זכויות האדם והאזרח שנמסרו לנו כחלק מהותי מביתנו. במובן זה הכרה בכליאה היא הכרה בקשריה לחירות, בכך שאזורי כליאה ומרחבי חירות, וודאי בישראל ופלסטין, הן פועל יוצא (גם אם לא היה תמיד הכרחי) של אותו משטר דו-ראשי.
מספיק לחשוב בהקשר הזה על מערכת היחסים שבין העצמאות והנכבּה, ואם לרדת לרזולוציות צפופות יותר: על הקשרים שבין ״הרצועה״ ובין ״תל אביב-יפו״, שהרי עשייתה של השנייה ל״מרחב ליברלי״ התאפשרה, באופן חומרי ובדרכים נוספות, בדרך של טיהור, כלומר, ניתוק גופים מאדמות באופן שאפשר את הכשרתן כמרחבי חירות, והוביל לדחיקה למחנות פליטים שהגדול שבהם נעשה ל״רצועה״. במילים פשוטות, ״תל אביב-יפו״ מתאפשרת כ״מרחב חירות״ באופן שלא ניתן להפרידו ממהלכי טיהור מתמשכים שהובילו ליצירת אזורי כליאה. המחיקה של יאפא הפלסטינית והצמדתה כ״יפו״ עם מקף-הסיפוח לתל אביב מספרת את הסיפור כולו. במובנים אלה, חירות וכליאה הן שני צדדים של אותה כלכלה פוליטית, של אותה ישראל. כמו שכותב מחמוד דרוויש, הבנתם של הפלסטינים את מלחמת 1948, היא מלחמת העצמאות עבור ישראלים, ״מגולמת בהפיכתם לפליטים בתוך מולדתם ומחוצה לה. היא מגולמת בניסיון לגרשם מהקיום, מהמקום, מהזמן — לאחר גזילת בתיהם וההיסטוריה שלהם, לאחר שהפכו מיישות לגיטימית בזמן ובמרחב ליותרת רפאים שאין בה צורך, מגורשים מן ההוויה״.
בתמצית, זוהי תכלית ״הקונספציה״: הצורך לתחזק באופן שוטף את ההפרדה בין מרחבי החירות ואזורי הכליאה
ובקיצור נמרץ: הכרה בהרעבה משמעותה הכרה בכליאה, שמשמעותה הכרה בטיהור של פלסטין בדרכו להבטיח את החירות בישראל. ואם כך, אז להכרה בהרעבה ישנן משמעויות מרחיקות לכת מבחינה מעשית, אתית ופוליטית. מאבק בהרעבה משמעותו מאבק בכליאה ובחירות במתכונתה הנוכחית. אי אפשר להתנגד להרעבה מבלי להתנגד לכלכלה הפוליטית שמאפשרת אותה. משמעות הדברים היא יציאה מהבית, פירוק ופרידה דרך בנייה וחיבור.
הכרעה והכחדה
ברור שהכוחות הפועלים נגד הכרה ופעולה שכזו, בתוך ישראל וגם מחוץ לה, הם עצומים. זוהי, בתמצית, תכלית ״הקונספציה״: הצורך לתחזק באופן שוטף את ההפרדה בין מרחבי החירות ואזורי הכליאה. מאיה רוזנפלד כתבה על כך בחדות לאחרונה: ״ההנחה העומדת ביסוד [הקונספציה היא] שניתן להמשיך לשלוט לנצח בשטחים הכבושים ובתושביהם הפלסטינים וגם לספק לרוב אזרחי ישראל מידה גבוהה של ביטחון אישי ורווחה כלכלית״. חלק מרכזי בקונספציה לפיכך כרוך לא רק בתחזוקת מרחבי הכליאה ככאלה, אלא גם בהכרח לנתקם ממרחבי החירות, להדחיקם מבחינה חומרית ותודעתית גם יחד: שלא יגיעו לביתנו, שלא יפרצו לתודעתנו. שלא נתפתה למקם את מרחבי החירות ואזורי הכליאה יחד באותה המחשבה. והניתוק הזה בין חירות וכליאה, תיאומים שהופרדו בלידתם, מתבצע באמצעות הפרדות מכל סוג שאפשר להעלות על הדעת: חומות בטון, הפצת בורות וספקנות, להטוטי שפה, דו״חות הכחשה, והמנוע המרכזי של ההדחקה: השגרה. תכליתן של ההפרדות הללו היא להחזיק את הפליטים והפליטות מחוץ לעולם, לנתק את כל הקשרים וההקשרים בינם ובינינו. במילים אחרות, תכלית ״הקונספציה״ היא למנוע את השיבה ולפרק באופן סמלי וממשי כל אפשרות לאחריות. ואם בעשורים האחרונים כליאה הייתה הטכנולוגיה המרכזית של הקונספציה, זוועות ה-7 באוקטובר היו מספיקות בכדי לשכנע גם את העקשנים ביותר.
מתוך מי שרצונם להבטיח את המשך קיומם של מרחבי החירות בישראל כפי שאלו נמסרו לנו, קשה היום למצוא חולק על המסקנה שאין די בכליאה, כי מה שנפלט מן המציאות ישוב לרודפה. ואם כך, מה שנדרש כדי לשמר את הבית, את החירות והעצמאות, הוא הכרעה והכחדה: תחילה בעזה ובהמשך בכל חבל הארץ הזו. זו אינה רק נקמה וגם לא שיגיונות משיחיים. זהו גלגולה הנוכחי של הקונספציה. המשמעות של קריאת מציאות זו היא קשה, במיוחד עבור מי שישראל היא ביתו. ההבנה שהבית שלנו והחירויות שעושות אותו לכזה—חופש התנועה, הקניין, הדיבור, ההתארגנות—מובטחות במתכונתן הנוכחית דרך כליאה והשמדה מאלצת אותנו להכיר בהכרח להתארגן ולבנות חלופות. לא רק התנגדות ל״מלחמה״, לממשלה או לציונות המשיחית – אלא התנגדות לסדר המשטרי הקיים.
לפי קריאה זו, התנועה הנחוצה מבוססת בעיקרה על בניית קשרים והקשרים החוברים יחד על-מנת למוטט את ההגיונות המכוננים של הפרדה ועליונות שמולידים את החירות והכליאה כאחד. זו תנועה שביסודה פעולה משותפת המתעקשת על חיבורים ואחריות, ומשכך גם מפרקת את מופעיו הרבים של הקו שעובר כחוט דק כחול בכל דבר ודבר בדרכו לבצר את החיץ שבין מרחבי החירות ואזורי הכליאה-השמדה.
דרך חומות ההכחשה
בפרק הזמן המיידי, כל עוד קווי ההפרדה עומדים ואזורי הכליאה נעשים לאזורי השמדה, ניתן לחשוב על פעולה זו כנחלקת לשתי זירות שבסופו של יום של לאחדן.
באזורי הכליאה, עלינו לעשות שימוש בחירויות העומדות לנו, במשאבינו ובגופנו על-מנת לקיים ולהזין קווי חיים. לא חיים מטפוריים אלא חיים ממשיים, התלויים על בלימה בגופים ממשיים: של מי שמוחזקים בגבול הרעב בתוך טבעת חנק שמתהדקת וממטירה עוד אש במקצבים קבועים. אלו פעולות קשות כי הן מחייבת להתמקם יחד עם הגוף מחוץ למרחבי החירות, למשל דרך נוכחות מגינה, העברת כספים ומשאבים, הפגנות בבסיסי חיל-אוויר, התייצבות בגופנו לעתים עד כדי פציעתו.
במרחבי החירות, עלינו להתעקש על הקשרים וההקשרים בכל מאודנו, לבנות ולהתארגן. פה המאבק בהרעבה ובהשמדה הוא מאבק בשגרה, בכלכלת השוק ובזמזום העבודה: בקיום העצמאי-לכאורה של חירות-מבוססת-טיהור. עלינו להמשיך ולהזכיר שתל אביב והרצועה מחוברות בדרכים שלא ניתן להתיר, שהאחת לא מתקיימת או חודלת בלי השנייה. עלינו לקיים עוד ועוד פעולות ואתרים שמביאים את אזורי המוות למרחבי החיים ברוח העשייה המסורה של פעילות ופעילים המתעדות את רצח העם והטיהור המתמשך דרך חומות ההכחשה. עלינו לתת לדברים להתפרק. להתאבל. והעיקר: להתארגן. לחלץ את עצמנו מתוך חירויות ה״פרט״ ולהתחבר אחד לשניה, לזרם משותף.
התנגדות מחייבת אותנו לצאת מהבית, לא כדי לנטוש את החיים אלא כדי לאפשרם. זוהי עבודה של דורות, אבל היא מתחילה בכל רגע נתון.
בפרקי הזמן הרחוקים יותר, עלינו לעשות את כל אלה עם ואגב פיתוח דמיון פוליטי רדיקלי. דה-קולוניזציה במובנה הממשי. שיבה. מוסדות שלא מפרידים חירות מכליאה ומייחדים כל אחת לטריטוריות נפרדות אלא שוזרים מלכתחילה חופש ובטחון האחד בשני דרך פרקטיקות של אחריות: אחד כלפי השני ויחד כלפי הארץ והאדמה.
כך או כך, התנגדות מתחילה מהכרה שאיננו יכולים להיאחז בכל כוחנו בקירות ביתנו ולמחות על קיומם במקביל. התנגדות מחייבת אותנו לצאת מהבית, לא כדי לנטוש את החיים אלא כדי לאפשרם. זוהי עבודה של דורות, אבל היא מתחילה בכל רגע נתון.