"הבנים שלי שואלים אותי כל בוקר: 'אבא, מתי חוזרים המים?' ואין לי תשובה", כך מתאר צאאל ג'אברין, תושב כפר סמוך לרמאללה, פעיל "לוחמים לשלום" וחבר ועד "ארץ לכולם", את המציאות שנכפתה על משפחתו. ביום שבת, ה-30 באוגוסט 2025, אחרי עשרה ימים רצופים ללא מים זורמים בביתו, הוא שיתף פוסט בפייסבוק שחשף את קריסת שגרת חייו. "החיים בבית הפכו לנטל כבד… אפילו הרחצה כבר לא אותו דבר, אני צריך לפתוח בקבוק מים מינרליים ולשפוך על עצמי מהר כאילו אני תופס רגע של ניקיון מתוך הצמא", כתב
המחסור החריף שאיתו מתמודדים ג'אברין ועוד כ-160 אלף תושבים במחוז רמאללה אינו תוצאה של תקלה טכנית. מקורו בהשחתה שיטתית של תשתיות הובלת מים על ידי קבוצות מתנחלים, בעיקר באזור מעיין עין סמיה, מקור המים המרכזי של האזור. אך אירועים אלו אינם עומדים בפני עצמם; הם חלק ממה שניתן לתאר כ"משטר מים" מתמשך בגדה המערבית – שילוב של שליטה ישראלית כמעט מוחלטת במקורות ותשתיות המים, יחד עם אלימות מתנחלים גוברת מאז ה-7 באוקטובר, שמנשלת קהילות שלמות מזכותן הבסיסית למים זורמים.
קונים את המים של עצמם
כדי להבין את עומק המשבר, יש לחזור להסכמי אוסלו. הסכם הביניים מ-1995, שהיה אמור להיות זמני לחמש שנים בלבד, קבע את חלוקת המשאבים והשליטה בשטח. במסגרתו, הוקמה ועדה משותפת לניהול מים וביוב , אך בפועל ניתנה לישראל שליטה על כ-80% ממקורות המים. האוכלוסייה הפלסטינית גדלה מאז בכ-75%, אך מכסת המים שהוקצתה לה נותרה כמעט ללא שינוי.
הסכם אוסלו ב': חלוקת הגדה המערבית לשטחי A, B ו-C
הסדר זמני שהפך למציאות קבועה: מבט על חלוקת השליטה והמשאבים
הסדר שהיה אמור להיות זמני
הסכם אוסלו ב' חילק את הגדה המערבית ורצועת עזה לשלושה אזורים (A, B, C) כהסדר ביניים לחמש שנים בלבד. בפועל, חלוקה זו נותרה על כנה עד היום. על פי ההסכם, חלקים משטח C היו אמורים לעבור בהדרגה לשליטה פלסטינית, אך המהלך מעולם לא יצא לפועל, מה שהותיר את רוב השטח ומשאביו תחת שליטה ישראלית מלאה.
שטח A
כ-18% מהגדה
שליטה אזרחית: הרשות הפלסטינית
שליטה ביטחונית: הרשות הפלסטינית
כולל את כל הערים הפלסטיניות הגדולות ומרכזי האוכלוסייה.
שטח B
כ-22% מהגדה
שליטה אזרחית: הרשות הפלסטינית
שליטה ביטחונית: ישראל
כולל בעיקר כפרים פלסטיניים, אזורים חקלאיים ושמורות טבע.
שטח C
כ-60% מהגדה
שליטה אזרחית: ישראל
שליטה ביטחונית: ישראל
השטח הרציף היחיד, כולל את כל ההתנחלויות, משאבי טבע רבים ובעל חשיבות כלכלית אסטרטגית.
החלוקה הגיאוגרפית לשטחי A, B ו-C עיצבה גם היא את משטר המים: כל פרויקט תשתית פלסטיני בשטחי A ו-B מחייב מעבר בשטח C, הנתון לשליטה ישראלית מלאה, ודורש אישורים שכמעט ואינם ניתנים. כתוצאה מכך, רשות המים הפלסטינית, שאמונה על אספקת המים, נאלצת לרכוש מים מחברת "מקורות" הישראלית בעלויות גבוהות – למעשה, ישראל מוכרת לפלסטינים את המים שלהם.
"המתנחלים שוברים כל רכיב שניתן לשבור, ובעיקר את האלקטרוניים בצינורות הקידוח. הפגיעה הזו משבשת את כל תוכנית החלוקה. ממילא אין איננו מסוגלים לספק מים 24 שעות ביממה. ישנם כפרים שמקבלים מים אחת לשלושה שבועות״.
הפערים בצריכה, כפי שעולה מדו"ח "בצלם" ממאי 2023, הם בלתי נתפסים: בעוד שישראלי צורך בממוצע 247 ליטר מים ביום, הצריכה הממוצעת ביישובים פלסטיניים עומדת על כ-26 ליטר לנפש בלבד. כ-92% מהפלסטינים נאלצים לאגור מים במכלים על גגות בתיהם , שהפכו ל"סימן היכר של הבתים שלנו", כפי שמתאר ג'אברין.
מים במחלוקת: אישורי פרויקטים 1995-2009
השוואת בקשות פלסטיניות וישראליות שהוגשו לוועדת המים המשותפת
הצד הפלסטיני
602
סך הכל בקשות לפרויקטים
188
מתוכן לקידוחי בארות חדשים
תהליך האישורים
602
בקשות הוגשו
68
בקשות אושרו
(11.3% מהבקשות)
38
קידוחים הושמשו
(כ-56% מהאישורים)
כלומר, רק כ-6.3% מסך הבקשות המקוריות הובילו לפרויקט מים פעיל.
הצד הישראלי (להתנחלויות)
108
בקשות לקווי מים וקידוחים
108
בקשות שאושרו
כל הבקשות הישראליות שהוגשו בתקופה זו אושרו במלואן.
"הנזק הוא מקיף ושיטתי"
מאז ה-7 באוקטובר, המצב הידרדר משמעותית. גורם ברשות המים הפלסטינית, שביקש להישאר בעילום שם, מספר בשיחה עם המקום הכי חם בגיהנום על עלייה חדה בתקיפות המתנחלים נגד תשתיות. "הנזק הוא מקיף ושיטתי: בכל פעם שוברים כל רכיב שניתן לשבור, ובעיקר את החלקים האלקטרוניים בצינורות הקידוח", הוא אומר. "בכל פעם שזה קורה, הקידוח כולו מושבת… הפגיעה הזו משבשת את כל תוכנית החלוקה. ממילא אין איננו מסוגלים לספק מים 24 שעות ביממה לכל התושבים. ישנם כפרים שכבר כיום מקבלים מים אחת לשלושה שבועות בלבד".
לדבריו, גם כאשר מתקבל אישור מהצבא להגיע ולתקן את הנזקים, אין ערובה לביטחון הצוותים. "ברוב הפעמים, מתנחלים מגיעים לצוות שלנו ומתנכלים לו. בכל פעם שאנחנו מתקינים מצלמות הן נשברות עוד באותו יום", הוא מוסיף.
"באותם אזורים שפלסטינים נאבקים על מים, מתנחלים נהנים מבריכות"
התקיפות החוזרות ונשנות הובילו לאזהרות חריפות מצד הרשויות הפלסטיניות. ביולי 2025, הזהירה רשות המים של מחוז ירושלים מפני "אסון מים" בעקבות פשיטת מתנחלים על בארות עין סמיה. בסוף אותו חודש, דיווחה הרשות כי בעקבות סדרת תקיפות, כ-160 אלף אזרחים ב-40 אלף בתים נותרו ללא מים. באוגוסט, נוסף על התקיפות, דווח על מחסור של כ-30 אלף קוב מים בקו האספקה של "מקורות" לרמאללה, מה שגרם לשיבושים חמורים עוד יותר.
"מה שמתרחש ברמאללה הוא חלק ממדיניות רחבה יותר", מסביר אלון כהן ליפשיץ, אדריכל ומנהל פעילות בעמותת "במקום – מתכננים למען זכויות תכנון". "מאז כיבוש הגדה המערבית השתלטה ישראל על מקורות המים ופיתחה את השימוש בהם בעיקר לצרכיה. היא שואבת מים מתחת למעיינות ששימשו את הפלסטינים ומייבשת אותם, מונעת מהם שימוש במי תהום ואף מגבילה אגירת מי גשמים בהריסת בורות מים באופן שיטתי". האפליה, לדבריו, ניכרת היטב בשטח: "באותם אזורים שבהם קהילות פלסטיניות נאבקות על מים בסיסיים, המתנחלים נהנים מבריכות שחייה".
עבור משפחת ג'אברין, המדיניות הזו מתורגמת למאבק יומיומי. לאחר ימים של ברזים יבשים, הוא פנה לרשות המים הפלסטינית רק כדי לקבל תשובה שהאספקה "התעכבה". בסופו של דבר, המים החלו לטפטף, אך נדרשו שעות עד שהזרם התחזק. הפתרונות הזמינים יקרים מאוד: רכישת מים ממיכליות ניידות עולה 200 שקלים למילוי של 150 ליטר – הוצאה שג'אברין, פקיד ברשות שטרם קיבל את משכורת חודש יוני, אינו יכול להרשות לעצמו. "למזלי, האחים שלי גרים באזור ויש להם פחות נפשות בבית, אז כל יום הלכנו אליהם להתקלח", הוא מספר. "ובינתיים אני מסתובב ומחפש היכן אפשר למלא מים".
משבר המים בגדה אינו גזירת גורל או תוצאה של בצורת. הוא תוצר ישיר של משטר מים מפלה, שנבנה והתקבע מאז הסכמי אוסלו. תקיפות המתנחלים החוזרות ונשנות בעין סמיה, בשילוב עם השליטה הכמעט מוחלטת של ישראל בברז, רק ממחישות את מהות המנגנון: מים, מקור החיים הבסיסי ביותר, הפכו מזמן לכלי שליטה רב עוצמה.