כשאליאב גינטס, בן קהילת העבריים שוחח עם עובד של חברת שליחות על משלוח שהיה אמור להגיע אליו, הוא נאלץ לשמוע שלל אמירות גזעניות. "כושי סמבו אלה, חולי נפש, לא מבינים כלום, הם ירדו מהעצים, הם פתחו שם בבוניה, אין מה לעשות עם אנשים כאלה", אמר לו שליח הדואר והוסיף: "אתם לא יהודים ואני לא מדבר עם לא יהודים".
האמירות הגזעניות הללו אינן מוגבלות רק לשליח אחד, הן תוצאה של גזענות שלטונית שמחלחלת מטה. כבר שנים שקהילת העבריים, שרובה מתגוררת בדימונה, סופגת מדיניות מדכאה ומפלה.
בשבוע שעבר הגיעו פקחים של רשות האוכלוסין וההגירה עם רכב הסוואנה למפעל של הקהילה בדימונה. "אכיפה שגרתית", הם אמרו לחברי הקהילה שחששו כי הם באים לחפש אחר חברי הקהילה חסרי המעמד המועמדים לגירוש. "אף פעם לא ראיתי שעושים אכיפה שגרתית בדימונה", אמר להם אשריאל מור, דובר הקהילה ופעיל במאבק נגד הגירוש.
הביקור של הפקחים הגיע ימים ספורים אחרי ש-50 מחברי הקהילה הגישו ערר לבית הדין לעררים בבאר שבע, בניסיון למנוע את גירושם לארצות הברית. יום אחרי הביקור המאיים הוציא בית הדין צו הקפאה זמני, ודרש מרשות האוכלוסין להביא את עמדתה בתוך שבעה ימים.
משלא התקבלה תגובה מהמדינה, החליט בית המשפט שהצו יהיה תקף עד למתן פסק הדין. אולם בית המשפט דורש הפרדת הערר לפרטים בודדים בכוונה, כדי להחליש המאבק", אומרת עורכת הדין יפית וייסבוך, סנגורית פלילית שמלווה את בני קהילת העבריים. "האבסורד הוא שבבית הדין לעררים בבאר שבע יש רק דיין אחד, זה כדי שההליכים יימשכו שנים רבות מאד ועל מנת לדרוש אגרות בסכומים גבוהים ולייאוש אותם".
"אנחנו לא העולים היחידים שהוטל ספק ביהדותם", אומר מור. "אבל אנחנו שחורים ואותנו לא רוצים כאן. אנחנו משרתים את המדינה, תורמים לה, יש לנו זכות להיות שווים – אבל אומרים לנו בפנים שאנחנו מהווים איום דמוגרפי".
צעד קדימה, שניים אחורה
ב-2004, בהתאם להחלטת ממשלה שהתקבלה שנה קודם לכן, קיבלו חלק מבני הקהילה מעמד קבע בארץ. אחרים לא זכו למעמד – וללא הצדקה. ב-2015 החליטה קבוצה של למעלה ממאה מבני הקהילה לפעול להסדרת מעמדם מול רשות האוכלוסין וההגירה. באפריל, לאחר סחבת של שש שנים, דחתה הרשות את בקשתם של 50 מהם, ודרשה שיצאו מהארץ תוך 60 יום.
"מדובר באנשים שחיים פה עשרות שנים", אומר מור. "ילדים שנולדו וגדלו כאן וגם בני הדור השלישי שאין להם אזרחות ישראלית וגם לא מעמד ממדינה אחרת.
"בהתחלה הייתה לנו תחושה שהמשרדים מראים נכונות לפעול להסדרה. במהלך הדיונים ביקשו מאיתנו רשימה של כל חסרי המעמד, הם אמרו שזה כדי שלא נבוא בעוד כמה שנים ונדרוש אזרחות עבור אנשים שנכנסו לארץ לאחר ההסדרה. מפעם לפעם ביקשו אישורים ומסמכים נוספים, חשבנו שאנחנו מתקדמים. באפריל, כשאנשי הקהילה קיבלו זימונים למשרד הפנים, הם חשבו שזה לצורך קבלת מעמד. אבל במקום מעמד הם קיבלו צווי גירוש".
מור למד במרכז הבינתחומי בהרצליה והיה שותף בפרויקטים שבהם הציג את ישראל בכנסים בחו"ל. לאחר שחרורו מצה"ל נאבק לקבל אזרחות, וכעבור ארבע שנים הצליח. כיום הוא נאבק למען בני ובנות קהילתו המועמדים לגירוש. "פעם מציגים אותנו כמסבירים במערך ההסברה של המדינה ופעם מבקשים לגרש אותנו", הוא אומר. "אנחנו נפעל כדי שהדור הבא לא יגדל במדינה המפלה אותו על רקע צבע העור שלו".
חוסר המעמד מונע מחברי הקהילה, למשל, להשיג כיסוי רפואי. החובות של רזיה סוטן לבתי החולים מגיעים לעשרות אלפי שקלים. סוטן היא אם לארבעה. על כל לידה נאלצה לשלם 15 אלף שקל וכל בדיקת רופא עולה לה מאות שקלים. "יש רופאים מהקהילה שעוזרים עם תרופות סבתא, אבל אם זה משהו רציני ואני חייבת לגשת לטיפול, הוא יכול לעלות לי גם אלף שקל במרפאה פרטית", היא אומרת. "בגלל שאין לי מעמד מסודר אני לא יכולה לעבוד, אבל זה שאין לי תעודת זהות לא מונע מהמדינה לפתוח לי תיק בהוצאה לפועל".
"בגלל שאין לי מעמד מסודר אני לא יכולה לעבוד, אבל זה שאין לי תעודת זהות לא מונע מהמדינה לפתוח לי תיק בהוצאה לפועל"
סוטן, בעלת אזרחות אמריקאית, הגיעה לישראל ב-2003, בהיותה בת שבע. מאז היא בארץ. ילדיה לא קיבלו אזרחות. כדי שהם יוכלו להירשם למערכת החינוך הישראלית, ניתן להם ממשרד הפנים מספר זהות "פיקטיבי". לאב ילדיה יש תושבות קבע והוא מעוניין להכיר בילדיו. כדי שזה יקרה ובניגוד מהדרישה מאזרחים ישראליים, משרד הפנים דורש מההורים בדיקת DNA שעלותה אלפי שקלים לילד, בנוסף להוצאות המשפטיות הדרושות לתהליך.
דהליה מור וויט מספרת שב-2016, כאשר הגיעה לבית חולים עם צירים, "סרבו לקבל אותי עד שלא מצאתי מישהו שיחתום עלי ערבות עבור התשלום, אי אפשר להסביר במילים את ההרגשה הזו".
מור וויט נולדה ב-1994 בישראל. בעוד אחותה זכתה למעמד ארעי א'5, הניתן לזרים בהמתנה לאזרחות או לתושבות קבע, היא ואחיה נשארו ללא מעמד. מאז גיל 16 היא מגישה מדי שנה בקשה לאישור א'5, ושוב ושוב בקשתה נדחית.
12 שנות נתק
גם אצל סינתיה קלארק חלק מבני המשפחה זכו למעמד בעוד השאר ממתינים לאישור. לפני מספר שנים נסעה קלארק לבקר את אמה החולה בארצות הברית, ולא הורשתה להיכנס ארצה. 12 שנה ניסתה לחזור לארץ, סיפרה שהילדים שלה בארץ, פעם אחר פעם סורבה. רק לאחר 12 שנה הורשתה להיכנס לביקור. הגיעה ונשארה וכיום היא מועמדת לגירוש.
אב ילדיה הוכר כאזרח לאחר שחרור ילדיו מצה"ל. הוא ניהל מאבק כדי לקבל מעמד עבור הילדים הקטינים שעדיין לא הגיעו לגיל גיוס, ובסופו של דבר קיבל עבורם אישור של תושב ארעי. סינתיה עדיין מסורבת.
הגיוס לצה"ל הוא אחד הפרמטרים שמאפשרים קבלת אזרחות. ב-2012, שמונה שנים לאחר שחלק מחברי הקהילה קיבלו מעמד קבע והחלו משרתים בצבא, הורה שר הפנים דאז גדעון סער כי בני הקהילה המתגייסים יוכלו לקבל אזרחות ישראלית לעצמם ולבני משפחתם בתום השירות. ועדיין, במקרים מסויימים, כמו אצל סינתיה קלארק, הזכאות אינה אוטומטית ודורשת מאבק ממושך.
עו״ד יפית וייסבוך הגיעה ביום שישי לדימונה יחד עם עו״ד גבריאלה גרפינקל על מנת לשוחח עם כל הזקוקים להגנה משפטית. בעוד 50 איש הגישו ערר, ישנם עוד כ-80 איש החוששים להצטרף למאבק.
עוד קודם לכן הגיעה וייסבוך יחד עם נציגים מהקהילה לפגישה עם יונתן יעקובוביץ, יועץ שרת הפנים לענייני הגירה. לא קשה לנחש את עמדתו של יעקובוביץ – הוא ייסד והיה המנכ"ל של "המרכז למדיניות הגירה", ארגון הפועל למען "חקיקה ולובינג, פעילות משפטית והסברה בארץ ובחו"ל בסוגיות הקשורות להגירה והסתננות לא חוקית לישראל".
"יעקובוביץ סירב להשהות את הגירוש", אומרת וייסבוך. "לא הייתה לנו ברירה אלא לפעול בדרך משפטית".
תגובת רשות האוכלוסין וההגירה: כפי שפרסמנו לאחרונה, חברי הקהילה קיבלו מעמד קבע בשנת 2003 בהתאם לרשימה שראשי הקהילה עצמם גיבשו. כל מי שהופיע ברשימה קיבל מעמד.
המקרים בהם מדובר כעת מתייחסים למגישי בקשות פרטניים, ששהו בישראל תקופה ארוכה מאד ללא אשרה חוקית, תוך רמיסת החוק בישראל, ביודעין. הללו מתבקשים כעת לשוב למדינת אזרחותם-ארצות הברית, כפי שנהוג לגבי כל שוהה בלתי חוקי.
כל בקשה נבחנת לגופה והנסיון לשייך כל מקרה פרטני ל"גירוש הקהילה" הוא הטעיה בוטה. לבסוף, נבהיר ונחדד שוב כי בניגוד לטענות, ולא בפעם הראשונה, מי שמשרת בצבא אינו מורחק מישראל. מי שמתבקש לצאת הוא מי ששוהה בלתי חוקי בישראל ושוהים בלתי חוקיים אינם מגויסים מלכתחילה לצבא".