בראיון עם נגיד בנק ישראל אמיר ירון לפני כשבועיים, אמרה המראיינת רינה מצליח שזו בעיה קשה "שהחל"ת נמשך, שחבר'ה צעירים נמצאים בים במקום לעבוד". הנגיד השיב לה ש"חשוב לסמן לאנשים שהאירוע הזה נגמר והם צריכים לחזור לשוק העבודה". בתחילת הראיון הוא אמר שלפני הקורונה "היה פה שוק תעסוקה מאוד טוב ושיעור תעסוקה ואבטלה נמוכים".
דברי מצליח וירון אמנם ישירים ובוטים, אך נראה שהם מייצגים רבים. בסוף יוני אישרה ועדת הכספים פה אחד את נוסח תיקון "חוק החל"ת", שמצמצם בצורה ניכרת את הזכאות לדמי אבטלה למובטלים עד גיל 45 ולקבוצות נוספות. התיקון נעשה בהמשך להתבטאות שר האוצר איווט ליברמן, שאמר שהגיע הזמן להפסיק את תשלום דמי האבטלה לעובדים בחל"ת ולהחזיר עובדים למשרותיהם.
אחד הטיעונים המרכזיים למהלך היה שהמשך תשלום דמי אבטלה למובטלים רבים מונע מהם מלחזור לעבודה. הפסקת תשלום דמי אבטלה, כך נטען, תסייע להחזיר את שוק התעסוקה למצבו טרם משבר הקורונה. אבל, האם מודל החל"ת הוא מה שמונע משוק התעסוקה להתאושש? האם היה פה שוק תעסוקה "מאוד טוב" לפני המשבר?
לפי הנתונים העדכניים של שירות התעסוקה בתחילת יולי קיימים כ-401 אלף תובעי אבטלה, מתוכם כ- 185 אלף בחל"ת. עוד עולה מנתוני שירות התעסוקה, שאמנם בחלק מהזמן יש יותר חוזרים לעבודה מאשר נרשמים כדורשי עבודה, אך זרם נרשמי דורשי העבודה השבועי עומד על כמה אלפים ואף התגבר במהלך יוני והגיע עד לכ-8,000 נרשמים חדשים בשבוע. בחלק מהשבועות האחרונים, יש יותר נרשמים חדשים מאשר חוזרים לעבודה.
סקר משרות פנויות של הלמ"ס שפורסם באמצע יוני נקב במספר הגבוה ביותר של משרות פנויות מאז 2009: 130 אלף משרות פנויות בקרב המעסיקים הנסקרים. ערב המשבר היו באופן קבוע כ-100 אלף משרות פנויות בכל חודש, ומדובר היה במצב של אבטלה נמוכה מאוד. היום, כאשר האבטלה גדולה בערך פי שלוש קיומן של 30 אלף משרות יותר הוא חיובי כשלעצמו – אך אינו מספיק כדי לחזור למצב הקודם.
יתר על כן, כלל לא בטוח שהמשרות הפנויות מתאימות לכישוריהן של המובטלים. למשל, מספר המשרות הגבוה ביותר הוא עבור עובדי מכירות ומלצרים (יחד כ-25 אלף משרות פנויות), שרבים מהמובטלים לא עסקו בהן בעבר וניסיונם והשכלתם לא רלוונטיים בהן.
האם מודל החל"ת הוא מה שמונע משוק התעסוקה להתאושש? האם היה פה שוק תעסוקה "מאוד טוב" לפני המשבר?
ביטוח אבטלה נועד כדי לאפשר למובטלים זמן למצוא עבודה חדשה בתחום עיסוקם ובתנאים דומים. זה הגיוני עבור הקריירה של כל עובד, אבל גם חשוב למקומות העבודה ולמשק ככלל: מי שיעבוד בעבודה שלא מתאימה לו יהיה עובד פחות טוב, שייצור בעיות גם למקומות העבודה עצמם וגם למשק.
אמנם אומדן המשרות הפנויות בסקר הוא אומדן חסר בהגדרה (לא כולל את המגזר הציבורי ועסקים קטנים), אבל אפילו אם המספר האמיתי הוא כפול מכך, ואפילו אם כל המובטלים היו מתחילים לעבוד מחר בבוקר – עדיין היינו נשארים עם כ-150 אלף מובטלים וללא אף משרה פנויה. רק מכך נראה שהמדיניות של שר האוצר, בגיבוי בנק ישראל וצמרת המשרד, לא הגיונית.
לפני שמניחים הנחות לגבי מי שמעדיף "ללכת לים" כדאי להבין על איזה סכומים מדובר. לפי עיבוד נתוני הביטוח הלאומי, דמי האבטלה ממוצעים לחודש ב-2020 היו כ-4,200 שקל. לפי הנתונים הקיימים ב-2021 הממוצע החודשי עמד על כ-4,300 שקל. בנוסף, ב-2021 כמעט מחצית ממקבלי דמי אבטלה הרוויחו ערב האבטלה עד מחצית השכר הממוצע (כ-5,300 ש"ח, בערך שכר המינימום) ודמי האבטלה החודשיים הממוצעים שלהם היו 3,200 שקל. מדובר בדמי אבטלה נמוכים מאוד בהשוואה למדינות ה-OECD, לא סתם, נגידת בנק ישראל לשעבר, קרנית פלוג, אמרה בעבר כי "דמי אבטלה אצלנו קמצניים עד כאב ולא מאפשרים לאנשים למצוא תעסוקה מתאימה ולמצות את כושר ההשתכרות שלהם".
ייתכן שמי שמעדיף להמשיך ולקבל דמי אבטלה בגובה כזה על פני לעבוד במשרות הקיימות כיום זוכה להצעות עבודה לא אטרקטיביות בעליל. הדיון בתקשורת מזכיר פעמים רבות תכונות כגון עצלנות, בטלנות ונהנתנות וזאת מבלי לבדוק איזה עבודות המובטלים דוחים.
הדיון בתקשורת מזכיר פעמים רבות תכונות כגון עצלנות, בטלנות ונהנתנות וזאת מבלי לבדוק איזה עבודות המובטלים דוחים
אז כמה עובדים באמת לא רוצים לחזור מחל"ת? קשה לדעת בוודאות. עם זאת, השאלה נבדקה ע"י הלמ"ס בסקרי "מצב העסקים". בסקר האחרון שפורסם באפריל עלה שלכלל המעסיקים בסקר כ-65 אלף עובדים בחל"ת. המעסיקים דיווחו שכ-19 אלף נקראו לחזור לעבודה ובחרו שלא לעשות זאת. כלומר, יותר מ-70% מהעובדים שבחל"ת בקרב המעסיקים בכלל לא נקראו לשוב לעבודתם.
מתוך אלה שבחרו שלא לחזור מהחל"ת המעסיקים דיווחו שכ-63% מהם עשו זאת בגלל העדפה לקבל דמי אבטלה, 14.2% לא חוזרים לעבוד בגלל החשש שיוצאו שוב לחל"ת ועוד 1.4% לא רוצים לחזור בגלל היקף המשרה או השכר הנמוך. עוד עלה שרק ל-27% מהמעסיקים יש עובדים בחל"ת שלא רוצים לחזור לעבודה.
לא משקיעים בהכשרה מקצועית
ביולי 2020 תוקן החוק כך שעד יוני 2021 מובטל שנמצא בהכשרה מקצועית יקבל את מלוא דמי האבטלה. למה היה צורך בתיקון? כי ב-2002 שונה החוק כך שמובטל בהכשרה מקצועית יקבל רק 70% מדמי האבטלה. וזאת כחלק מחוק ההסדרים שמטרתו בין היתר "צמצום הגירעון הממשלתי והחוב הלאומי".
תקציב דמי אבטלה אמור להיות משולם מקרן עצמאית בביטוח הלאומי – בנפרד מתקציב המדינה. בשל שחיקת העצמאות התקציבית של הביטוח הלאומי, בפועל תקציב דמי אבטלה קשור לתקציב המדינה ולא רק לתקציבו, מה שגרם לשחיקה גם בזכויות, כפי שמוסבר במאמר פה. ואכן, התיקון גרם להפחתה גדולה במס' מקבלי דמי אבטלה שנמצאים בהכשרה מקצועית והפחית גם את שיעורם ממקבלי דמי אבטלה בכלל. עד התיקון היו אלפי מובטלים בהכשרות מקצועיות בשנה, ושיעורם נע סביב ה-10%. לאחר התיקון מספרם צנח לכמה מאות, ושיעורם ירד מתחת ל-1% תוך כמה שנים מהתיקון.
התיקון שנעשה במהלך משבר הקורונה קבע שמובטלים בהכשרות מקצועיות יקבלו את מלוא דמי האבטלה שהם זכאים לו, תוקף החוק עד ליוני 2021 בלבד. לאחרונה ועדת הכספים האריכה את התיקון עד לסוף שנת 2021.
אם לפני התיקון פחות ממאה איש מקרב המובטלים היו בהכשרות מקצועיות בכל חודש, הרי שלאחריו המספר עלה לכ-150 בחודש. באחוזים זו עליה יפה, אך בהשוואה למצב שלפני 2002, זה רחוק מאוד משיעור המובטלים שהיו בהכשרה מקצועית.
קל לעצור, קשה לבנות. קשה למצוא מי שיטען נגד ההיגיון של עידוד הכשרות מקצועיות למובטלים אבל יש לכך עלות תקציבית בטווח הקצר, לצד יתרונות רבים בטווח הארוך. הארכת הזכאות לתקופה מוגבלת בלבד משאירה את התחום במצב שבו לא ברור אם גם בעתיד יהיו הסדרים שיעודדו מובטלים לעבור הכשרות מקצועיות.
מדינות רבות בעולם יזמו תוכניות האצה למשק שכוללות השקעות גדולות, בניית תשתיות, תמיכה בתעסוקה ואף יצירת מקומות עבודה. בנק ישראל פרסם תוכנית שכוללת המלצות להשקעות בחינוך, תשתיות ועוד. הפסקת התמיכה במובטלים לפני שמיישמים תוכנית האצה מסודרת היא בבחינת רתימת העגלה לפני הסוסים.
הפסקת התמיכה במובטלים לפני שמיישמים תוכנית האצה מסודרת היא בבחינת רתימת העגלה לפני הסוסים
בנוסף, ההוצאה בישראל על מדיניות תומכת שוק עבודה (הכשרות מקצועיות, יצירת מקומות עבודה, תמריצים ועוד) היא מהנמוכות במדינות ה-OECD.
מה היה לפני הקורונה?
בראיון המדובר עם מצליח הוסיף הנגיד ירון כאמור ש"היה פה שוק תעסוקה מאוד טוב" לפני הקורונה. כדאי לבחון היטב גם אמירה זו. לפי נתוני הביטוח הלאומי ל-2018, 35.1% מהשכירים הרוויחו עד שכר המינימום החודשי לחודש עבודה, וכשני שליש מהעובדים הרוויחו עד שכר הממוצע.
שיעור השכירים שהשלימו שנת העסקה מלאה אצל המעסיק ב-2018 לפי הנתונים, היה כ-76%. כלומר, כמעט רבע מהשכירים במדינה בשנה זו לא השלימו שנת העסקה מלאה אצל המעסיק. רק 61% מהשכירים עבדו במשרה יחידה במהלך השנה, 17% מהשכירים עבדו במשרה מלאה ובמשרה נוספת.
כמעט רבע מהשכירים במדינה ב-2018 לא השלימו שנת העסקה מלאה אצל המעסיק, 17% עבדו במשרה מלאה ומשרה נוספת
ב-2018 כ-1.55 מיליון שכירים עבדו ביותר ממקום עבודה אחד, מתוכם יותר מ-600 אלף שכירים שעבדו במשרה מלאה לצד משרה נוספת. כמו כן, כ-90 אלף שכירים בשנת 2017 (השנה האחרונה עם נתונים) עבדו במשרה חלקית שלא מרצונם. ב-2017 היו כ-38 אלף מקבלי שכר מחברות כוח אדם, שהם כאחוז מהשכירים בישראל.
מספר שעות העבודה הממוצע לשבוע לעובדים בישראל הוא מהגבוהים במדינות ה-OECD, סביב ה-37 שעות בממוצע לשבוע. גם ימי החופשה בתשלום לעובדים בישראל נמוכים יחסית בהשוואה למדינות מפותחות אחרות.
שיעור העובדים בישראל שעובדים בממוצע יותר מ-50 שעות שבועיות הוא כ-15%, מהגבוהים ב-OECD. מספר השעות הממוצע שמקדישים ביום בישראל למנוחה ופנאי הוא כ-13 שעות, מהנמוכים במדינות ה-OECD.
השאיפה לחזור לשוק התעסוקה שהיה לפני משבר הקורונה היא שאיפה לחזור למצב שמיטיב עם מעטים, ומותיר רבים במצב לא פשוט. גם החופזה שבה רוצים לדחוף אנשים בחזרה לעבודה, אפילו אם התנאים בה לא טובים ואין קשר בין הניסיון המקצועי של העובד לדרישות העבודה, מלמדת על הבנה חלקית או אף לקויה לגבי מצב שוק העבודה הנוכחי.
נכון שמספר המשרות הפנויות נמצא בשיא, אך גם שיעור האבטלה נמצא בשיא. הפסקת דמי אבטלה לרבים שאין להם אפשרויות תעסוקה סבירות בסמיכות למשבר כלכלי וחברתי חמור היא מעשה לא חכם ולא צודק, כלכלית וחברתית. בפני מקבלי ההחלטות עמדו אפשרויות טובות יותר: הפסקה מדורגת, מעבר למודל הגרמני, שתומך בשימור משרות על ידי סבסוד שכר במקום לשלוח עובדים לקבל דמי אבטלה בלבד, תוכנית יצירת משרות, השקעות להתנעת המשק, בדומה לתוכנית התשתיות של הנשיא ביידן בארה"ב.
נכון שמספר המשרות הפנויות נמצא בשיא, אך גם שיעור האבטלה נמצא בשיא. הפסקת דמי אבטלה לרבים שאין להם אפשרויות תעסוקה סבירות בסמיכות למשבר כלכלי וחברתי חמור היא מעשה לא חכם ולא צודק
השאלה רק אם בכירי האוצר בישראל יצאו מהקלישאות. בעוד מוסכמות ישנות הפסיקו להיות מקובלות במדינות רבות נראה שאצלנו הלהיטות לחזור למצב הקודם גוברת על הכל. חבל שנפספס הזדמנות יוצאת דופן כמו זו שנקרתה בפנינו: לעצב שוק תעסוקה שמיטיב עם יותר אנשים ומשרת את רובנו.
