לסיבוב של השבוע יש כותרת קצת מורבידית: שלושה גברים, שלושה קברים. 38 דקות באוטו בין האתר הראשון לשני ועוד 13 דקות באוטו בין האתר השני לשלישי. טיול רכוב שמתאים לימים חמים במיוחד. מתחילים ליד רחובות ומסיימים ליד ירושלים. או להיפך. סה"כ 48 קילומטרים. המלצת המערכת היא לתזמן את הדברים כך כדי שתגיעו לקראת שקיעה אל האתר האחרון – אם יהיה זה בהרים או בשפלה – החלטה שלכם.

חולדה הישנה, יער הרצל

אומרים שהפסלת בתיה לישנסקי עבדה על הפסל הזה כמעט שבע שנים. לא בסטודיו, אלא ממש במקום שבו הוא נמצא היום – שדות חולדה הישנה, סמוך לקיבוץ חולדה של היום. במקור שקלה האבן, שנחצבה באזור ירושלים, כ-40 טונות. מלאכת הסיתות היתה מורכבת במיוחד. 

בפסל "עבודה והגנה" נראים שלושה: בנימין מונטר ושרה צ'יזיק שנהרגו עם יוסף טרומפלדור בקרב תל-חי ב-1920, מבלי להשאיר אחריהם היגד קליט וסמלי. וגם אפרים צ'יזיק, האח של שרה, שנהרג תשע שנים אחר-כך במאורעות תרפ"ט 1929 בחולדה. אפרים חיכה למותו שלו. אחרי מותה של שרה כתב לבני משפחתו: "אל לכם לשכוח שבמאה ה-20 הננו; במאה שרק בדם אחינו ואחיותינו נרכוש את הארץ. בלב נכון ובטוח הקריבה שרה אחותנו את עצמה. נעשה גם אנו כך בשעת הצורך". 

אפרים נקרא לסייע בהגנת חולדה מפני התקפה ערבית ותיפקד היטב בקרב עד שחטף ונהרג. הבריטים הגיעו לאזור בניסיון לחצוץ בין אנשי חולדה לערבים. למורת רוחם של היהודים, הציעו הבריטים להגן עליהם בנסיגתם או להסתלק מהמקום. יחסי הכוחות היו לרעת 18 המגינים, בהם אמהות וילדים קטנים. לבסוף נעתרו החולדאים, אבל לתדהמתם אסרו עליהם הבריטים לקחת את גופתו של אפרים. 

---

האנשים שעליהם הגן עטפו את גופתו בסדין, השאירו אותו לפי אחת העדויות ליד המתבן הבוער ונסוגו עם הבריטים. אחרי שישה ימים באו לחולדה השרופה בני משפחת צ'יזיק ומצאו את אפרים. נפילת הנקודה ונטישת אפרים היו לסמל, לכתם. 

ביישוב היהודי הפצפון של אז דיברו על אודות אפרים גיבור חולדה, האח של שרה גיבורת תל-חי. אפרים מהמושבה מנחמיה, בן 32 במותו, היה לשם דבר. לא תמיד נדרש שם המשפחה כדי להסביר מי הוא. בתל אביב (מצפון לשדרות בן גוריון פינת אדם הכהן של היום) הוקמה מיד "שכונת אפרים" בידי אחותם של אפרים ושרה שניהלה בסמוך "משק פועלות". עד היום יש שם את רחוב חולדה.

בקונגרס הציוני שנערך שנתיים אחרי שמת אפרים וננטש הוחלט כי "חובה קדושה" היא לשקם את חולדה וכל הפונקציות הציוניות-ביצועיות נרתמו. במקביל המשיכו בני משפחת צ'יזיק להנציח את בנם. אז היה כסף והיו כוונות והיו לישנסקי הפטיש והאיזמל. לישנסקי כבר היתה אז אמנית בעלת שם. 

נקישות הסיתות נשמעו גם 170 ק"מ מחולדה, שם עבד באותם ימים ממש הפסל אריה מלניקוב על פסלו "הארי השואג" לזכר מגיני תל-חי. "מפעל ראשוני של הנצחה באמצעות פיסול מונומנטלי בקרב היישוב בארץ ישראל", הגדירה את הדברים החוקרת והאוצרת נירית שלו-כליפא במאמר מרתק על הפסל "עבודה והגנה" של לישנסקי בחולדה.

בפברואר 1935 מתבקש הציבור באמצעות מודעה בעיתון לסייע במימון בניית האנדרטה שהקמתה היא "המאמץ הראשון בארץ ישראל להקים מצבה ציבורית לא על ידי מתנת אדם יחיד, אלא באמצעים משותפים של הציבור בהחלטת ההסתדרות והמוסדות הלאומיים". מוסבר בפשטות כי "רעיון המצבה הוא: עבודה והגנה, מזכרת נצח לאנשי העבודה וההגנה החורגים מפעם לפעם ממסגרת עבודתם והנאלצים להחליף לרגע את כלי עבודתם בכלי הגנתם".

רק באוגוסט 1937, על רקע עוד סיבוב פרעות ביהודים, הוסר הלוט מעל הפסל וקברו של אפרים – "פה נפל אפרים צ'יזיק בהגינו על חולדה. זכר עולם למגיני המולדת" נכתב. אפרים הוא מהיחידים בארץ ישראל שקבור במקום שבו נפל. שדרת דקלים עצומה באורך קילומטר שמתחילה ממש על הקבר נראית כמו משמר הכבוד לכבודו. 

מנזר יוחנן במדבר, אבן ספיר

אם עומדים במושב אבן ספיר ומחפשים בכיוון הנכון את מנזר יוחנן במדבר, בלתי ניתן למוצאו. הוא נאחז בחלק נסתר מהעין, מתחת לקו המבט. גם כביש 386 שעובר לרגליי המנזר בתוואי נחל שורק, חצוב כמעט מתחתיו ואינו מאפשר לעולים לירושלים להציץ בו. 

היורדים באותו כביש תלול מרוכזים בפניות חדות, לא יעזו להרים ראש, גם אם ידעו שמעליהם חצוב מנזר יפייפיה, עם בוסתנים, טרסות מטופחות ובורות מים. את המנזר יראו היטב מי שיעלו ברגל אל מעיינות הסטף מצדו השני של נחל שורק. מיקומו המסתורי של המנזר הופך את הביקור בו להפתעה גם בעבור כאלה שמכירים את האזור. 

"המדבר" בשמו של המנזר המוצל והקריר, הוא כנראה ביטוי למקום מבודד, ריק ושקט – כך בכל אופן תפס את המקום יוחנן המטביל (של ישו). אני חושב שעדיף היה יוחנן בישימון. 

בגינה התחתונה של המנזר קבור בודד אברהם שמואלוף – יהודי ממוצא איראני שנולד ב-1913 בשכונת הבוכרים בירושלים והתחכך בנוצרים ובנצרות מילדותו. במלחמת העולם השנייה התגייס לצבא הבריטי, ונפל בשבי הגרמנים. אז גם נשבה אולי בקסמו של ישו. לפני שחזר לירושלים בתום המלחמה הוטבל לנצרות. הוא נפרד ממשפחתו היהודית, נע ונד בין קהילות ומנזרים, בגליל, בירושלים וסביב לה. עברית, ערבית ושפת הקודש הנוצרית היו בפיו, ובלב – רצון לקרב בין אמונות. בסופם של שישה גרמי מדרגות תלולים, מאחורי גדר שחורה ולצדם של ברושים דקיקים הוא נקבר ב-1994. "בעל נוכחות דינמאית, לא בלי סתירות", תואר שמואלוף.

מצפור ארתור רובינשטיין

בדצמבר 1982 מת בשוויץ הפסנתרן היהודי ארתור רובינשטיין והוא בן 96. המאסטרו ביקש הרבה לפני מותו: טקס משפחתי מצומצם, שריפת הגופה ופיזור האפר ביער סמוך לירושלים. רובינשטיין אהב מאוד את ישראל, ביקר פה פעמים אין ספור, ניגן בהתנדבות וזכה עוד בחייו להיות בטקס שבו הוכרז יער על שמו. 

היער הוכרז ב-1969 ורובינשטיין נטע בו את העץ הראשון. מאז, בכל ביקור בארץ הוא גם הגיע לראות מה שלום האורנים ואיך היער מתפתח. באוקטובר 77 יערנים של קק"ל סיפרו ל"מעריב" כי למרות גילו המופלג (אז בן 91) מקפיד רובינשטיין על ביקור. 

ואז הוא מת. העולם דואב את לכתו של אחד מגאוני המוזיקה בני זמננו. יומיים אחר כך חוזרים כולם לקרקע המציאות הישראלית  שעליה ביקש רובינשטיין להתפזר. "דבר" מדווח כי "בשל סיבוכי הלכה ייקבר רובינשטיין בז'נווה – הראשון לציון, הרב עובדיה יוסף, נדרש לפסוק אם אפשר לפעול בהתאם לבקשתו של הפסנתרן הדגול ארתור רובינשטיין ולפזר את אפרו בהרי ירושלים. בינתיים החליטה כבר משפחת האמן כי נוכח העיכובים והסיבוכים ההלכתיים הצפויים בישראל היא מוותרת על ביצוע צוואת רובינשטיין והוא יובא לקבורה בהקדם (בז'נווה)". 

את העניינים מנהל פה ראש העיר ירושלים טדי קולק, חבר קרוב של רובינשטיין ובעל ניסיון לא קטן ב"עיכובים וסיבוכים הלכתיים". הביטוי התקשורתי לתסבוכת הוא קטן, סימן לכך שהצדדים ביקשו לסגור את העניין בלי להעלות ענני אפר לכל עבר. 

בשטח החלו עבודות להקמת מצפור על שם רובינשטיין ליד מושב עמינדב, ממש בסמוך ליד קנדי לזכרו של נשיא ארה"ב המנוח. הפסל ישראל הדני הביא קונספט עיצובי, בחר שיש יווני ואל הנוף המהמם מערבה הציב קלידי פסנתר ענקיים שנראים כאילו הרוח מכה בהם גלים. שרשרת מתכת נמוכה מקיפה מצבה קטנה ועליה חרוט "ארתור רובינשטיין 1887-1982". מי שרוצה לדעת יודע שמתחת לאבן מונח הכד ובו אפרו של המאסטרו.