צללתי אל הארכיונים כדי לנסות לדוג ידיעה עיתונאית אחת, שתמחיש מה היה הלך הרוח בישראל בספטמבר-אוקטובר 1955, כשפרץ הנפט בשדה הקידוח חלץ, לא רחוק מאשקלון. חוליקאת, קראו לו אז.

במבט ראשון, הכל נראה שגרתי למדי: בניצנה היו התכתשויות גבול עם המצרים; במירון נרצחו שניים מאש מחבלים שהגיעו מלבנון; בירושלים ניסו מפא"י, הפועל המזרחי, אחדות העבודה, מפ"ם והפרוגרסיבים להקים קואליציה וממשלה (דבר דיווח כי "דוברי שלושת מפלגות הפועלים וכן הפרוגרסיבים מדגישים כי מתנגדים למילוי תביעות דתיות החורגות מן ה'סטאטוס קוו'"). הווה ישראלי מתמשך. 

ופתאום, ידיעה זעירה, מעין הודעה לעיתונות בלתי חתומה, מטעמו של גוף מסתורי שפעם לכולם היתה ברורה זהותו: 

"מנת בשר אחת בחג הסוכות – לא תחולק מנת בשר לרוב הצרכנים לקראת היום הראשון של סוכות, שיחול בשבת. מנה בת 100 גרם בשר טרי, שהובא מתורכיה, תחולק לקראת היום האחרון של החג (שמחת תורה), מחיר מנה זו יהיה 150 פרוטה לפי המחיר המוזל שנקבע לתקופת החגים".

---

רבים מהאישיוז של 1955 ממשיכים ללוות אותנו עד היום. אבל בישראל של אז היה קיצוב חריף במזון ובמוצרי בסיס נוספים. המדינה, על בסיס חוות דעת של מומחים וועדות, הקציבה 70 גרם בשר לחודש לאדם, 550 גרם בצל ליום, 55 גרם סוכר ביום ועוד. 

ואז הגיע הנפט בחלץ ואיתו החלומות על כסף גדול, התנתקות מהתלות בייבוא וצעד ראשון בדרך להיות עם ככל העמים. ארץ זבת חלב וזפת. אפשר למצוא סמליות בכך ששר הפיתוח, שהיה ממונה על חיפושי הנפט בארץ, היה דב יוסף. לשעבר שר הקיצוב והאספקה והאדם המזוהה ביותר עם הצנע. 

זה לא יין, זה נפט

לא היה זה ראש הממשלה דוד בן גוריון שבישר על התגלית הפנטסטית הזו. הוא השאיר את המלאכה לשר יוסף: "התרגשות רבה שררה ביום ו' בחדר הקטן בקרייה עם כניסתו של שר הפיתוח, דב יוסף, כשהוא לבוש חליפה כהה חגיגית ובידו בקבוק מלא בנוזל עכור וסמיך. אחריו נכנסו פ. ספיר, המנהל הכללי של משרד האוצר, ומהנדס הנפט של משרד הפיתוח קאופמן, לבוש בגדי חאקי מכוסים כתמי נפט שחורים. 

'זה לא יין, זה נפט', העיר השר בחיוך. בהצביעו על הבקבוק שבידו (…) אני שמח לבשר לכם בשורה טובה בפרוס השנה החדשה. כידוע לכם, עובדות חברות הנפט ברחבי הארץ זה כשנה וחצי בחיפושים אחר החומר הגולמי החשוב הזה – נפט. מדי פעם ופעם הופיעו סימנים פיסיים של מציאת נפט בצורת גאז, אולם לא עלה בידנו למצוא את הנפט עצמו בצורה נוזלת, הניתנת לניצול. היום נוכל לברך שהחיינו, כי מצאנו נפט בחיק אדמת המולדת".

ברחבי ישראל בת השבע התפשט ענן של אופוריה. באמת שלא היו הרבה סיבות לשמוח באותם ימים, וקשה היה עד למאוד למצוא סיבה לאופטימיות. הציבור שמע על הנס השחור והמונים נהרו דרומה. 

תוך שבוע הציעו יזמים זריזים מתל אביב שני סיורים בכל יום ל"מעיינות הזהב השחור". הציבור רצה לראות בעיניים, ובעיתונים בקושי הדפיסו תמונות וטלוויזיות כלל לא היו. 

תוך שבוע הציעו יזמים זריזים מתל אביב שני סיורים בכל יום ל"מעיינות הזהב השחור". הציבור רצה לראות בעיניים

"הבום שירד על אשקלון מאז גילוי הנפט", נכתב במעריב שבוע אחרי שהכל החל, "נותן את אותותיו בבתי האוכל של העיירה החדשה – בצורה המניחה את דעתם של הבעלים. צוותות הקודחים המגיעים לאשקלון בכל יום עם חשיכה משתרעים על השולחנות הערוכים לכבודם ומפיצים לכל העברים 'ניחוח' נדיר המושך סקרנים אל המסעדות המלאות". 

מפרסמים דחפו את הנפט בכל מקום: "נפט התגלה בחלץ – אם ברצונך לדעת היכן נמצאת חלץ – רכוש את סדרת הספרים – הידעת את הארץ מאת יוסף ברסלבסקי". פוטו ברנר מחיפה הפצירו לקנות מצלמות ולצלם את הרגעים ההיסטוריים. במודעה אחרת יש תקווה כי "עקרות הבית יוכלו למלא בעתיד הקרוב מיכלי פתליות ותנוריהן מהתוצרת המשובחת של פרידמן ירושלים – בנפט הפורץ ממעמקי הנגב". 

ההתלהבות שהחלה בסוכות נמשכה גם בחנוכה: בניו יורק הדליקו יהודים חנוכיה עם נפט מארץ הקודש. בקרב השכנים נרשמה חמיצות לנוכח הגילוי. העיתון פלשתין טען כי הנפט שנשאב, מקורו במאגרים בעבר הירדן, עשרות קילומטרים מחלץ, וכשיוכלו לשאוב את הנפט שם, לא יוכלו היהודים לשאוב אצלם.

בקרב השכנים נרשמה חמיצות לנוכח הגילוי. העיתון פלשתין טען כי הנפט שנשאב, מקורו במאגרים בעבר הירדן, עשרות קילומטרים מחלץ

לא המון נפט זרם מאז בחלץ. סביב הבאר הראשונה נקדחו יותר מ-70 בארות שהזרימו במשך השנים יותר מ-17 מיליון חביות נפט. זה נשמע המון, אבל זה ממש כלום. גם בשנות ה-50 לא הזיז הנפט של חלץ שום דבר במאזן הנפט בישראל ובוודאי לא בשנים שאחר כך. 

צריך לזקק פעמיים 

בלי להזכיר כלל את המילה חלץ, הכניס אסי דיין המנוח את הטירוף הישראלי לזהב השחור עמוק לתוך הסרט "גבעת חלפון אינה עונה", 20 שנה אחרי פריצת הנפט בחלץ. 

הסכסוך הכספי בין ויקטור חסון (שייקה לוי) לבין סרג'יו קונסטצה (ישראל פוליאקוב) עומד לקראת סיום בבסיס המילואים בסיני, כאשר סרג'יו משכנע את ויקטור לקנות ממנו דיונה ששפך עליה ג'ריקן נפט. ויקטור משתכנע ובמקלחת הוא מזמזם על המנגינה של "נפט זורם בחוליקאת" של שלמה וייספיש, שכתב לכבוד הנפט של חלץ את "נפט זורם בשדה ויקטור ובכווית סעודיה ואלג'ריה… צריך לזקק פעמיים, צריך רגע קט לחכות… ואז נפרשים לשמיים הנפט מהצינורות".

הסרט מסתיים על עגלת נפט ברחוב יהודה הלוי בתל אביב – ויקטור, ג'ינג'י (גברי בנאי) הארוס של בתו וסרג'יו מוכרים את הנפט שפרץ בטעות מבאר התחבולות של סרג'יו.

בחורף 2013 ראיתי בפעם האחרונה חרגול קידוח עולה ויורד בחלץ. מאז הייתי שם כמה פעמים. החרגולים במקומם, גם הריח של הנפט. צינורות ארוכים חוצים משעולים ושדות בדרך מהבארות למיכלים. החווה של חברת לפידות שקדחה שם במשך השנים עדיין פעילה, אבל לא ברור האם נפט עוד יוצא מהאדמה. 

אין בעיה להגיע ברכב וברגל אל הבארות, חרגולי הקידוח וחוות המיכלים. רוב דרכי העפר באזור כבושות היטב. שימו לב כי יש שם גם שבילים חוליים שאותם הפרייבט פחות אוהב. אפשר גם להסתובב שם ברגל על השבילים ובין המטעים. רצוי, כמו תמיד, לבוא אחרי הצהריים.