ניתוח השוואתי: ישראל מול הרשות הפלסטינית (2017-2023)
בין השנים 2017 ל-2023, משק המים בגדה המערבית עבר שינוי דרמטי. מצד אחד, הכרה ישראלית בצורך בפתרונות ("האסימון נפל"), ומצד שני, קיפאון מדיני, אכיפה מוגברת, ותלות פלסטינית גוברת ברכישת מים מחברת "מקורות" במקום הפקה עצמאית.
דיווחה על החלטות לתוספות מים (32 מלמ"ש). הכרה בצורך בפתרון שפכים (קדרון). גביית תעריף גבוה עקב אי-חתימת הסכם.
הצגת תוכנית קדרון. ביצוע 17 פרויקטים (בעיקר שיקום). ירידה בהפקה עצמית ל-86 מלמ"ק, עלייה ברכש ל-70.3 מלמ"ק.
אישור 5 בארות לפלסטינים ו-3 לישראלים. טענות לחריגות בתוואי תשתיות פלסטיניות.
השלמת 92 פרויקטים (שיקום). עיכוב פרויקטים אסטרטגיים (קו חברון-יטא). מעל 90 פרויקטים ממתינים לאישור בשטח C.
איתור 58 קידוחים פיראטיים, ניתוק 1,000 חיבורים. הקפאת תיאום עקב הקורונה.
משבר מים חמור בחברון/בית לחם (82 ליטר לנפש). הפסקת מימון USAID. שיקום מט"ש ג'נין.
שימוש ברחפנים בשטחי A/B. המלצה לקיזוז 4-13 מיליון ש"ח בחודש על שפכים. טענה לשאיבת יתר מאקוויפר ירקון-תנינים.
טענות להרס בורות מים בשטח C (עסירה אל-קבלייה). הקמת מט"ש סלפית במימון גרמני לאחר עשורים.
פעולה נגד קידוחים בתוך שטחי הרשות. הצעה להעביר מט"ש טול כרם לישראל. רישיונות ל-140 ספקים ישראלים בגדה.
דוח אסטרטגיה 2024: ביקורת חריפה. רכישת מים מ"מקורות" הוכפלה בעשור (85.9 מלמ"ק). תלות מוחלטת.
*הערה: הגרף ממחיש את העלייה העקבית ברכש מים מישראל לעומת הקיפאון/ירידה בהפקה העצמית.
דוח האסטרטגיה הפלסטיני ל-2024 מצביע על משבר אמון עמוק. המנגנון המשותף (JWC) מתואר כלא-יעיל, כאשר המציאות בשטח מכתיבה תלות גוברת בתשתיות ישראליות. מנגד, ישראל רואה בפעולותיה הכרח לשמירה על משאבי הטבע ומניעת "טרור מים" וזיהום סביבתי.