אפליה במספרים (2022-2024)
47,143
מלאי הדיור הציבורי (בירידה)
התפלגות רכש דירות לפי סוג יישוב
למרות החלטת ממשלה מ-2020 לרכוש דירות באום אל-פחם, רהט ושפרעם – בפועל לא נרכשה בהן ולו דירה אחת.
קולות מהשטח ומהכנסת
ב', אב המשפחה (דייר מיועד):
״יש לי ילדה משותקת עם בלוני חמצן... אני מפחד על הילדים שלי. לא אזרוק אותם למצב כזה. עדיין לא נכנסתי לבית וכבר עשו את מה שעשו. מה יקרה אם יזרקו לי משהו פנימה?״
עדה מויאל, דיירת בבניין (בדיון בכנסת):
״הייתי משוכנעת שאני עוברת לגור במקום יוקרתי... התייעצתי עם שמאי שאמר לי: 'עשו פיגוע בבניין שלך – זה מוריד לך את ערך הבית'.״
אן זמור, נציגת שכונה (בדיון בכנסת):
״הנטייה האלקטורלית של האוכלוסייה היא ימין מובהק... איך עמידר ראתה לנכון לשלוח אלינו תושבים ממוצא ערבי כשיש פער תרבותי ענק?״
ריקי כהן בנלולו, פעילה למען הדיור הציבורי:
״לא בכדי מפעיל משרד השיכון תוכניות המפתות ממתינים לוותר על הזכאות שלהם. מי שאינם עומדים עוד בתנאי הזכאות נותרים מחוץ למערכת.״
המלכודת הבירוקרטית
כיצד המערכת דוחקת זכאים החוצה, ופוגעת במיוחד בחברה הערבית:
1. זכאות לדירה
המשפחה מוכרת כזכאית לדיור ציבורי. זמן המתנה ממוצע: 35 חודשים.
➜
2. אין מלאי
המדינה לא רוכשת דירות ביישובים ערביים. המלאי הכללי מצטמצם.
➜
3. ״שכירות יציבה״
מציעים לזכאי לוותר על התור תמורת סיוע בשכר דירה (עד 4,000 ש״ח).
למה זה נכשל בחברה הערבית?
ביישובים ערביים אין כמעט דיור ציבורי. הזכאים נאלצים לחפש בשוק הפרטי או לעבור ליישובים יהודיים (שם הם נתקלים בגזענות).
התוצאה: רק 0.03% מהזכאים בחברה הערבית מצליחים לממש את הסיוע בשכר דירה. הרוב נותרים ללא פתרון.