לך תסביר לבני שמונה על אלימות משטרתית

"אתם צריכים להגיד תודה שהעלו אתכם לארץ"

"אתם צריכים להגיד תודה רבה שמדינת ישראל בכלל העלתה אתכם. נכון, יש לא מעט קשיים במדינה, אבל זה בטח לא באשמת המדינה ואתם צריכים להתמודד עם זה". את המשפט הזה אמר לי לא מזמן נער בכתה י"א, באחד מהביקורים הרבים שאני עושה בבית ספר בארץ. לא אהבתי לשמוע את זה, אבל שמחתי מאד שפגשתי את הילד. לא הייתי רוצה שהוא ימשיך להסתובב עם מחשבות כל כך לא נכונות על העדה שלנו.

עוד באותו נושא:

כמעט 10 שנים שאני נפגש עם בני נוער וילדים בכל הארץ. בדרום, בצפון, במתנ"סים, מועדוניות נוער או בסיסי צה"ל. מכל מפגש אני יוצא עם כלים חדשים להמשך הדרך שלי, ולמפגשים הבאים. הנערים והנערות פוקחים לי את העיניים בנושאים מסוימים, ונותנים את נקודת המבט שלהם, כי "אין אחד שאי אפשר ללמוד ממנו". אני מנסה להעביר את נקודת ההשקפה שלי דרך דברים שחוויתי, באמצעות סיפורים אישיים, קשיים ודרכי התמודדות, הצלחות וכישלונות. מבחינתי, הדרך הטובה ביותר לעשות זאת עם ילדים ונוער היא לדבר אליהם בגובה העיניים, ולא על ידי זריקת סיסמאות באוויר. הם צמאים לשמוע ממישהו שחווה באמת את מה שהוא מנסה להעביר.

לנער ההוא, שאמר שאנחנו "צריכים להגיד תודה", הסברתי: עלינו לארץ ישראל מתוך כמיהה לארץ הקודש, וחלום ירושלים של זהב שחלמו אבות אבותינו. כיהודים שחיו באתיופיה, מקומנו בארץ הקודש כמו כל יהודי אחר – בלי טובה או רחמים של המדינה. חלום ירושלים גבה מחיר כבד מאד ממשפחות אתיופיות רבות. מאלה שהגיעו דרך סודן, יותר מ-4000 נספו ורבים נחטפו. גם לי, סיפרתי לו, כמו לרבים מהקהילה, יש קרוב משפחה שאיבד את אישתו וילדיו במהלך העלייה.

מדינת ישראל אחראית לחלק גדול מאד מהקשיים של הקהילה, הסברתי לו. המדינה, ולצדה כל מיני עמותות, הפכו את הקהילה האתיופית לכספומט אנושי: מתרימים בשמה המון כסף, אבל לא מעבירים לה דבר. אם יש דבר שאנחנו כקהילה אשמים בו, זה שאנחנו יושבים בשקט, ולא קמים על אותם הגופים והעמותות שמנצלים אותנו בלי סוף. שאנחנו לא עושים "עצור" ל"נציגים" בני העדה שלא עושים את עבודתם נאמנה, ובדרכם לשררה מאבדים את המטרה ושוכחים את הקהילה.

חששתי – הם רק ילדים, למה לספר להם עכשיו על חמאס, שבי ואלימות משטרית? דימוי: שאטרסטוק

***

בשנתיים האחרונות חלק גדול מכל מפגש מוקדש לשני המקרים הלאומיים שלצערי הפכו למקרה פרטיים של העדה שלנו. לפעמים בני הנוער דורשים כבר מהתחלה לשמוע – הם רוצים לדעת מה באמת קרה לאברה מנגיסטו ולמה המדינה עדיין לא החזירה אותו, ואיך יוסף סלסמה ז"ל, בחור כל כך צעיר, מצא את מותו בצורה לא טבעית ועם המון סימני שאלה. דעתי האישית, אני אומר להם, היא שיוסף סלמסה ז"ל לא התאבד. יש כל כך הרבה חורים בסיפור הזה, שלא יכול להישאר לאף בר דעת (חוץ ממשטרת ישראל) ספק שיש גורם אחר שאחראי למותו.

המפגשים הרבים שעשיתי עד עכשיו לא באמת הכינו אותו למפגש האחרון שזכיתי לקחת בו חלק בבית ספר במרכז הארץ. המורה שהזמין אותי ציין שאין בעיה שאדבר על אברה ויוסף ז"ל, להפך – רצוי מאד שאדבר עליהם, וחלק גדול מהשומעים כבר מכיר את שני הסיפורים. הכנתי בראש על מה ואיך אדבר, אבל בכניסה לבית הספר לרגע חשבתי שטעיתי בכתובת – הגעתי לבית ספר יסודי.  קיוויתי שמדובר בכיתות ו', אבל לא – אלה היו כתות ג'-ד'. עמדתי מול ילדים קטנים וחמודים, בגיל של הבת שלי, ולא ידעתי איך בדיוק אני מעביר להם את סיפוריהם של אברה ויוסף ז"ל. חששתי – הם רק ילדים, למה לספר להם עכשיו על חמאס, שבי ואלימות משטרית?

כמו בכל מפגש בשנתיים האחרונות, לבשתי חולצה עם הכיתוב "עד מתי? אברה מנגיסטו" מלפנים, ומאחור "כולנו יוסף סלמסה ז"ל". עוד לפני שהתחלתי לדבר, הילדים דיברו ביניהם על החולצה. ניסיתי, בצורה הכי עדינה שיכולתי, לספר להם על אברה ויוסף ז"ל. שני המקרים לא התיישבו לקטנים טוב בראש, אז שאלו המון שאלות. "איך אמא של אברה הרגישה כשסיפרו לה שבנה שבוי בעזה?" ו-"יש לנו את הצבא הכי חזק בעולם, מה הבעיה להיכנס ולהחזיר אותו?". "אם צה"ל ייכנס תהייה מלחמה, ואנחנו לא רוצים מלחמה", אמר אחד הילדים. ילד אחר אמר שיש לו הסבר למה לא מחזירים את אברה. בלי להסס הוא אמר שהסיבה היא בגלל "שהצבע שלו לא כמו שלנו", ושלדעתו "זה בכלל לא יפה".

פתאום קמה ילדה קטנה ומקסימה עם ביטחון שיא, והתחילה לדבר: "אנחנו צריכים להתייחס לאנשים כאנשים, ולא להתייחס אחרת בגלל צבע שיער או עור". שמחתי מאוד לשמוע אותה – לא בכל יום אתה פוגש ילדה שאומרת בביטחון מלא משפט כזה. הילדים שאלו על הדרך בה בחרתי לשלם את הקנס להתאחדות הכדורגל, קנס שקיבלתי בגלל הבעת תמיכה בשתי המשפחות. אחרי שסיפרתי, אחד הילדים אמר – כנראה כדי לעודד אותי – שכסף זה לא הכל בחיים, ואם יהיה לך פחות או יותר זה לא מה שיבטיח לך אושר ושמחה, והוסיף ואמר שהוא עצמו – ילד בכתה ג', כן? – מעדיף אושר מאשר עושר בלי אושר. התרגשתי מאד מהילדים המקסימים, מהבגרות שלהם, כמה שידעו על אברה ויוסף ז"ל ועל החברה הישראלית בכלל. הם דור העתיד שלנו, וצריך לשמור עליהם ולחנך אותם לאהבת אדם כאדם.

בסוף המפגש הילדים ביקשו חולצות כמו שלי, כדי להביע תמיכה במאבק. סירבתי בנימוס, הזמן שלהם עוד יגיע.

תגובות

|
cool good eh love2 cute confused notgood numb disgusting fail

Send this to a friend