עם תום החגיגות בוועידות הרפובליקניות והדמוקרטיות, מערכת הבחירות האמריקאית עוברת לשלב הבא: מבעד לקוריוזים הרבים שצצו בחודשים האחרונים משני הצדדים, מערכת בחירות זו מציפה גם נושאים ערכיים עמוקים ושנויים במחלוקת. נושא אחד שעולה בהתמדה במערכה הבחירות האמריקאית, וכמעט שלא זוכה לסיקור בארץ, הוא השימוש בעינויים.
עם תחילת הקמפיינים של הבחירות לנשיאות, יצאו עשרות קצינים בכירים ביותר בכוחות הצבאיים של ארה"ב בקריאה לכל המועמדים להתנער מהשימוש בעינויים, כשהם מסבירים כי הם מיותרים, לא מועילים, ולא עולים בקנה אחד עם ערכי ארה"ב ושלטון החוק. הדיון על היעילות והמוסריות של עינויים המשיך לבעבע, השתלט לפני כמה חודשים על העימות בין שני המועמדים הרפובליקנים, ואף הוציא מקלינטון וסנדרס תגובות. אין זה חדש לחלוטין: כבר שנים רבות שסנאטור ג'ון מקיין הרפובליקני מדבר על ההשלכות של העינויים שהוא עבר בווייטנאם, ודורש שארה"ב והמועמדים לנשיאות ארה"ב יציבו לעצמם רף מוסרי ויימנעו מעינויים.
אך בזמן שבארה"ב דנים בגלוי ובמפורש בשימוש בטכניקות חקירה אלימות ומזיקות – בנאומי המועמדים, בתוכניות הבוקר, ובבתי המשפט – בארץ עולה קול דממה דקה. קשה לדמיין אלוף משנה במיל' או בכיר שב"כ שייצאו בפומבי ובאופן חד משמעי נגד השימוש הממוסד והשיטתי בעינויים. קשה לדמיין זאת, כי כרגע אין שיחה כנה בארץ על עינויים, ושיטות החקירה בהן משתמשים בארץ הן חסויות.
ממה נובע ההבדל? הרי גם ארה"ב וגם ישראל חשות עצמן תחת מתקפה רצחנית; בשתי המדינות השימוש בעינויים מוצדק בשל "צורך השעה" ולשם "הצלת חיי אדם"; ובשתי המדינות נעשה שימוש באמצעים דומים. אמנם מדו"ח הסנאט על עינויים למדנו שחוקרים בארץ – איזה מזל – הם הרבה פחות יצירתיים מעמיתיהם האמריקאים: האחרונים השתמשו גם בטכניקות מזעזעות שלא הגיעו לארץ. אבל זו נחמא פורתא, כשגם בגואטנאמו וגם במגרש הרוסים משתמשים בקשירות ובתנוחות שונות ומשונות שכל מטרתן לגרום כאב וסבל קיצוניים.
הסבר אחד להבדל בין השיח בארה״ב לשיח בישראל, נעוץ באופיו של דונאלד טראמפ. מי שאינו פוליטיקאי מפלגתי מנוסה, אלא מתהדר בכך שהוא אומר את מה שכולם חושבים, פרץ גם את המוסכמות סביב נושא העינויים. בניגוד מוחלט לנשיא בוש ולאנשיו, טראמפ אינו מתחמק משימוש במילה "עינויים" – נדמה שהוא אף נהנה להשתמש בה כדי להלהיב את הקהל המקשיב לו. פעם אחר פעם, טראמפ קורא לשימוש בעינויים, ועדיף כמה שיותר אלימים; הוא מתרעם על עצם קיומם של חוקים המגבילים חקירות; קורא לאמצעים חריפים יותר מ-Waterboarding(שיטת עינוי במסגרתה מכניסים את ראשו של אדם למים ומדמים טביעה); ודורש שימוש בהם גם אם החשוד כבר משתף פעולה עם חוקריו. בכך הוא חושף את אחת הסיבות המרכזיות לעינויים – לא רק ניסיון למנוע את הפיגוע הבא, אלא גם כדי לספק יצר נקמה.
נכונותו של טראמפ להתנער לחלוטין מכבלי המוסכמות היא סיבה אחת להתנהלותו של דיון כן על עינויים בארה"ב כיום. הישירות הזו גם חושפת את חולשתה של קלינטון, ששוב ושוב חוזרת מדברת על היעדר האפקטיביות של עינויים, אבל אינה מתייחסת כלל לפן המשפטי והמוסרי.
בארץ, לעומת זאת, אנחנו עדיין נתונים תחת טאבו המונע שיחה אמיתית. רבים יודעים שלעיתים נעשה בחקירות שימוש במה שהמדינה מכנה כיום "אמצעים מיוחדים". ועם זאת, לא היה ולא יהיה איש ממשרד המשפטים שיודה במה שעורכי הדין המבקרים בבתי הכלא יודעים היטב: ישנו מנגנון מוסדר המתיר לשב"כ שימוש בעינויים קשים. המנגנון המשפטי הזה אינו סבוך, והשימוש בו לא נדיר. הדממה סביב הנושא נוחה לשב"כ, שיכול להמשיך ולפעול אותו בלי שמפריעים לו; והיא נוחה לציבור, שאינו חייב לחשוב יותר מדי על הייסורים והנזקים הנגרמים לאנשים בשמו.
אף שבארץ חיים לא מעט אנשים שנפדו משבי לאחר שעברו עינויים במהלכו, ואף שישנם אנשים אמיצים ונדירים שמבקשים לדבר על ההשלכות של עינויים על חיי אדם, אין עדיין דמות ציבורית המקבילה בפרופיל הציבורי שלה לסנאטור מקיין – דמות שמוכנה לדבר בפומבי ובגלוי על המשמעות הקשה של שימוש שיטתי בעינויים.
אמנם קשה לקחת את טראמפ ברצינות כאיש הגות פוליטית, אך כפי שהרבה פרשנים גילו, לתדהמתם, מתברר כי הוא נותן קול לתחושות ולהשקפות של אנשים רבים, שלא מצאו עד עכשיו מי שיבטא את דעותיהם. טראמפ מצליח להכריח גם את מי שהיה מעדיף להתחמק מהדיון להתייחס אליו. כדאי להקשיב היטב לדבריו ולדיונים החדשים שהוא פותח מול קלינטון, אולי תשומת לב לשיחות המתנהלות במערכת הבחירות בארה"ב על הגדרת העינויים, הנזק שהם גורמים גם לחיילים ולחוקרים העושים בהם שימוש, וההשפעה ההרסנית שלהם על החברה כולה, תאפשר לנו להסתכל ולדבר על מה שקורה אצלנו.
—
ד"ר רחל סטרומזה היא מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל
