אין אבטלה, אבל גם פרנסה אין
מתחמם...

אין אבטלה, אבל גם פרנסה אין

משק העבודה בישראל שובר שיאים חיוביים לפי הנתונים היבשים. בדיקת מצבם של האנשים מאחורי נתוני האבטלה הנמוכים מגלה עוני, ניצול ומאות אלפי עובדי קבלן

"ישראל מתברכת ברמת האבטלה הנמוכה ביותר מזה כ-40 שנה, זהו אחד המדדים הנמוכים בעולם. זוהי הוכחה שהמדיניות הכלכלית שלנו עובדת", צייץ השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בטוויטר.

ואכן, לפי נתוני הרבעון האחרונים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור האבטלה נמצא בירידה מתמשכת, ונעצר בחודש יוני האחרון על 4.1% בלבד. בשנת 2016 התנאתה ישראל במקום השביעי מתוך מדינות ה-OECD במדידת שיעור האבטלה. לנוכח כל הדירוגים המבישים, נראה שנמצאה טיפה של נחת. כיצד נראה גן העדן של שוק העבודה הישראלי ללא אבטלה?

במקום שבו נתניהו רואה מחלפים, אנחנו רואות את העובדות

"אחוז האבטלה הנמוך מצביע על כך שאנשים אינם מחוסרי תעסוקה", אומר פרופ' יוסי דהאן, יושב ראש מרכז אדוה וראש חטיבת זכויות האדם במרכז האקדמי למשפט ועסקים, "אבל למה אנחנו מודדים את הנתון הזה? ההנחה היא הרי שאנשים הולכים לעבוד על מנת להתפרנס ולהתקיים בכבוד. אז השאלה שלנו צריכה לפנות גם אל מי שנמצאים בשוק העבודה – האם הם מתפרנסים בכבוד? במקום להסתכל על רמת האבטלה, צריך לבדוק איפה המועסקים עובדים, באיזה היקף משרה, כמה הם מרוויחים, מה הצרכים שלהם, ומה הפער בין ההכנסה לצרכים האלה. זה שטחי ודמגוגי להתייחס רק לנתון האבטלה, ולהסיק מזה שהמצב הכלכלי הוא מצוין. אנחנו יכולים לקיים חברת עבדים, ואז כולם יהיה מועסקים. אבל אנחנו לא נסיק מזה שהמצב החברתי הוא טוב".

ההבחנות שהתאימו ל-1980 לא מתאימות כיום

"כדי לדבר על אבטלה, צריך לשאול קודם מה זה עבודה", אומרת פרופ' אורלי בנימין מהחוג לסוציולוגיה והתכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן. "אנחנו בשבוע שבו שלושה אנשים נהרגו ביום אחד בתאונות בניין, וקבוצה שלמה של סייעות בגנים בשדה בוקר פוטרו, כדי לא לשפר את תנאי ההעסקה שלהן – אז מה זו עבודה? זו יכולה להיות חוויה מאוד משמעותית, ומקיימת ומפרנסת בכבוד, וזו יכולה להיות משרה פוגענית, מסוכנת ומשפילה, ואי אפשר יהיה להתפרנס ממנה. משרה פוגענית היא כזו שאי אפשר לדעת מתי תסתיים – אולי לפי החוזה, אולי לא; לעובדת ולעובד אין שום הגנה. יש במשרה פוגענית, בצורות גלויות וסמויות, הפרות של חקיקת הבטיחות בעבודה, ויש בה, באופן מהותי, התעלמות מהמיומנות הנצברת שלי בשוק העבודה. את מקבלת ביום הראשון של העבודה את אותו שכר שתקבלי אחרי עשר שנות עבודה".

נתוני האבטלה, ממשיכה בנימין, מבוססים על ההבחנה הדיכוטומית: אדם מקבל שכר בעד עבודתו – או לא. "ההבחנה הזו, שיכול להיות שהייתה מתאימה ורלוונטית בשנת 1980, כבר לא רלוונטית היום, כאשר במקרים רבים היקפי המשרה הם כל כך נמוכים שאדם חייב לצבור מספר משרות כדי להגיע להכנסת מינימום. בעבודה סוציאלית, למשל, מוצעות בעיקר משרות חלקיות. נניח שאני עו"סית, עם חצי משרה בפנימייה, רבע בעמותה ועוד כמה שעות בלשכת השירותים החברתיים, וההעסקה שלי באחד המקומות האלו הופסקה – אני מובטלת או מועסקת? ההבחנה הזאת לא מתאימה למבנה של שוק העבודה העכשווי".

לפי בנימין, בישראל ישנם כמאה אלף איש שמועסקים במשרה חלקית בניגוד לרצונם. "לאדם יש יכולת לעבוד, אבל הוא לא מצליח למצוא משרה לכמות הזמן שהוא רוצה להקצות לשוק העבודה: זו אבטלה או עבודה? לצד שכירים עם היקף משרה קטן מדי, יש גם פרילנסרים, שנחשבים מועסקים כי הם נותנים חשבוניות –  אבל אנחנו לא יודעים מה הפרופורציות של ההכנסה שלהם בפועל. כמה חשבוניות הם הצליחו להוציא, והאם אלו מגיעות להכנסה חודשית מקיימת בכבוד. הנושא הזה משמעותי מאוד ביחס לנתוני אבטלה, משום שהרבה עובדים שמשרתם הופסקה, או שהפסיקו אותה מרצונם בשל תנאים פוגעניים, עברו לסטאטוס של עצמאיים ונותני שירותים – אבל אנחנו לא יודעים מה קורה איתם בפועל".

"השאלה שלנו צריכה לפנות גם אל מי שנמצאים בשוק העבודה – האם הם מתפרנסים בכבוד?" פרופ' יוסי דהאן

ד"ר נדב פרץ-וייסודובסקי, מרצה למדיניות חברתית בפקולטה לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית אשקלון, מבהיר שגם המדידה לא מייצגת את המספר האמיתי של מי שנשארו מחוץ לשוק העבודה בניגוד לרצונם. הנתון נוצר על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אשר מרכיבה אותו מכמות האנשים שהצהירו בפניה שלא עבדו בשבוע האחרון, אך חיפשו עבודה באופן אקטיבי בחודש האחרון. "אז מי שמחפש עבודה ולא עבד שעה – נספר כבלתי מועסק. אבל יש ציבור גבוה של מתייאשים, וליתר דיוק: מתייאשות. נשים שבמשך שנים לא עובדות, כי היצע העבודה בסביבה שלהן מאוד נמוך – למשל, בכפרים ערביים ובפריפריה, ומקומות עבודה רחוקים יותר לא נגישים להן. אז אחרי שחיפשו הרבה זמן הן מוותרות ונשארות עם הילדים, ולא כי זה מה שרצו. הן לא נספרות באותם ארבעה אחוזי אבטלה".

לא מובטלים, סתם עניים

על פי סקירה שבועית של אגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, אשר פורסמה בשנה שעברה, ניכר כי הגדרה מצומצמת פחות הייתה מרחיבה משמעותית את הערכת שיעור האבטלה בישראל. כך, הוספת קבוצת המתייאשים הגדילה את שיעור האבטלה לכ-5.9%. הוספת מי שעובדים במשרה חלקית בניגוד לרצונם כבר הביאה לשיעור אבטלה של 10.6%.לכן, סבור פרץ-וייסודובסקי, שיעור ההשתתפות בשוק העבודה הוא נתון רלוונטי יותר. "לא כמה אנשים מחפשים ולא מוצאים – אלא כמה מהאוכלוסייה עובדת. השיעור עדיין דיי גבוה, אבל הוא כבר לא בשמים". בסקירה השוואתית של השתתפות בכח העבודה שמציג ה-OECD ניצבת ישראל במקום ה-25, עם 72.2% אחוזי תעסוקה בגילאים 15 עד 64. לא רחוקה מהממוצע, אבל רחוקה משמעותית מהנתונים הפנטסטיים של בהשוואת שיעור האבטלה.

"הנתון של אבטלה נמוכה הוא נתון חיובי", מבהיר פרץ-וייסודובסקי. "אבל במקביל לזה, צריך להגיד שהמחיר הוא עבודות שאינן מחלצות מעוני. הרי מה זה אבטלה? בלתי מועסקים הם מי שלא עבדו אפילו שעה בשבוע האחרון. אין פה התייחסות להיקף עבודה, לגובה השכר, לחלקיות משרה או להעסקה קבלנית מול ישירה. התוצאה היא שמול שיעור האבטלה הנמוך יחסית, אנחנו רואים שיעור עוני מאוד גבוה – במיוחד בקרב מי שעובד. בשנת 2003, נתניהו כשר האוצר אמר לעניים 'אתם לא רוצים להיות עניים? צאו לעבוד'. אז הם יצאו לעבוד, אבל נשארו עניים".

לדעת פרופ' דהאן, הנתונים הרלוונטיים הם אלו שנוגעים לכמות העובדים העניים, אשר מתפרסמים בדו"חות הביטוח הלאומי. "אלו מי שיוצאים ויוצאות לעבודה, ולכן לא נספרים בנתוני האבטלה, אבל ההכנסה שלהם משאירה אותם מתחת לקו העוני. שיעור העובדים הזה הולך וגדל. לא מדובר רק במשפחות עם מפרנס אחד, אלא גם במשפחות עם שני מפרנסים. בין 2010 ל-2015 מספר המשפחות העניות עם שני מפרנסים הוכפל".

על פי דו"ח "העובדים העניים בישראל" שפרסם מכון ואן ליר, בשנת 1999 עמדה תחולת העוני של משפחות עובדות על 9.4%, ובעקבות מגמת עלייה הדרגתית, היא הגיעה ל-13.4% בשנת 2015. במספרים ריאליים, גדל מספר המשפחות העניות עם מפרנס אחד מ-105,807 משפחות ב-1999, לכ-189,200 בשנת 2015, כלומר נרשמה עלייה של 78%. העלייה במספר המשפחות העניות עם שני מפרנסים מבהילה עוד יותר – מ-13,632 משפחות ב-1999, ל-32,145 משפחות ב-2010, ועד 66,900 משפחות ב-2015.

עבודות קבלן ושאר רעות חולות

"נתון האבטלה מספר רק חלק קטן מהסיפור, במשק שהוא שיאן בעולם המערבי בהעסקה קבלנית", מוסיף פרופ' דהאן. "המדינות שממוקמות אחרי המשק הישראלי בתחום זה נמצאות בפער ניכר ממנו. מחצית מהאנשים שמוחזקים כנותני שירותים ציבוריים – חינוך, בריאות ורווחה – משתכרים לא יותר מחצי מהשכר הממוצע לשכיר".

מספר המועסקים המדויק בהעסקה קבלנית אינו ידוע, משום שהמדינה, שעושה את השימוש הגדול ביותר בשירותי קבלן, אינה אוספת את הנתונים בטענה שהם אינם עובדיה. פרופ' בנימין אומרת שבחישוב שעשתה, מספר העובדים במגזר הציבורי שמועסקים על ידי חברות קבלניות עומד על כ-400 אלף איש. "הם כולם מוגדרים כמועסקים, אבל מה קורה בפועל בהיקף המשרה שלהם, בזכותם להתפתחות מקצועית ויציבות? ההעסקה שלהם יכולה להיפסק בכל רגע נתון".

כדי לדבר על אבטלה, צריך לשאול קודם מה זה עבודה", פרופ' אורלי בנימין

ככלל, אומרת פרופ' בנימין, ההעסקה בפועל מעלה שאלות רבות המאתגרות את הדיכוטומיה של 'מועסק' לעומת 'לא מועסק'.

היא מציינת כדוגמה את צורת ההעסקה של שכר שעתי, שנכנסה לישראל לדבריה לפני שני עשורים, ככזאת שיוצרת עיוותים בתמונת המצב שמציגה המדידה. "ההכנסה השעתית תלויה רק בשעות העבודה בפועל. המשמעות היא שמתפתח 'חוזה סכום אפס' (zero sum contract), במסגרתו המעסיק יכול לזמן אותך למקום העבודה ולא לתת לך עבודה, כי אין צורך – ובהתאם, לא לשלם לך. נניח שאני מלצרית בבית קפה, והמעסיק הודיע לי שאני צריכה להגיע בערב. אני משלמת על בייביסיטר, על אוטובוס, על אוכל לדרך. וכשאני מגיעה למקום, הוא אומר לי 'מצטער, בסוף לא צריך אותך'. אני מובטלת או מועסקת? יש מי שלא יכולים לתת אמון בהתחייבות של מעסיק למשמרת".

"אנחנו כל הזמן נתקלים במעסיקים שהסתבר בדיעבד שלא  הפרישו לפנסיה והתחייבויות סוציאליות. כאשר המעסיק לוקח את כוח העבודה, אבל לא משלם את כל מה שהוא מחויב לו על פי החוק – אני מועסקת או לא? מנקודת מבטי, זה אומר שאני לא מועסקת והביטחון התעסוקתי והקיומי שלי, בעיקר אחרי גיל הפרישה, נפגע משמעותית".

וכרגיל: מיעוטים ונשים הכי נפגעים

פרופ' בנימין מצביעה גם על היבטים מגדריים בבעיית מדידת התעסוקה. "נוסף על 100 אלף העובדים שרוצים לעבוד בהיקף משרה גדולה יותר, ישנה קטגוריה של נשים שעובדות במשרה חלקית אבל לא רוצות לעבוד בהיקף משרה גדול יותר. אלו לעיתים קרובות אימהות, שהרשות המקומית בה הן מתגוררות לא מבטיחה את הזכות של הילדים שלהן למסגרות שמתאימות לצרכים של הילדים וליום עבודה מלא. כאשר אין לך אפשרות למצוא סידור לילד מהרגע שבו מסתיים יום הלימודים בגן או בבית הספר – את כבולה למשרה החלקית בה את לא יכולה לפרנס את עצמך".

לקבוצות מיעוט יש כמובן גם בעיות נוספות, מציינת בנימין. "אם את מסתכלת על דרוזים, מוסלמים, בדואים – אלו אוכלוסיות שלמעסיקים קל מאוד להיות נצלניים כלפיהן. יש דו"חות של עמותת 'כייאן' על מעסיקים שנותנים לנשים משכורת לפי תלוש, ובאמצע הלילה דופקים על הדלת שלהן לבקש את חלקה חזרה. הן משלמות, כי הן תלויות בהם. באזורי המגורים שלהם יש מעט מאוד פיתוח תעשייתי, עסקי וכלכלי, וכפועל יוצא – מיעוט הזדמנויות תעסוקה, בפרט איכותיות.

"מחר יכול להיות משבר כלכלי ושוב תהיה עלייה ברמת האבטלה, כי הממשלה לא עבדה בפיתוח מקומות תעסוקה", אומר ד"ר פרץ-וייסודובסקי. "ולצד זה, סוג המשרות הן לא איכותיות. לא מחלצות מעוני. אנשים עובדים, אבל זה לא מביא אותם למקום טוב יותר. זה ההבדל בין המשק הישראלי למקומות אחרים – אולי שם יש אבטלה בדו"חות הסטטיסטיים, אבל מי שעובד נמצא במקום טוב הרבה יותר".

תגובות

Send this to a friend