שמן זית ישראלי, עבודה ערבית

שמן זית ישראלי, עבודה ערבית

במשך חודשיים בשנה פועלים מהשטחים מגיעים לישראל לעשות את מה שאף אחד לא עושה טוב כמוהם – למסוק זיתים. מבט מבפנים על העבודה הקשה ששכרה 17 שקלים בשעה

צילום: עזרא צחור

ברגע הראשון כמעט ואי אפשר להבחין בהם. הם יוצאים החוצה מבין עצי הזית, אנשים בצבעי אפור וירוק. הבגדים, הנעליים, החלקים שנותרו חשופים בפנים והידיים, השיער – הכל מכוסה בשכבה אחידה של אבק ורסיסים שעוד עמדו באוויר. מוסווים מבלי להתכוון, רק כשהם בתנועה אפשר לראות שהם שם.

כמה דקות קודם הם גמרו את העבודה על השורה הראשונה של העצים. המנערת, כלי מתוחכם שחסך לחקלאים ידיים עובדות אבל לקח מהם עבודה, לופתת את העץ, ומטלטלת אותו בחוזקה. הרעמה המפוארת של הזית מיטלטלת בקצב של מכונת ירייה מצד לצד, מתנערת מהזיתים שנתלשים ממנה, מתעופפים באוויר ונוחתים על הרשתות הפרושות על האדמה. המוסקים, בידיהם מקלות וצינורות, חובטים בענפים כדי להפיל את מה שנשאר. האוויר נעשה עכור. הריח הוא ערבוביה של דשא קצוץ וזיתים. מי שמגיע לרגע מתמוגג מהניחוח ומרגיש קרוב לאדמה, אבל אחרי כמה שעות זה פשוט מחניק. הפסקת סיגריה ועוברים לחלקה השנייה.

צילום: לינור אללוף

“זאתי מבצלם?”, הם שואלים, לא מבינים איזו סיבה יש למישהו אחר להתעניין. בעירוב של עברית, ערבית ואנגלית הם מדברים איתנו, “אתם רוצים לצלם?”. אנחנו שואלים בחזרה אם זה בסדר. “כן כן, בסדר” וממשיכים על אוטומט “יש אישורים”. כלומר, כולנו חוקיים.

במשק הישראלי מגדלים 90 אלף דונם של עצי זית. 99 אחוזים מהעצים האלו, מוסקים פועלים מהשטחים. שמן הזית ישראלי, העבודה – ערבית. “אין להם מתחרים”, סיפרו החקלאים שאיתם דיברנו, “המוסקים הטובים והמנוסים ביותר הם הפלסטינאים. הכי יעילים, הכי מהירים. למרות שלחקלאים הם לא זולים”.

צילום: לינור אללוף

עלות פועל למסיק, לניעור אם לדייק, היא 400 שקלים ליום. הסכום כולל את השכר, האוכל והלינה. ההתקשרות והתשלום מתבצעים מול קבלנים ערבים בדרך כלל, שיכולים להיכנס לשטחים ולעבוד ישירות מול חברות כוח אדם הפלסטיניות. מדינת ישראל מחייבת כל קבלן לשלם כ-60 שקלים בעבור זכויות סוציאליות וביטוח לכל פועל ליום, כסף שאמור להגיע לעובד עצמו מהרשות הפלסטינית.  אבל, בשורה התחתונה הקבלן הוא מי שמשלם לפועלים את המשכורת, והיא: 170 שקלים ליום, 10 שעות עבודה, 17 שקלים לשעה.

מה שנחשב לשכר רעב בתחומי הקו הירוק, מצליח מעבר לו לקיים את הפועלים בחודשים הארוכים בהם אין כמעט עבודה. הם לא מעיזים להתלונן, וגם אין להם למי. אם עובדי קבלן זה פשע מאורגן במדינה מתוקנת, שערו בנפשם עד כמה הכל פרוץ כשמדובר בעובדים משוללי כל זכות ותעודה, כשאפילו האישור שהם מקבלים עלול להילקח מהם, או להפוך לסתם חתיכת נייר.

צילום: לינור אללוף

“אני עובד חודשיים-שלושה בשביל לחסוך כסף, אני חייב. אחרי החודשים האלה אין בכלל עבודה”, נאיף ערערה הוא דובר לא רשמי. לא רק בגלל האנגלית שבפיו, יותר בעיקר בגלל שהוא מבוגר מכולם, בן 25. נשוי. שלוש פעמים כבר הצילו אותו הנישואין האלה כשהגיעו  שוטרים לבדוק אישורים: “ביום ראשון באו המשטרה בלילה עם אקדחים ופנסים צעקו ‘יאללה’, לקחו את הטלפונים. אחד נתן בוקס. הם באו כי שמעו שחלק כאן בלי אישורים – אמרו אם יש אישה אתה נשאר, אם אתה רווק אתה הולך בחזרה”.

יום העבודה הוא מהזריחה ועד השקיעה. כמה קילומטרים ממטעי הזיתים נמצא המחנה הזמני בו הם ישנים. תנאי הלינה אותם מספק הקבלן ועליהם הוא מקבל כסף הם אוהל צבאי על מזרנים. “זה לא בדיוק של בני אדם, זה לא איך אומרים? לא אנושי, לא אנושי”, חוזר נאדר על המילה Human שוב ושוב. “אנחנו עשרה אנשים באוהל, ישנים על הקרקע. אבל זה מה יש, אין לי ברירה אחרת, רק זיתים”.

צילום: עזרא צחור

הגשמים שירדו באותו שבוע הציפו הכל, והבגדים של כולם נספגו מים. מהקיבוץ ליד דאגו לביגוד חדש מחנות יד שנייה, ואת המזרנים ושאר הציוד ייבשו ליד המדורה. אם יש משהו שלא חסר שם, זה עצים להסקה. פעם היה שם מטע תמרים זקוף, היום, בגלל תולעת שאכלה את הגזעים מבפנים, רוב העצים התקפלו.

“לא לא אל תצלמו!”, אומר פתאום מנהל העבודה, בדואי מהכפר ליד. הוא לא מבין איך אנחנו מעזים לצלם את הפועלים. “מה זה? כולם עם בגדים של עבודה! ככה מלוכלכים?”. זה לא עניין של ביטחון, מתברר, זה עניין של אסתטיקה. אחד אחד הם מסיימים להתארגן במקלחת שבמקום, ויוצאים בבגדים נקיים, שמתלכלכים עוד בדרך הבוצית חזרה לאוהל.

צילום: עזרא צחור

למעלה, בין הצמרות הבודדות של הדקלים, רואים ובעיקר שומעים מסוק אפאצ’י. אכרם מבית לחם מסדר את הכפייה על שיערו הארוך, ומסביר שזה הג’יש, החיילים שהולכים וחוזרים כל הזמן. “יש כאן הרבה צבא”, אנחנו אומרים, אבל זה לא מפחיד אותם. “משטרה, בילוש זה מפחיד!”, אומר אכרם ונאדר צוחק. “זה רגיל בחיים שלנו. רק F16 זה בעיה”.

מחר יום שישי, הם חוזרים הביתה. חלקם לבית לחם, אחרים לחברון או רמאללה. כולם לוקחים איתם הכל: אי אפשר לדעת מה יקרה, ואם יעברו בלי בעיה את המחסום ביום ראשון. “אנחנו חיים חיים פשוטים. יש הבדלים גדולים בינכם לביננו, וגם כשזה לא נוח – זה מה שיש”, אומר אכרם ומסכם במילים שלו את התחושה כאן: מייאש, אבל איזה ברירה עוד יש?

צילום: לינור אללוף

בפינה מונח מגש עם בצק, ממתין לסאג’ שמתחמם. לידו כמה קופסאות שימורים וקפה, מלא קפה, וסוכר בשפע. על כמה גזעים יושב בשקט בחור צעיר נוסף, ומעשן מלא. מנהל העבודה מצביע עליו, ומספר שהמשפחה שלו מכאן. “הסבא שלו בא מפה לרמאללה לפני שישים שנה”. הוא אומר לי שקוראים לו באדר, באדר עזזמה, ובמקור הוא מהשבט הבדואי שיושב ברמת נגב. הפעם הראשונה והיחידה שבה הוא צחק הייתה כששאלתי אותו אם הוא חושב מה היה אם היה נשאר כאן. “מה אכפת לי מה שהיה? עכשיו זה מה חשוב. עכשיו אני צריך כסף, עבודה”. הפועל התורן מכין את הפיתות בין כל הבלגאן מסביב. עדיין בבגדי עבודה, הוא מניח את הבצק על הסאג’, מנסה למשוך אליו את הכלי הקרוב להניח את מה שמוכן, גם אם הוא לא נקי לגמרי. פיתה ראשונה מונחת במגש שעוד לא ניקו ממנו את שארית היום, פיתה עם עלה של זית.

צילום: לינור אללוף
צילום: לינור אללוף

תגובות

Send this to a friend